תאונות הדרכים - מחדל של שר התחבורה

"הגורם האנושי", לדברי רבים, הוא האחראי לגל הקטל של החודשיים האחרונים בכבישים. ואולם גם אם האשם נופל על אותו גורם אנושי, המדינה אינה יכולה להתנער מאחריותה להגן עלינו מפניו, כלומר, מפני כל אותם נהגים פורעי חוק וקטלניים. נגד הגורם האנושי מעמידה המדינה את מערך אכיפה של משטרת ישראל, במטרה שישמש חוד החנית של המאבק בתאונות הדרכים.

הבעיה היא שמערך האכיפה של משטרת התנועה אינו אלא ציפור קצוצת כנפיים, שאין בכוחה להעמיד אפילו מענה חלקי וראשוני לאתגר העצום העומד בפניה יום-יום. לפי התוכנית הלאומית למאבק בתאונות, אמורה הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים להעביר למשטרה 160 מיליון שקל בשנה לצורך הפעלת מערך האכיפה, ובתוך זה תוספת ניידות, עמידה ביעד שנתי של כארבעה מיליון מפגשי שוטר-נהג, עריכת כמיליון בדיקות אלכוהול לנהגים החשודים כשיכורים, הצבת 300 מצלמות מהירות ומצלמות רמזור בפריסה ארצית.

ואולם תוכניות לחוד ומציאות לחוד. ב-2009 היה תקציב משטרת התנועה כ-100 מיליון שקל, 60 מיליון פחות מהסכום שנקבע שיועבר לה לצורך עמידתה במשימות. השנה שוב קוצץ הסכום - ל-65 מיליון שקל - 95 מיליון פחות מהסכום שבאמצעותו אמורה המשטרה להפעיל את מערך האכיפה.

מה ניתן לעשות במשאבים דלים אלה? לא הרבה. משמעות הדבר קיצוץ בלתי נמנע בכוח אדם ובכלי רכב, הגורם לירידה חדה במספר הניידות ושוטרי התנועה המסיירים בכבישים ואוכפים את החוק. מצלמות רמזור ומהירות - אין; וחקירת עומק של תאונות גם אין. נהג מסוכן, אותו "גורם אנושי", כהגדרת המשטרה, יכול לצאת לנסיעה ארוכה בכביש, שבמהלכה יעבור כמעט כל עבירת תנועה אפשרית. אף לא שוטר אחד יעצור אותו ואף מצלמה לא תצלם אותו בזמן שבמשרד התחבורה יתכננו בהתרגשות תוכנית ספק ריאלית על השקעת עשרות מיליארדי שקלים במהפכת תחבורה דמיונית, שבינה לבין בטיחות בדרכים והצלת חיים אין כל קשר.

לנוכח גל הקטל של השבועות האחרונים, בולטת במוזרותה שתיקתו של שר התחבורה, ישראל כץ. בתוך רצף התאונות הקשה של השבועות האחרונים, טבעי לצפות מהשר הממונה להיכנס לנוהל חירום: לכנס למרתון ישיבות דחופות את כל הרשויות המעורבות, לרבות הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, המשטרה, מעצ ומד"א, כדי לגבש מענה ראשוני לאתגר. השר לא צריך להמציא שום דבר, רק להסתכל על פעולותיהן של מדינות רבות באירופה שהוציאו לפועל תוכנית לאומית לבטיחות בדרכים והגיעו להישגים עצומים, להם אנו יכולים בינתיים רק לקוות. התוכנית הלאומית הישראלית, שעל ביצועה הוא אחראי, לא נופלת מהן במאום, וביצועה לבטח יביא להישגים גדולים גם כאן, אבל שום דבר מכל זה לא קורה.

אוזלת ידינו המשוועת לעומת פעולתן הנמרצת של מדינות אירופה ממחישה לנו שתאונות הדרכים אינן גזירת גורל, אלא דווקא מחדל משווע הניתן למניעה.

*הכותב הוא יו"ר עמותת אור ירוק