איך הפך משה גפני לחתלתול קטן ותמים

יו"ר ועדת הכספים משה גפני אינו מן הפחדנים או השתקנים. אז מדוע הוא ממלא פיו מים בכל הקשור לשערוריית השכר במשרד מבקר המדינה? מדוע נהפך לפתע לחתלתול קטן ותמים שאינו יודע לשאול?

בשבוע שעבר כתבתי כאן על שערוריית השכר במשרד מבקר המדינה. מתברר שמאז 2007 לא הגיש המבקר לוועדת הכספים של הכנסת את פירוט שכר עובדי המשרד. אתמול שאלתי את גפני על כך, והיו"ר אמר שגם כאשר מגיע תקציב משרד המבקר לאישור הוועדה, אין הוועדה מקיימת על כך דיון עמוק. לדוגמה, הם אישרו לפני כחודש תוספת תקציב הכוללת תשעה תקנים חדשים ופתיחת סניפים בקלות ובמהירות. גפני אומר שוועדת הכספים "נותנת למשרד המבקר להתנהל באופן נורמלי ולא נכנסת לו לקרביים". זה נחמד ויפה, אך האם גפני לא יודע מה קורה כאשר אתה לא שואל ולא מפקח? הוא שכח כבר מבנק ישראל?

שאלתי אתמול את גפני אם הוא מתכוון לדרוש מהמבקר לחזור לפרקטיקה הישנה ולדווח לוועדה באופן מפורט על רמות השכר במשרדו, בדיוק במתכונת שמפרסם הממונה על השכר לגבי כל משרד ממשלתי אחר. לא הצלחתי להוציא ממנו הרבה, רק את המשפט הסתמי "אני אבדוק את זה".

במשרד המבקר מסבירים שהם לא הגישו את דו"ח השכר המפורט לוועדת הכספים, מאחר שלא היו להם את נתוני השכר של בנק ישראל, שבהם הם משתמשים כדי לקבוע בכמה עליהם להעלות את שכר עובדיהם. הם גם אומרים שיפרסמו את פירוט השכר בקרוב.

הסברם לעיכוב אינו משכנע כלל, כי הדרישה הציבורית אינה לפרסם בכמה עלה השכר, אלא לפרסם את גובהו וחלוקתו, וזה נתון שקיים בכל רגע במשרד המבקר.

כל הפרשה הזו נוצרה מאחר שהחוק לא נותן לממונה על השכר, אילן לוין, זכות לפיקוח על השכר במשרד המבקר, בטענה המגוחכת של "עצמאות". בדיוק כמו בבנק ישראל.

הערכות שונות אומרות שגפני נהפך לחתלתול תמים, מכיוון שהוא נמצא ביחסים טובים עם המבקר מיכה לינדנשטראוס, ופשוט לא נעים לו. אז ראוי שגפני ישים את היחסים האישיים בצד, וידרוש מהמבקר להגיש מיד דו"ח שכר עם פירוט מלא לוועדת הכספים של הכנסת, כדי שהציבור יידע לאן הולך כספו. הרי בטוח שלינדנשטראוס הוא בעד שקיפות מלאה, גילוי נאות וניקיון ציבורי.

אתמול עבר סוף-סוף בכנסת חוק בנק ישראל. החוק יאפשר הקמת ועדה מוניטרית שתקבע את שערי הריבית במשק וועדה מינהלית שתשמש דירקטוריון המפקח על ניהול הבנק.

החוק נותן לנגיד כוח רב, ויש אומרים כוח מופרז. למשל: הבנק יקבע את תקציבו לבד, בלי שום אישור ופיקוח חיצוניים. הוא רק יציג את הנתונים לוועדת הכספים. הוא לא חייב באישורה.

כאשר אין פיקוח של הוועדה וגם לא של אגף התקציבים באוצר, החגיגה בעיצומה. ראו למשל, את הנהג של הנגיד סטנלי פישר, שגם לו יש רכב צמוד מטעם הבנק. הנהג נוסע ברכב הצמוד שלו מירושלים להרצליה, לביתו של פישר, ושם הם עולים על הרכב הצמוד של פישר ונוסעים חזרה לירושלים. סידור כפול כזה לא קיים לאף שר. אבל בבנק ישראל חושבים שגם לנהגים מגיע רכב צמוד. לא רק לבכירים. כי לבנק אין בעיה להדפיס עוד כסף ולהגדיל את התקציב ללא חשבון.

כך בדיוק קורה כאשר הבנק מחליט שהוא זקוק נואשות לנציגות חדשה בניו יורק. ברור שזה מיותר בעידן התקשורת המפותח שבו אנו חיים. אבל כאשר אין פיקוח על ההוצאות, מדוע לא לצ'פר כמה עובדים בחיים הטובים בניו יורק?

פישר גם ניסה ליצור מצב שבו הוא יקבע בפועל את שכר עובדי הבנק, בלי שלממונה על השכר באוצר תהיה זכות התערבות. אבל הביקורת בעיתונות היתה קשה, ולמזלנו עופר עיני, יו"ר ההסתדרות, לא אהב את עודף הכוח של הנגיד.

עקב ההתנגדות של עיני והמלחמה של הממונה על השכר באוצר, נאלץ פישר להתפשר ברגע האחרון. הוא ויתר על "ועדת שכר" חיצונית והסכים להכנסת סעיף 29 לחוק. וכך יוכל הממונה להתערב. אמנם המועצה המינהלית של הבנק תאשר כל מה שפישר יבקש, אך היא תיאלץ לבקש גם את אישור הממונה על השכר. ואז לוין יתנגד והנושא יעבור להכרעת ראש הממשלה. גם זה משהו.

באחרונה התברר שפישר יהיה מוכן לשרת עוד קדנציה כנגיד, אך הוא מתכוון לעזוב אותה באמצע, כעבור שנתיים-שלוש. גם את זה אסור לקבל. שיתחייב לחמש שנים, ואם לא - נמצא מישהו אחר.

שלא תהיה כאן טעות. פישר תורם רבות לכלכלת ישראל. הוא גם מחזק את מעמדנו בעולם. זה יהיה לטובת המדינה אם ישרת כנגיד עוד קדנציה, אבל לא בכל מחיר. לא במחיר ביזוי המדינה.

עיני היה אומר לו זאת ישר בפנים: "מי שלא רוצה להיות פה, יכול ללכת". זו היתה תגובה נכונה לפחד ולשיתוק שאחזו בבנימין נתניהו וביובל שטייניץ נוכח האיום המרומז של פישר שאם חוק בנק ישראל לא יעבור בנוסח שהוד מלכותו רוצה - הוא יגיד שלום ויחזור הביתה לארה"ב. אז היכן הבית של פישר, כאן או שם?

ה"תחקיר" שהכינה שרון כידון על "הרנטגן", הרב יעקב איפרגן, ששודר השבוע בערוץ 10 בהשתתפותה המביכה של ג. יפית, היה הכל חוץ מתחקיר.

זה היה סרט שלא עמד במינימום של אתיקה עיתונאית. זה היה סרט תעמולה שהכינה חסידה שוטה, שהביאה למסך רק אוהדים ובעלי נס שהפליאו לספר בנפלאות הרב: בלי לשאול, בלי לחקור, בלי להעלות ספקות ובלי להביא מקרים הפוכים של אכזבות גדולות ואחיזת עיניים.

הסרט הזכיר מקרה של מטיף נוצרי בארה"ב שרכש (בכספו) זמן שידור בטלוויזיה וביקש מהציבור לשלוח לו "כסף יסוד". הוא הבטיח שמי שישלח לו את הכסף, יזכה שהוא יתפלל עבורו לישו שישלח לו הצלחה גדולה בעסקים ובחיים. מדי תוכנית הוא היה מציג אנשים שסיפרו בהתרגשות על הנסים שקרו להם בעקבות התפילה: אחד קיבל עבודה, אחר הצליח למכור את ביתו, שלישי חתם על עסקה מוצלחת וכך הלאה. הבעיה היחידה היתה שהוא לא העלה לשידור את עשרות האלפים ששלחו כסף - ושום דבר טוב לא קרה להם מאז. הם פשוט לא התבקשו לעלות לשידור.

זו היתה בדיוק השיטה של סרט התעמולה והפרסום על ה"רנטגן", שאמנם יש לו כוחות: כוחות לעבוד על טמבלים.