הילדים שלי, אם לשפוט על פי התנהלותם בשבוע האחרון, מחונכים למופת. הם אולי עדיין לא מכירים את הדיבר המפורש "כבד את אביך ואת אמך", אבל פועלים לפיו. סדרת השאלות התמימות לכאורה שהפנו לעברי, הדרך המעודנת שבה עשו זאת והחיבוק שהעניקו לי אחרי שקיבלו את התשובות הכנות - המיסו את לבי. גם אם ברור שהם מבועתים מהאפשרות להידמות לי, ניכר שהם עושים מאמץ אמיתי שלא ארגיש בכך. או שפשוט לא חולפת במוחם האפשרות שגבר שחור וקירח יעלה על זה. זה התחיל עם עמרי. הוא שוב נתקע בבוקר מול המראה לסידור ארוך של רעמת השיער השופעת שעל ראשו. אני, בעיקר בגלל פלשבקים מהעבר ובשל הרצון להגיע בזמן לעבודה אחרי פיזור שלו ושל אחותו, אמרתי לו שהוא מבזבז זמן יקר לחינם. זה ממילא יתפזר בנגיחה הראשונה שלך בכדור בהפסקה, זה נראה כמו פאה מודבקת ויופי אינו חזות הכל. אני נשבע, זה בדיוק מה שיצא לי מהפה. אלא שעמרי, שכבר בגיל צעיר עסוק בסבטקסט של הדברים, שמע נוסח אחר. משהו כמו, עזוב אותך ילד, בין כה וכה בגיל 25 כבר לא יישאר מהדבר המרשים הזה אף שריד.
אם חושבים על זה לעומק, עבור ילד בן 10, רומנטיקן חסר תקנה, מאהב אדיר בפוטנציה ופלרטטן ללא גבולות, מדובר בבשורה די קשה בשעה כה מוקדמת. ולא שהוא ממש צריך אותה. עם כל הכבוד לניתוחי סבטקסט כאלה ואחרים, או לדה-קונסטרוקציה למיניה, עמרי ראה מולו קרחת בוהקת ומחייכת מהרגע שבו יצא לאוויר העולם. הוא קיווה לשמוע את המשפט "נכד יקר שלי", אבל במקום זה קיבל ישר לפרצוף מהלומה קטלנית: "בן אהוב שלי". כך שאיום ההקרחה המוקדמת מרחף מעל הילד הזה כבר לא מעט שנים. הדבר האחרון שחסר לו זה אבא שימנע ממנו לנצל עד תום כל רגע אפשרי עם הבלורית.
ההערה שלי הולידה סדרת שאלות שנמשכה שבוע. עמרי, כמו כל חולה סופני, התעניין בשאלות הכי טריוויאליות: האם היו סימנים מוקדמים, מה ניסית לעשות כדי למנוע זאת, מתי זה בדיוק פרץ ואיך לעזאזל אתה מצליח לחיות ככה. סיפרתי לו שהכל החל בגיל 21 לערך, בשלהי השירות הצבאי, והסתיים כבר בגיל 24. בזמן שמדינת ישראל מצאה את עצמה מסובכת במלחמה שהוביל ג'ורג' בוש האב נגד סדאם חוסיין, בראש של אבא שלך התנהל קרב שראוי הרבה יותר לתואר "מלחמת המפרץ". עדיין לא הייתי תל אביבי, אבל אצלי בראש ניכרה אותה בעיה ששלמה להט (צ'יץ') הגדיר כ"נפולת של נמושות". אבא שלך, בן יקר, ניסה להילחם, רכש אפילו תכשיר או שניים שהבטיחו פלאים, וגילה שחוץ מכאב ראש, מקרקפת דביקה ומארנק מידלדל, לא יצא לו מזה דבר.
באחד הימים, בעודי מתכונן לצאת לעבודה, שמתי לב שאני תקוע כבר חצי שעה מול המראה בניסיון להסוות קרחות ביציע. מעביר מימין לשמאל, משמאל לימין, מאחורה לקדימה ומקדימה לאחור. לא עוזר. חופף שוב, שם מרכך, מנסה לתפוס נפח. קדחת. חמש דקות אחר כך כבר הייתי אצל גדעון הספר. גדעון שמגיל 10 אומר לי שיש לי שיער בדיוק כמו שלו, גדעון שבכל חודש אמא שלי שלחה אותי אליו כדי שידלל לי את השיער, גדעון שהיה קירח מהיום הראשון שבו פגשתי אותו. נדמה לי שהפעם שמח לפגוש אותי במיוחד. הוא אולי מאבד לקוח, אבל יש לו חבר לצרה. ביום הנורא ההוא ביקשתי שיעבוד רק עם המכונה. אני ומספריים, ידעתי, כבר לא ניפגש יותר בנסיבות האלה. שתי דקות מאוחר יותר נהפכתי באופן רשמי לקירח. לעולם ועד.
עמרי קיבל תשובות כנות וניכר בפניו כי קיווה שאבא שלו יבחר דווקא בדרך השקר. ניסיתי להרגיע אותו מעט. תדע לך שמעולם לא סבלתי מטראומות בגלל זה. אני קירח מאושר. יש לי יותר זמן פנוי בבוקר, רוחות עזות לא מטרידות אותי, ואפילו נשארו לי כמה אינסטינקטים מהתקופה ההיא. אני חושב ומגרד את הקרקפת, כאילו אפשר עדיין להעביר אצבעות דרך משהו; אני גם יוצא מהבריכה וזורק את הראש לאחור בתנועה חדה, כאילו איזו רעמה צריכה להסתדר. אחר כך עברנו על רשימה של כדורגלנים קירחים, הסברתי לו שזה כמעט צו האופנה וסילקתי מהבית את כל מדורי הנשים שעינת קוראת שבהם יש די הרבה מנוולות שמסבירות כי לעולם לא יוכלו לצאת עם גבר חף משיער.
מבלי ששמנו לב, התברר שלחלק האחרון של השיחה הצטרפה עלמה. הנשמה הקטנה ניסתה לנחם אותי, תוך שהיא מגרדת את ראשה המזיע. אבא, איזה כיף לך, אותך הכינה נחמה לעולם לא תבקר. רציתי לומר לה שלפעמים אני מת לחזור לימים שבהם סבתא זהבה חפפה לי את הראש עם נפט כדי למגר את הפולשות הטורדניות, אבל שתקתי. עמרי היה שם.
יום למחרת נפתח התחקיר של עלמה. המהממת שלי מוטרדת מהאפשרות שצבע עורה לא ישתנה. בעוד עמרי לקח את צבע העור הלבן של אמו ואת השיער של אביו, עלמה זכתה בשיער הבריא והשופע של עינת ובצבע העור שלי. די טרגי, בהתחשב בעובדה שצבע שיער אפשר להחליף ואילו עם העטיפה של הגוף נתקעים לכל החיים. או גומרים כמו מייקל ג'קסון. השאלות של לולי הקטנה לא הותירו מקום לספק - היא רוצה להיות קצת יותר לבנה.
בהתחלה לא ממש הבנתי מאיפה זה בא לה. אמא שלה אמנם יורדת מדי פעם על בחיר לבה ועל העובדה שהוא בעל פיגמנטים כהים, אבל בסך הכל עינת מנהלת אצלנו משטר אפרטהייד די מתקדם. עם כל הכבוד, עלמה לא בדיוק מתגוררת בשוודיה, יש בין חבריה לגן כמה שחרחרים וגם את המשפחה של אבא היא רואה די הרבה. למיטב הבנתי, אין סיבה שתילחץ ממפגשים עם הצבע השחור.
אם להודות באמת, חששתי שמא שמעה הערה עוקצנית ממישהו. ילדים, כידוע, הם עם אכזר במיוחד, ואם לא הצטיידת בביטחון עצמי גדול אתה עלול להיות בצרה. גם עלי ניסו את הדברים האלה. סיפרו שאני מהודו, צחקו ששכחו אותי בתנור יותר מדי שעות, ירקו ואמרו שחשבו שראו חתול שחור. מילא, תמיד היו לי תשובות הרבה יותר כואבות. השאלה הגדולה היא אם גם הבת שלי מסוגלת לעשות שחור בעיניים למי שיעז להתעסק אתה. האמת, במקרה הזה אני רואה את החיים בצבע ורוד. הפה של עלמה גדול לפחות כמו זה של אבא שלה. הומור שחור בטח יהיה לה.
בלילה, קצת לפני שנרדמה, ביקשה שאקריא לה סיפור. באורח פלא בחרתי בשלגייה. חשכו עיני. פתאום הבנתי מאיפה כל זה מגיע. עלמה עצמה עיניים די מהר, אבל אני כבר הייתי בהתקף. עברתי על כל הספרייה שלה, ז'אנר אחרי ז'אנר. נסיכות, אגדות, סיפורים עם מוסר השכל, שטויות בחרוזים, ספרי ציורים ומה לא. זוועה. הטייפ-קסטינג לא השתנה ב-100 השנים האחרונות. הנסיכה לעולם צחורת עור, הפיה הטובה לבנה כשלג, הנסיך רוכב על סוס לבן והמכשפה שחורה. שוב דפקו אותנו.
דווקא הטלוויזיה והקולנוע, המדיה שעינת מלינה כל הזמן כי הם הורסים את הילדים, ידעו להכיל אותנו, הקירחים והשחורים. פעם ברוס וויליס, פעם סמואל ל. ג'קסון, לא פעם שניהם יחד. בתפקידים ראשיים, לא פחות. אלא שבעוד אני מלמד עליהם סנגוריה, הגיע ערוץ 10 והודיע על כוונתו להפיק בעונה הרביעית של "הישרדות" את מלחמת המינים: אשכנזים נגד מזרחיים. אחר כך, בשל לחץ ציבורי, כנראה נסוגו מכך, אבל עבורי זה היה מאוחר מדי. מועצת השבט של משפחת ברזל, זאת ששרדתי בה לא פחות מעשר עונות, קפצה על המציאה והחליטה פה אחד להדיח אותי. הכתובת היתה על הקיר, אני מודה, אבל הכאב וההשפלה עדיין חדים. אם רק היו לי שערות למרוט, אם רק אפשר היה לראות עלי כמה הסמקתי.
על שחורים ולבנים - יומנו של קירח
שלומי ברזל
18.3.2010 / 10:41