היצירות הנעלמות של מוזיאון תל אביב: טעות ברישום או אוצר אבוד?

בשבועות האחרונים המה מוזיאון תל אביב אדם, ותורים ארוכים השתרכו בחוץ - גברים, נשים וטף, חובבי אמנות וכאלה שבאים לתערוכה בערך פעם בשנה. מי שכבר הצליח לחדור פנימה היה צריך לחכות עוד כ-40 דקות בתור רק כדי להיכנס לתערוכתו של צדוק בן דוד, שנהפכה לשובר קופות בלתי צפוי. "ממש כמו בחו"ל", אמרה מבקרת אחת בתור לרעותה. לכאורה, הדברים מתנהלים כסדרם. המוזיאון עושה את מלאכתו נאמנה ומצליח אפילו לחבב את האמנות על קהל שמעדיף בדרך כלל את ערוץ 2. את 2009 סיים המוזיאון בעודף תקציבי של 2.4 מיליון שקל, למרות גירעון מצטבר של כ-13 מיליון שקל. אך מתחת לפני השטח רוחש בלגן במקרה הטוב - ובמקרה הרע, אי סדרים של ממש.



דו"ח המבקרת של עיריית תל אביב, שפורסם בינואר 2010, חושף כי המוזיאון - אחד המובילים בישראל ובוודאי החשוב ביותר באזור המרכז - מנהל את אוספיו בשיטות מיושנות ואינו יודע היכן נמצאות חלק מהיצירות שלו. עוד חשפה המבקרת כי מנכ"ל המוזיאון והאוצר הראשי שלו, מוטי עומר, השתכר במשך שנים רבות מעבר להיקף המשרה שלו ועובד ללא חוזה.



אוסף הקבע של מוזיאון תל אביב כולל שמות גדולים כאנרי מאטיס, פול סזאן ופבלו פיקאסו, אימפרסיוניסטים כאלפרד סיסלי ופייר בונאר ואוסף גדול של אמנים ישראלים - מלאה ניקל ועד ראובן רובין, הזוכה לעדנה בשנים האחרונות, וציור שלו נמכר ב-623,400 דולר במכירה פומבית לפני שנתיים. אוסף מרשים, החיוני לכל מוזיאון השואף למוניטין בינלאומיים. השאלה היא אם מוזיאון תל אביב יודע להתייחס לנכס הזה כראוי.



התנהלות סוריאליסטית



באוסף המוזיאון יש כ-34 אלף יצירות. פחות או יותר. אל תבקשו מאנשי המוזיאון מספר מדויק - הם לא יודעים אותו. לפי החוק, מחויב המוזיאון לבצע ספירת מלאי באוספיו אחת לשמונה שנים, אבל ספירת המלאי האחרונה נשלמה ב-1992, וזאת שלפניה - ב-1975. כשהושוו הנתונים, התגלתה הפתעה: 624 יצירות שנרשמו בספירה הראשונה לא הופיעו בשנייה. 139 מתוכן היו רפרודוקציות שערכן אינו רב; אך 485 יצירות מקוריות לא נמצאו, וגורלן לא התברר עד היום. המוזיאון לא יודע בדיוק אילו יצירות חסרות, רק שהמספרים משתי הספירות לא תואמים.



שרגא אדלסבורג, רשם המוזיאון, מה קרה ליצירות החסרות?



"אני לא יודע. הן לא נמצאו. אין לנו מה להגיד".



מוזיאון תל אביב, יש לזכור, אינו אספן שקנה את היצירות מכספו: הן רכוש הציבור, ובמקרה הזה - רכוש ציבורי אבוד. הבלגן מתרחש באחד ממוסדות התרבות החשובים בישראל: "מוזיאון תל אביב הוא הבמה המרכזית, הוא קובע טעם", מסביר האמן ומנהל בית הספר מנשר, עודד ידעיה. "בעיקר כיום, בשנתיים שבהן מוזיאון ישראל סגור" (לרגל שיפוצים, נ"ד).



מוזיאון תל אביב הוא תאגיד עירוני, ששייך לעיריית תל אביב ורשום כ"חברה לתועלת הציבור". תקציבו - כ-49 מיליון שקל ב-2010 - ממומן מקצתו (כ-3 מיליון שקל) על ידי המדינה, 40% על ידי עיריית תל אביב והשאר מהכנסות עצמיות ומתרומות. מלבד בניין המוזיאון שנחכר מהעירייה תמורת סכום סמלי זעום, אוסף המוזיאון הוא אחד הנכסים הגדולים ביותר שלו, ובין המקורות החשובים ליוקרתו.



מאז היווסדו ב-1932 - אז שכן בביתו של ראש העיר מאיר דיזנגוף - היווה המוזיאון אבן שואבת לתרומות ולעתים אף לאוספים שלמים של תורמים: לדוגמה, אוסף סיימון ומרי יגלום, שתרמו יצירות של אמנים גדולים כגון פול סזאן, אמדאו מודיליאני ומארק שאגאל. התרומות ניתנו למוזיאון כדי שימלא את חובתו ויציג אותן לציבור, כדי לשפר את המוניטין שלו, לעתים ממניעים ציוניים - וכמובן גם כדי לפאר את שמות התורמים.



פרשת סמי עופר שהתרחשה לפני ארבע שנים שופכת אור על מרקם היחסים העדין עם התורמים. בתגובה לנכונותו של המוזיאון לשנות את שמו ל"מוזיאון סמי ואביבה עופר" תמורת תרומה בת 20 מיליון דולר, איימה רעיה יגלום - אספנית אמנות ונשיאת ויצו העולמית לשעבר - להעביר את האוסף של גיסה ושל גיסתה למוזיאון ישראל. ספק אם התורמים הרבים למוזיאון ישמחו לגלות שהמוזיאון לא ממש בטוח היכן נמצאות היצירות שלהם. בלי תמיכתם של התורמים, לא יאפשר תקציב המוזיאון לרכוש יצירות אמנות בהתאם למעמדו כמוסד אמנותי מוביל.



התחקיר שעליו מתבססים ממצאי הדו"ח נעשה כבר ב-2006-2008. גם אם מדובר בטעות רישום פשוטה, העובדה ששנתיים לאחר תום הבדיקה לא מסוגלים עדיין אנשי המוזיאון להגיד בבטחה מה עלה בגורלן של היצירות החסרות, יש בה כדי להעלות שאלות קשות לגבי מחויבותו של המוזיאון - הן לתורמים שהפקידו בידיו רכוש יקר, והן לציבור שאותו הוא משרת.







האוסף מבוטח. בערך



מה שווי היצירות שנעלמו? אין לדעת. בנוסף לכך שהמוזיאון לא ממש בטוח כמה עבודות יש לו, אין הערכת שווי לכל עבודה במוזיאון. האוסף אמור להיות מבוטח - ואם לא יודעים כמה יצירות יש, אין דרך אמינה להעריך את שוויו. יועץ הביטוח של המוזיאון, דניס מאיר, סירב להתראיין לכתבה או למסור פרטים הנוגעים למוזיאון. לדברי אדלסבורג, האוסף כולו מבוטח ב-200 מיליון דולר - סכום שנראה זעום לעומת ערכן של חלק מהעבודות הכלולות בו. לדוגמה, יצירות של גוסטב קלימט, שציור אחר שלו נמכר במחיר שיא של 135 מיליון דולר לפני ארבע שנים.



דווקא בתחום הביטוח, התנהלותו של מוזיאון תל אביב אינה יוצאת דופן בין המוזיאונים הגדולים בעולם: הערכת השווי של יצירות אמנות היא משימה קשה עד בלתי אפשרית, מפני שהיא תלויה בגורמי שוק רבים. לדברי יורם בראייר, מנכ"ל גמולב פלוס - העוסקת בהערכות שווי של יצירות אמנות בעיקר עבור עולם המשפט - חלק מהמוזיאונים הגדולים אינם יכולים לשאת בהוצאות הביטוח של היצירות החשובות באוספיהם - ולכן הם כלל לא מבטחים את האוסף, אלא רק את התערוכות המתחלפות.



לדברי בראייר, זה המצב גם במוזיאון ישראל וכן במוזיאון הלובר בפאריס, שברשותו כמה מיצירותיו הנודעות ביותר של לאונרדו דה וינצ'י, ביניהן דיוקן ה"מונה ליזה". למעשה, הערכות שווי של יצירות מבוצעות רק כשיצירה ניזוקה או נגנבת וצריך להתחשבן עם הביטוח.



מה קרה ליצירות הנעלמות באוסף מוזיאון תל אביב? חלק מהתשובה נעוץ בוודאי בשיטות מיושנות לרישום האוסף ולניהולו, המתקיימים כאילו המחשב הוא מדע בדיוני וכרטיסיות ידניות הן המצאה מרעישה.



במשרדו של אדלסבורג תלויה שורה של מחברות גדולות: זהו יומן הרשם, שבו מתועדת כל יצירה שנכנסת למוזיאון. לאחר מכן היא נכנסת לספר האוסף, שבשנים האחרונות מוחשב בתוכנה פשוטה המתעדת פרטים בסיסיים בנוגע אליה, אך אינה יכולה לשמש לתיעוד התנועות של היצירות בתוך המוזיאון. מאז 1976, כל יצירה מתועדת בתיק יצירה, והאוצר בכל מחלקה מוצא דרכים משלו לתעד את האוסף שתחת פיקוחו, מה שאומר עוד ספרים ועוד כרטיסיות. אין נוהל לשינוע היצירות בתוך המוזיאון. אם יצירה יוצאת מהאוסף לצורך תערוכה, באחריותו של האוצר לוודא שהיא נרשמה בספר, בכרטיסייה או בכתב יתדות.



"במחלקת הגרפיקה יש כרטסת, ושם מצוין באיזו קופסה ועל איזה מדף נמצאת כל יצירה", מונה אדלסבורג. "האמנות הבינלאומית והאולד מאסטרס (יצירות של אמנים שעבדו לפני 1800, נ"ד) נמצאים בכספת, ושם יש ניהול במחשב וגם כרטסת. הפסלים הקטנים נמצאים בארון במסדרון, וגם שם יש כרטסת. כל אוצר יודע בכל רגע נתון איפה היצירות שתחת פיקוחו".



האם כל הרישומים הנפרדים האלה נתונים לפיקוח מרכזי אצלך?



"לא".



אתם לא חושבים שצריך נוהל מסודר של רישום תנועות?



"צריך, לא הגענו לזה, מדובר בהרבה עבודה".







אגודת הפסלים האנונימיים



האוסף הגדול ביותר במוזיאון - הדפסים ורישומים על נייר, מה שנקרא בשפת המוזיאון "הגרפיקה" - מאוחסן בתוך קופסאות בחדר גדול בקומה התחתונה שלו. שתי דלתות שאחת מהן עשויה פלדה מפרידות את האוסף מהמבקר האקראי במסדרון. בפנים נמצאות שתי עובדות - וכשהן יוצאות לרגע, הן נועלות את החדר, טוענת אוצרת הגרפיקה אירית הדר. אבל מה יקרה אם מישהו יצליח להתגנב לחדר באיזו הפסקת שירותים מקרית, ולהעלים אחת מהיצירות? מבקרת העירייה סברה שהיעדרו של נוהל לשינוע היצירות "עלול לחשוף את המוזיאון למקרים של גניבה ו/או אובדן יצירות כתוצאה מחוסר פיקוח"; במקרה כזה, האם הרישום המולטי-מקומי הקיים במוזיאון יספיק כדי לאתר את היצירה, או לפחות לגלות בספירת המלאי הבאה שהיא אכן נגנבה ולא נעלמה במבוך הרישום?



"אין מצב שיצירה תיעלם", אומר אדלסבורג. "האבטחה קפדנית. כל אולם במוזיאון מצולם כל הזמן, 24 שעות, ולפחות אדם אחד צופה בתצלומים כל הזמן". אבל מה אם האדם שיחדור לאולם יהיה עובד המוזיאון? כבר היו דברים מעולם. ב-2005 עשה צמד אמנים, שאחד מהם הועסק כמאבטח במוזיאון, שימוש ללא רשות במצלמות האבטחה של המוזיאון לצילום סרט בחלליו. מה אם בפעם הבאה לא יצולם סרט, אלא תיגנב יצירה? "את מדברת על פריצה, זה דבר שיכול לקרות בכל מוזיאון", אומר אדלסבורג.



אלא שגם בלי כוונה פלילית, הנוהל או היעדרו גורם לבלגן. בדו"ח המבקרת צוינו 13 פסלים שנמצאו במוזיאון ללא תגי זיהוי. פסלים אנונימיים, רכוש ציבורי איש לא יודע מהו. מהמוזיאון נמסר כי "הפריטים שנמצאו ללא תגיות נושאים כעת תגיות".



במוזיאונים אחרים בישראל המצב טוב יותר, אבל רחוק מלהיות מושלם: מוזיאון ישראל, שלו אוסף בן 500 אלף יצירות, נמצא בעיצומה של ספירת מלאי ופעולה נרחבת למחשוב, שנמשכת כבר שש שנים - ואמורה להקיף כ-80% מאוסף המוזיאון עד סוף השנה. במוזיאון ארץ ישראל ברמת אביב, שאוספו מונה כ-133 אלף פריטים, 80% מהאוסף ממוחשב. לדברי מנהלת מחלקת הרישום, רבקה קלדרון, היא יודעת את מספר הפריטים "ב-90% מהמחלקות; יש מחלקה אחת בעייתית, אבל זה ייפתר בקרוב". בשני המוזיאונים כולל המחשוב גם יכולת למעקב אחרי התנועות של היצירות במוזיאון ואפשרות לריכוז הנתונים אצל הרשם, באופן שלא אפשרי כרגע במוזיאון תל אביב.



למרות הצהרתו של אדלסבורג, לפיה "אם יש בלגן, יהיה בלגן גם במחשב", אין ספק שמחשוב כולל היה יכול לייעל רבות את התהליך וגם ליצור דרך לתעד בדיוק מה קורה לכל יצירה במוזיאון. אלא שלדברי אדלסבורג, "הבעיה היא שגם ב-2010 אין בדיוק תוכנות מוכנות בעברית ובאנגלית שמתאימות למוזיאון כמו מוזיאון תל אביב".



האמת היא שיש תוכנות כאלה (ראו מסגרת). כרגע קיימות בשוק לפחות שתי תוכנות המיועדות בדיוק לצרכים אלה: אחת מהן פותחה על ידי מוזיאון ישראל - שהאוסף שלו גדול פי 14 מזה של מוזיאון תל אביב. "אנחנו פועלים בעזרת צוות של עובדים ומתנדבים כבר שש שנים", אומר מנכ"ל מוזיאון ישראל, ג'יימס סניידר. "הפכנו את זה לעדיפות עליונה".



שרגא אדלסבורג, למה אתם לא מפתחים תוכנה כמו במוזיאון ישראל?



"אנחנו לא חברת היי-טק. לדעתי לא כדאי להמציא את הגלגל ולפתח מאפס" .



תשקלו לקנות את התוכנה של מוזיאון ישראל?



"אולי, אולי".



יש גם אופציה חינמית: תוכנה שפיתחה מועצת המוזיאונים נמצאת כרגע בשלב הפיילוט ותעמוד לרשות המוזיאונים בחינם. מוזיאון תל אביב היה מעורב בפיתוחה, אבל נשר בשלב הפיילוט בשל "חוסר התאמה של התוכנה".



מה תאריך היעד הסופי למציאת התוכנה החדשה?



"אין דד-ליין. כשנמצא תוכנה, נקנה אותה. אנחנו רוצים את זה יותר מכל אחד אחר".







לוקחים את הזמן



נראה שהבעיה המרכזית של מוזיאון תל אביב היא שהוא מתנהל כאילו כל הזמן שבעולם עומד לרשותו. גם לספירת המלאי המיוחלת, שמתנהלת כבר ארבע שנים, אין תאריך סיום. בדו"ח המבקרת מדגיש אדלסבורג שהוא גם לא מוכן להתחייב על תאריך כזה. בינתיים, צולמו בארבע שנים רק 13 אלף עבודות - 16 עבודות ביום, בממוצע - על אף שהמוזיאון מעסיק עובדת שכל זמנה מוקדש לתפקיד זה, ואמורה לצלם עד 70 עבודות ביום.



אם עד עכשיו צולמו 40% מהיצירות במוזיאון, אפשר לומר שב-2016 יצולמו כל העבודות?



"אני לא יודע".



גם בקצב של 50 עבודות ביום, בארבע שנים היו צריכות להיות כ-40 אלף יצירות מצולמות, ולא 13 אלף. למה לא צולמו יותר?



"אני לא יודע בדיוק כמה זה אמור לצאת. יש חגים, ימי חופש. זאת לא מלאכה שאפשר לעשות בסרט נע".



ספק אם אדלסבורג הוא האשם היחידי במצבו העגום של האוסף. "המחלקה שלו קפדנית מאוד, אפילו קפדנית מדי לפעמים, באופן שמקשה על החיים", אומרת עובדת לשעבר. "עובדים שם שלושה אנשים חרוצים מאוד. קשה לי להעיד שמשהו אינו כשורה בפעולות המחלקה".



דיקטטור ללא פיקוח?



בסופו של דבר, מורה האצבע המאשימה על מנכ"ל המוזיאון, פרופ' מוטי עומר - בין השאר מכיוון שמדובר באחד המנהלים הריכוזיים ביותר בעולם התרבות הישראלי. עומר משמש כמנכ"ל המוזיאון וגם כאוצר הראשי שלו - הסמכות העליונה בכל עניין, אמנותי ומינהלי כאחד. זאת בניגוד למוזיאון ישראל, לדוגמה, שבו משמש סניידר מנכ"ל בלבד, בעוד מלאכת האוצרות הראשית מוטלת על יגאל צלמונה.



חלוקת תפקידים כזאת מאפשרת לאוצר הראשי חופש יחסי משיקולים כמו יחסים עם תורמים, ומותירה למנכ"ל את מלאכת הניהול האדמניסטרטיבי - וחשוב לא פחות, את שמירת הקשר עם התורמים שהם חלק כה חשוב מחיותו של המוזיאון, עם המדינה ועם המוסדות העירוניים. שילוב התפקידים מעניק לעומר כוח כמעט חסר תקדים באמנות הישראלית - וזאת לאחר ששימש בעבר כראש המחלקה לתולדות האמנות באוניברסיטת תל אביב והקים את הגלריה האוניברסיטאית שלה; קורות החיים שלו ואופיו הופכים אותו לאחד האנשים החזקים ביותר בעולם האמנות המקומי.



כמעט מרגע מינויו ב-1995, נודע עומר כשליט חזק, שלא לומר דיקטטור. טענות למכביר הועלו כלפיו: החל בהעדפתם של אמנים מסוימים ובהדרתם של אחרים מהמוזיאון, וזאת כאמור באחד המוסדות האמנותיים החשובים ביותר בישראל, וכלה ביחסים לא כשרים עם תורמים (ראו מסגרת).



"עומר הוא שליט יחיד במוזיאון", אומר עודד ידעיה. "אין במוזיאון תערוכה אחת שלא לפי הקו שלו, לא מוצגים אמנים שהוא לא חפץ ביקרם. זה רע מאוד. במוזיאון גדול ומרכזי צריכים להופיע מגוון אמנים וזרמים".



"יש הרבה אמנים שמוחרמים על ידו", אמר על עומר האמן יאיר גרבוז בכתבה שהתפרסמה ב"הארץ" לפני שנה. "הוא נוקם ונוטר וכל אחד שהתראיין לכתבה זו או אחרת ואמר מלה רעה, מחוק. יש רשימה גדולה מאוד של אנשים שפגעו בו. הוא ביבי של האמנות הישראלית, אין שום ספק. לא תמצאי מלה טובה אחת שאמן רציני יגיד עליו".



השאלה המעניינת ביותר היא מי מפקח על מוטי עומר. כשנשאלה על כך דוברת העירייה, היא ערכה כמה בירורים וענתה "מינהל התרבות". אלא שמינהל התרבות - השייך למשרד המדע, התרבות והספורט - נמנע מלהתערב בנעשה במוזיאונים - פרט למקרים של גירעון חריף.



באופן שגרתי, הגזר המשמש את המדינה כדי לכוון את מוסדות התרבות הוא קביעת הקריטריונים בהם צריכים מוסדות התרבות לעמוד כדי לקבל תמיכה מהמדינה, ומינהל התרבות יכול גם לקנוס אותם על אי עמידה בקריטריונים. אלה משמשים כתמריץ למוסדות לפעול לפי הסטנדרטים של משרד התרבות - למשל, לשתף פעולה עם מוזיאונים אחרים או להגביל את שכר הבכירים. אך אמצעי פיקוח חריפים יותר אינם נאכפים - בשל החשש של מינהל התרבות שברגע שייווצר סדק שיאפשר התערבות המדינה במוסדות התרבות, היא תיהפך עד מהרה לצנזורה. מוזיאון תל אביב, המקבל מהמדינה פחות מ-10% מתקציבו, כלל אינו נתון לפיקוח בעניינים כגון שכר בכירים.



צח גרניט, ראש מינהל התרבות, האחריות על הנעשה במוזיאונים לא נופלת עליכם?



"אפשר להפנות אצבע מאשימה כלפינו, אבל אנחנו לא ממונים על המוזיאון או על מוסדות התרבות. אנחנו תומכים במוסדות ונותנים להם אמצעים לפעול, ולא ממונים על ההתנהלות שלהם. המדינה אפילו לא ממנה נציגים מטעמה להנהלות הציבוריות, פן תהיה מעורבת בקבלת החלטות אמנותיות. רוב המימון של מוזיאון תל אביב מגיע מעיריית תל אביב, והם גם מממנים את ההנהלה הציבורית, כך שהשפעתה של המדינה על המוזיאון קטנה באופן יחסי".



חולדאי מציע, חולדאי מאשר



ומה בנוגע לעירייה, שהיא גם הבעלים של המוזיאון והמקור לרוב תמיכתו הציבורית? ראש העיר רון חולדאי משמש כיו"ר מועצת הנאמנים של המוזיאון וכיו"ר חבר הנאמנים, וגם כיו"ר ועדת ההנהלה - וממנה את חברי מועצת המנהלים. כפי שכתבה המבקרת, "העובדה כי ראש העירייה מכהן הן כיו"ר מועצת המנהלים והן כיו"ר חבר הנאמנים יוצרת מצב שבו אותו גורם מגיש לאישור ומאשר את תקציב החברה, בלא שיהיה בנמצא גורם בלתי תלוי שיבקר את ההחלטה".



אבל הבעיה כנראה עמוקה עוד יותר. לפי מקור בכיר בעולם התרבות, "מוטי עומר הוא שליט בלעדי במוזיאון, הכל יקום ויישק על פיו. רון חולדאי ממנה את ההנהלה הציבורית, וכולם שם קליקה אחת, חברים של עומר ונתונים לשליטתו. אם יש משהו שהמדינה צריכה לעשות, זה לייצר פיקוח ציבורי על מי שמתמנה להנהלת המוזיאון". בתגובה לטענות אלה, נמסר מעיריית תל אביב כי מדובר בטענה מגוחכת, שכן למוזיאון ישנם מנגנוני בקרה פנימיים וחיצוניים, הן כגוף עירוני והן כגוף תרבותי מוכר.



התנהלות חולדאי בפרשת עופר, לדוגמה, אף שהיתה חוקית, יכולה לשפוך אור על יחסי החסות הבעייתיים בין העירייה למוזיאון. ההחלטה לשנות את שם המוזיאון תמורת תרומה של 20 מיליון דולר בלבד - שלא היה בה אפילו כדי לממן במלואה את בניית האגף החדש שלשמו ניתנה - אושרה על ידי מועצת העיר תל אביב, בראשותו של חולדאי. זאת לאחר שאושרה על ידי העירייה, בראשות רון חולדאי - ועל ידי מועצת המנהלים של המוזיאון, בראשות - איזו הפתעה - רון חולדאי. הרעש שקם בעקבות הפרסום על העסקה המתבשלת בתקשורת גרם לעופר, בסופו של דבר, למשוך את הצעתו בעלבון. אך אין לדעת כמה החלטות כאלה עברו ללא אותו הד ציבורי חיוני, בחסות היחסים הטובים שבין ראש העיר למנהל המוזיאון שלה.



אבנר אזולאי, מנכ"ל קרן ריץ', מהתורמות למוזיאון, התפטר מהנהלת מוזיאון תל אביב לאחר הפרשה, ואמר אז ל"הארץ" כי "ההתנהלות בפרויקט גיוס הכספים לאגף החדש במוזיאון רוויית מאבקים אישיים ומלחמות סרק שאין ברצוני להיות חלק מהם". אזולאי אינו רואה בעופר את האשם. "זה היה כישלון מחפיר, אבל איש לא קיבל אחריות על מה שקרה", הוא אמר. "הלכו והאשימו את עופר, אבל הוא לא אשם. הוא התורם. מי שאשם הוא מי שניהל מולו את המשא ומתן והציע לו את מה שהציע. תורם יכול לבקש מה שהוא רוצה, אבל אף אחד לא חייב לתת לו את מבוקשו".



אזולאי אף הוסיף באותו ראיון: "הייתי עד לכמה ביזיונות במשך השנים ולא הגבתי. אני מרגיש שאני שותף למערכת לא תקינה של קבלת החלטות. כל מה שקורה במוזיאון מעיד על כך שאין פה ניהול תקין. מוטי עומר הוא איש אמנות מקצועי, אבל לא מנהל". מיכה ינון, לשעבר ראש מינהל התרבות - שמקפיד להצהיר על הערכתו לעומר ולמוזיאון, שהוא לדבריו הגוף המוביל באמנות הישראלית - מסכים כי "מטבע הדברים, עומר נהיה מין חצי דיקטטור באמנות הישראלית. כנראה בגלל המעמד שריכז לו, הוא גורם דומיננטי גם בהנהלה הציבורית. זה קורה גם בחברות ציבוריות - אם יש מנכ"ל דומיננטי, אז ככה זה".



כל עוד מדובר בשיקולים אמנותיים, אפשר להסביר את שליטתו של עומר במוזיאון בעמדתו הרמה כאוצר ראשי. כפי שאומר ידעיה, "עולם האמנות הוא היררכי. האוצר קובע וזה ידוע. לא כל דבר הוא הצבעה בהודעות sms". כשמדובר בעניינים של מינהל תקין או של בלגן באוסף שהוא בעצם רכוש הציבור, התמונה אחרת. במקרה כזה, נחוצה מאוד הנהלה ציבורית אפקטיבית, שתאזן את השפעתו של המנהל החזק.



חיים סאמט, סגן יו"ר מועצת המנהלים של המוזיאון ויו"ר ועדת הכספים, האם מועצת המנהלים התייחסה לטענות שהועלו על ידי המבקרת?



"יש תשובות מסודרות. נערכו שלוש ישיבות, ועל 98% מהסוגיות שהועלו ניתנו תשובות. 2% הנותרים היו בעינינו זוטות".



באיזו מידה מפקחת ההנהלה הציבורית של המוזיאון על מוטי עומר?



"אנחנו בודקים אותו, בעיקר ועדת הביקורת של המוזיאון. מקטן ועד גדול נדונים שם. אלה טענות שגובלות בדיבה בעיני".



נאמר לי שהמועצה מורכבת ממקורבים, ושלמעשה אין פיקוח על מעשיו של עומר.



"ממש לא. זה לא נכון. שקר וכזב. מי שאומר כזה דבר מוציא לשון הרע. אלה אמירות פופוליסטיות ולא מתאימות. לא מעניין אותי לשמוע".



האם ההנהלה הפכה אי פעם החלטה של עומר?



"למה צריך להפוך החלטות של מנהל מוזיאון? זה עניין של מאבקי כוח? אם צריך להפוך החלטות שלו, צריך לשלוח אותו הביתה. אם מנהל המוזיאון באופן עקבי לא נוקט צעדים שעולים בקנה אחד עם התוויית המדיניות של המוזיאון, הוא צריך ללכת. אבל מי אמר שזה קורה?"



נאמנים לשיטות רישום קדומות



ניהול אוסף אמנות הוא מלאכה מסובכת. "מוזיאון הוא לא חנות או מפעל, שבהם הפריטים הם מייצור סדרתי", מסביר יורם בראייר, מנכ"ל גמולב פלוס, העוסקת בהערכות שווי. "ביצירות אמנות אין ייצור סדרתי. יש שונות ומורכבות גדולה מאוד ביניהן, ואת האוסף אפשר לפלח לפי המון פרמטרים: תקופות, טכניקות, נושאים". התיעוד המוזיאלי צריך לכלול רישום של כניסות ויציאות, השאלות של המוזיאון לגופים אחרים ושאילות שהוא מקבל מהם, ספירות מלאי, זכויות יוצרים, תמונת היצירה, מידע מחקרי על היצירה ומידע על הביטוח שלה - וכן מערכת קלה לשימוש שייעודה לעקוב אחר מיקום היצירות במוזיאון.



רוברט א. ברון, יועץ אמריקאי למחשוב מוזיאונים, מסביר באתר האינטרנט שלו כי אחד האתגרים הגדולים הוא לפייס בין שתי דרכים לתאר אובייקטים אמנותיים - זו הרציונלית של המחשב, וזו של האוצרים והחוקרים, שיכולה להיות מסובכת הרבה יותר. "המחשב הוא כבר לא רק מכונה אדמיניסטרטיבית. הוא חייב להתמודד עם אוצר המלים המלומד של מדעי הרוח. לכן כה קשה ליצור מאגרי מידע ממוחשבים אמינים למוזיאונים".



בפני המוזיאונים בארץ עומד עוד אתגר - השפה. "פיתוח תוכנה דו לשונית - בעברית ובאנגלית - הוא יקר, והשוק הישראלי מאוד מצומצם", מסביר בראייר. במוזיאונים ותיקים כמו מוזיאון תל אביב, אתגר נוסף טמון בעובדה שהרישומים האינפורמטיביים על העבודות - אפילו פרטים בסיסיים כמו שם האמן - תועדו בכמה שפות: בתחילת ימי המוזיאון נרשמו היצירות בצרפתית, מאוחר יותר באנגלית - ורק בעשורים האחרונים בשילוב של עברית ושל אנגלית. גם כשרשמו את היצירות בעברית, נכתבו שמות האמנים והיצירות באופנים שונים. מה נכון יותר - פיקסו או פיקאסו? לשם כך מתבצע במוזיאון בימים אלה טיוב נתונים, במהלכו עוברת עובדת על כל רשומה, ומאחדת את שמות האמנים ואת שאר פריטי המידע.



כאמור, אחת מבעיותיו המרכזיות של מוזיאון תל אביב היא חסרונה של דרך אמינה לעקוב אחר שינוע יצירות בתוך המוזיאון, והיעדר נוהל ברור שיסדיר העברה זו. התפקיד הראשוני של אוסף המוזיאון הוא להיות מוצג בפני הציבור, ולא לשכב במחסנים; וכשמוציאים יצירה מהמחסן לאולמות התצוגה המהלך צריך להיות מתועד. יצירות עשויות גם להיות מושאלות למוזיאונים אחרים לצורך תערוכה, או שהמוזיאון שואל עבודה מסוימת מאספן לצורך תערוכה מתחלפת; בכל המקרים האלה, תיעוד מדויק הוא חיוני.



במוזיאון תל אביב כיום, כל אוצר אחראי על התיעוד של תנועות היצירות באוסף שהוא ממונה עליו; אך כפי שחשף דו"ח המבקרת, הפוטנציאל לבלגן הוא רב. מהלך המחשוב שביצע מוזיאון ישראל, לדוגמה, יאפשר לו לעקוב אחר כל תנועות היצירות בתוך המוזיאון או מחוצה לו. עד סוף השנה אמור מוזיאון ישראל למחשב 80% מהאוסף שלו, שכולל 500 אלף עבודות. עבודות המחשוב נמשכות כבר שש שנים ועלו עד כה 1.65 מיליון שקל מתרומות. המוזיאון ניצל את ההזדמנות כדי להעלות לאתר האינטרנט שלו חלק ניכר מאוסף המוזיאון לצורכי חיפוש ומחקר - עוד שירות לציבור שמוזיאון תל אביב עוד רחוק מלבצע.



פיתוח תוכנה או רכישתה הם עניין יקר, שבדרך כלל לא נכלל בתקציבי מוזיאונים. אבל לא חייבים לשלם. מועצת המוזיאונים, מתוך מודעות לבעייתיות של ניהול אוספים, פיתחה אף היא תוכנה לניהולם, שנמצאת כרגע בשלב הפיילוט ותעמוד לרשות המוזיאונים חינם. מוזיאון תל אביב השתתף בתהליך הפיתוח בהתחלה, אך נשר בשלב הפיילוט. רבקה קלדרון, מנהלת מחלקת הרישום במוזיאון ארץ ישראל המשתתף בפיילוט, מדווחת כי התוכנה עדיין אטית מדי, אבל היא עובדת.



במוזיאון ארץ ישראל, רוב הפריטים ממוחשבים כבר יותר מעשר שנים, ורוב ניהול האוסף נעשה במחשב. לאוצרי המחלקות השונות יש הרשאות לעדכן פריטים במערכת, וריכוז הנתונים נעשה על ידי מחלקת הרישום. אך אפילו עם תוכנה חינמית, קלדרון טוענת שאין מספיק תקציבים כדי למחשב את האוסף מהר מספיק, שלא לדבר על ספירות מלאי סדירות, שאמורות להתקיים אחת בכמה שנים.



"יש תקציבים זעומים למוזיאונים, וכך זה נראה. אני לא מאשימה אף אחד - לתרבות יש תקציב מסוים, וההקלדות שלי הן לא בראש סדר העדיפויות", אומרת קלדרון. אך גם אצלה, לצד המחשוב, קיים עדיין ספר אוסף ידני. "אנחנו מרגישים שמאוד נכון לעבוד עם ספר אוסף ידני", היא אומרת. "זה שריד לשיטת רישום קדומה. לא כל האוצרים בקיאים במחשב, אנחנו דור המדבר. ואולי זו בכלל נוסטלגיה".



אוסף הכובעים של מוטי עומר



בנוסף לעמדתו כמנכ"ל המוזיאון והאוצר הראשי בו, עד לפרישתו באחרונה שימש מוטי עומר גם כמרצה משפיע באוניברסיטת תל אביב וכאוצר הגלריה האוניברסיטאית. דו"ח המבקרת מעלה שהמנכ"ל החזק מכהן במוזיאון למעשה ללא חוזה, לפחות מ-2003, אז דרש חוזר של מנכ"ל משרד הפנים כי חוזה העסקתו של המנכ"ל יובא לאישור. עד למועד כתיבת הדו"ח לא נחתם חוזה כזה. "חוזה ההעסקה החדש של פרופ' עומר עדיין לא חתום, אך הוא מועסק לפי תנאיו של החוזה", מסר המוזיאון בתגובה.



עומר משתכר 33,897 שקל בחודש, בהתאם להמלצות ועדת ניצני שבדקה את שכר הבכירים במוסדות תרבות. עד כאן הכל בסדר. אלא שמדו"ח המבקרת עולה כי עומר קיבל שכר על 100% משרה במשך כל העסקתו, על אף שעד לפרישתו מהאוניברסיטה, הקדיש יום בשבוע לעבודתו במוסד האקדמי - כלומר עבד ב-80% משרה במוזיאון. מהמוזיאון נמסר כי "היקף משרתו של פרופ' עומר הוא חמישה ימים בשבוע (כולל שישי). אך כמות השעות שהוא מקדיש בפועל לעבודתו במוזיאון היא הרבה מעבר להיקף משרה מלאה". אך מהדו"ח עולה שהסכם ההעסקה של עומר - כשעוד היה לו כזה - קבע כי ביום שישי הוא עובד באוניברסיטה. מה עשה פרופ' עומר בימי שישי? לו הפתרונים. אך ספק אם הוא היה אמור לקבל שכר מלא על עבודה במשרה חלקית.



מהדו"ח עולה כי מ-2003 מקבל פרופ' עומר, נוסף על משכורתו, תוספות מיוחדות ומענקים מיוחדים, באישור ועדת הכספים של המוזיאון - אף על פי שנוהל לשכת התאגידים בעירייה אוסר על חלוקת בונוסים ומענקים בתאגידי עירייה. מהמוזיאון נמסר כי "פרופ' עומר אינו מקבל מענקים או בונוסים, בהתאם להוראות ועדת ניצני".



חיים סאמט, סגן יו"ר מועצת המנהלים של המוזיאון ויו"ר ועדת הכספים, לפי דו"ח המבקרת עומר קיבל שכר עבור 100% משרה אף על פי שהוא עבד יום בשבוע באוניברסיטה.



"ההסכם שלו היה כך שיום בשבוע הוא הקדיש לאוניברסיטה, ועבד במוזיאון בשישי".



לדברי המבקרת, הוא היה באוניברסיטה בימי שישי.



"נו, אז המבקרת אומרת, אז מה".



האם מוטי עומר עובד לפי חוזה?



"כן. התשובה היא כן. עומר עובד לפי חוזה מיומו הראשון במוזיאון ועד היום".



תגובת המוזיאון



"אנחנו נמצאים בעיצומה של ספירת מלאי הכוללת גם צילום של כל יצירה הנמצאת באוסף. בשנים שבהן לא התבצעה ספירה, הדבר נעשה באישור ובתיאום עם משרד התרבות ועם מחלקת המוזיאונים. לגבי היצירות שנכללו בספירה הראשונה ולא אותרו בשנייה - מספרן זהה, פחות או יותר, למספר העבודות העודפות מאותה ספירה שלא זוהו באוסף. אנו מניחים שמרבית העבודות החסרות הן אותן עבודות שלא זוהו, ובימים אלה אנו עובדים על פענוח זהותן של היצירות. זהו הליך מורכב ואטי, הדורש מחקר וחיפוש בארכיונים.



"אין להעלות על הדעת כי מוסד רציני כמו מוזיאון תל אביב לאמנות יזלזל בתפקידו ובמנדט הציבורי שניתן לו, כפי שעולה מדבריכם. המוזיאון אחראי ליצירות האמנות שלו, ומטפל בהן ברמה הגבוהה ביותר מבחינת שימור, תנאי תצוגה ואחסון. המערכת מאורגנת ואחראית, ומתייחסת במלוא כובד הראש לכל פעולה המתבצעת במוזיאון. יש לנו ועדת ביקורת קפדנית ומסורה, בה יושבים בהתנדבות רואי חשבון ועורכי דין מהשורה הראשונה, וכל ליקוי שהם מצביעים עליו מטופל לאלתר.



"כל אוצר במוזיאון יודע בדיוק ובכל רגע נתון היכן נמצאת כל יצירה שבתחום אחריותו: בין אם היא מוצגת בתערוכה, נמצאת במחסן או מושאלת לגורם חיצוני. בתחום האמנות הבינלאומית, השינויים מתועדים במחשב. באמנות הישראלית הדבר ייעשה עם כניסת האוסף לבניין החדש של המוזיאון, שייחנך באפריל 2011. עד אז, מתועדת כל תנועה של כל עבודה באופן ידני". על סוגיית תפקידו של רון חולדאי במוזיאון לא נמסרה תגובה עד למועד סגירת הגיליון.



תגובת עיריית תל אביב-יפו



"כבירת התרבות בישראל, עיריית תל אביב-יפו משקיעה יותר מכל רשות מקומית אחרת בתחום התרבות (כ-5% מתקציבה). המוזיאון הוא אחת מספינות הדגל של העיר, וב-2010 משקיעה בו העירייה יותר מ-22 מיליון שקל. כהונתו של ראש העיר במוזיאון היא מתוקף תפקידו על פי תקנון המוזיאון ובהתאם לפקודת העיריות. העניין נבדק ואושר בחוות דעת של היועץ המשפטי לעירייה.



"בעניין סמי עופר, יש לזכור כי מוזיאון תל אביב לאמנויות הוא גוף עירוני לכל דבר ועניין. ההחלטות בנוגע לבניית אגף חדש וגיוס התרומות לכך, לרבות תרומתו של סמי עופר, אינן החלטות של איש אחד. הן התקבלו בהליך חוקי, ארוך ומסודר, החל ממועצת המנהלים של מוזיאון תל אביב, דרך ועדות העירייה השונות, פורום סגני ראש העיר וכלה בהחלטה של מועצת העירייה".