>> כאשר נפתח הסניף של תוכנית ויסקונסין בעיר נצרת, אחת המטרות העיקריות שלו היתה להגדיל את שיעור התעסוקה בקרב הנשים הערביות - שרק 18% מהן עובדות. מהר מאוד גילו עובדי הסניף כי מדובר במטלה קשה, ולא רק בגלל פערי תרבות או השכלה.
המחסום העיקרי שבו נתקלו נשים ערביות אשר ניסו להשתלב בשוק העבודה היה היעדר מסגרות לטיפול בילדיהן: היעדר מעונות יום לגיל הרך, היעדר צהרוניות לילדי הגן, והיעדר קייטנות לחופשת הקיץ לילדים בכל הגילים.
יש להדגיש: אין הכוונה לכך שמסגרות הטיפול בילדים בנצרת היו מעטות, יקרות או בעלות רמת שירות נמוכה. מסגרות אלה פשוט לא היו קיימות. וזאת אף שנצרת היא עיר ערבית גדולה וחשובה.
רק 13% מהתינוקות הערביים בישראל עד גיל שנתיים נמצאים במסגרת טיפולית כלשהי - מה שככל הנראה משליך באופן מיידי על היכולת של נשים ערביות לצאת לעבודה. בקרב תינוקות יהודים הנתון הוא 53%.
המחסור הכרוני במעונות יום במגזר הערבי הגיע אל תשומת לבם של מקבלי ההחלטות במדינת ישראל. בשנה האחרונה החל משרד האוצר להסיט תקציבי מעונות אל המגזר הערבי, אבל ספק אם בכך יהיה די.
הנשים הערביות, שגם כך נתקלות במחסום תרבותי בבואן לצאת לעבוד, יתקשו מאוד להגיע למקום עבודה כלשהו. זאת מאחר שיש מעט מאוד הצעות עבודה בתוך הכפרים הערביים, והמדינה מעולם לא טיפחה את הקמתם של מרכזי תעסוקה גדולים (אזורי תעשייה או אזורי מסחר) בתוך השטח של הרשויות הערביות. אם יש אזורי תעשייה מצליחים בפריפריה, באורח פלא הם כמעט תמיד סופחו לשטחה של הרשות היהודית הקרובה, ולא לרשות הערבית הקרובה (גם אם היא היתה קרובה יותר מבחינה גיאוגרפית).
לכך צריך להוסיף את העובדה הפשוטה שריכוזי האוכלוסייה הערביים סובלים מהיעדר תחבורה ציבורית. אוטובסים אמנם עוברים בסביבה, אבל רק על הכביש הראשי - והם כמעט שאינם נכנסים אל תוך היישובים. גם במקרה זה יכולות לעלות שאלות בנוגע למדיניות מכוונת, למשל מדוע הרכבת לבאר שבע עוצרת בשכונת היוקרה היהודית להבים, אך לא בעיר הבדווית רהט - אף שרהט גדולה פי כמה מלהבים.
הנתונים מלמדים כי 54% מהמשפחות הערביות בישראל חיות בעוני - לעומת 16% מהמשפחות היהודיות. בכל חתך השוואה, לפי מספר מפרנסים למשפחה, הערבים עניים יותר. כך למשל, 56% מהמשפחות הערביות בעלות מפרנס יחיד הן עניות, לעומת 16% בקרב משפחות יהודיות בעלות מאפיינים דומים.
שיעורי התעסוקה בקרב הערבים מסתכמים ב-39%, לעומת 65% אצל היהודים. עיקר הפער נובע, כאמור, מהנשים - רק 18% מהנשים הערביות עובדות, לעומת 63% מהנשים היהודיות. מי שרוצה לתלות את האשם בפערי השכלה ותרבות, כדאי שיידע כי ההשקעה בהשכלה בתלמיד ערבי נמוכה ב-38% מההשקעה בתלמיד יהודי - משמע, אין סיכוי ממשי שפערי ההשכלה ייסגרו בעתיד. יתרה מכך, בעיות תשתית - כמו הקושי להגיע לבתי הספר בשל המרחק שלהם ממקומות המגורים ובשל היעדר אמצעי תחבורה הולמים - רק מגבירות את שיעורי הנשירה, הגבוהים ממילא, של התלמידים הערבים.
ובסופו של דבר ניצבת גם שאלת האפליה. "במשך שנים היתה מדיניות להגביל את הערבים בנדל"ן, ולכן הם בנו באופן לא חוקי" - כך הודה לא מזמן באופן חריג ראש אגף התקציבים במשרד האוצר, אודי ניסן, בראיון ל-themarker. אפליה זו גרמה לכך שהכפרים הערביים מעולם לא קיבלו היתר להגדיל את השטח המוניציפלי שלהם, למרות הגידול באוכלוסייה, ובתוך השטח המוניציפלי לא היו תוכניות בנייה מפורטות שאיפשרו בנייה רוויה כחוק. התוצאה, כצפוי, היתה אנרכיה של בנייה בלתי-חוקית.
למדינת ישראל יש נטייה שכיחה לטאטא בעיות מתחת לשטיח. בעיית האוכלוסייה הערבית בישראל טואטאה בכישרון רב במשך עשרות שנים. אפילו ההתפרצות האלימה של מהומות אוקוטובר 2000, ודו"ח ועדת אור שקמה בעקבותיהן, לא הביאו עד כה לשינוי משמעותי באופן קבלת ההחלטות בנוגע לאוכלוסייה הערבית. התוכנית לפיתוח כלכלי של מגזר המיעוטים היא ניסיון רציני ראשון לשנות את המציאות הזאת.
השקעה של 800 מיליון שקל בעשרה יישובים ערביים, במשך חמש שנים ובמגוון תחומים (תעסוקה, בינוי, תחבורה וביטחון פנים), היא בבחינת מינימום הכרחי. טוב שהמדינה מתייחסת לראשונה לאפליה הקשה בתחום הבנייה ביישובים הערביים, ומנסה לייצר פתרונות לבעיה. טוב גם שהיא מנסה לקדם יזמות מקומית ולהקים מרכזי תעסוקה וחממות עסקיות ביישובים ערביים (במקביל, החל גם משרד החינוך להקצות יותר משאבים לבניית כיתות במגזר הערבי - שהוא הצפוף ביותר במספר התלמידים בכיתה). כל אלה הם בגדר השקעה הכרחית, לשם סגירת פיגור בלתי נסבל של האוכלוסייה הערבית.
ואולם הפיגור גדול כל כך, עד שכבר עכשיו ניתן לקבוע כי לא יהיה די בתוכנית הנוכחית. הממשלה תהיה חייבת להמשיך ולקדם מדיניות קבועה של השקעה באוכלוסייה הערבית וטיפוחה - אם אנו רוצים לראות את הערבים מצטרפים לכוח העבודה ולאוכלוסיית משלמי המסים, ואת הצמיחה של ישראל עולה במקביל להתכווצות הפערים החברתיים.
המינימום ההכרחי
מירב ארלוזורוב
18.3.2010 / 7:07