>> פעם פגשתי מנהל בכיר שלמיטב הערכתי היה חכם ממני פי שניים, ומוכשר וחרוץ ממני פי שניים. מה שהטריד אותי הוא שהאיש השתכר פי 60 ממני. המתמטיקה הזו לא הסתדרה לי בראש, ולכן הסקתי שהכישרון שלו להרוויח כסף גדול פי 60 מזה שלי, או שפשוט לא כדאי לחפש היגיון מתמטי בסוגיית המשכורות, כי אין כזה.
חשיפת משכורות העתק בחברות הבורסאיות השבוע ובמהלך החודש הקרוב מעלה שוב את הדיון בתרגיל המתמטי הלא פתור הזה, כשאנחנו נחשפים אל הפער בין השכר שמקבלים בני תמותה עבור עבודתם וכישרונם, לבין השכר שלו זוכים מנהלים בכירים. כשמדובר במנהלים שהצליחו ליצור ערך של ממש לאורך זמן לשלושת השותפים בהצלחת החברה - הלקוחות, העובדים ובעלי המניות - אני מיד עובר לדום ומצדיע. שיהיה לבריאות, להם ולכל האנשים שהם מפרנסים.
אבל כשיש קושי לזהות את הערך הייחודי שיצרו המנהלים, את התרומה לשלוש הצלעות במשולש ואת הכישרון העודף שלהם על פני כל אחד אחר - זה מקומם ומרגיז. באותו רגע אני מרגיש צורך להתקשר לח"כ שלי יחימוביץ' ולבקש ממנה שתחוקק חוק להגבלת השכר במשק ל-20 אלף שקל בחודש, כולל בונוסים ואופציות. אבל אני חושש שהיא באמת תעשה את זה, אז אני יורד מהרעיון. כדי להירגע, אני נאלץ לחפש הסברים לשאלה מדוע מאן דהוא מקבל שכר מופקע ומה הופך אותו לחבר של כבוד בטבלאות השכר של המנהלים הבכירים בחברות הבורסאיות, המפורסמות בימים אלה בעיתונות הכלכלית.
* הסוגיה הראשונה שיש לבחון היא סוג התעשייה שבה פועל אותו מנהל. איזה מין ענף הוא זה? האם הוא תחרותי? האם הוא דורש כישורים מיוחדים? האם הלקוחות בתעשייה הזו נהנים משוק פתוח, נטול חסמים, הוגן ושופע אפשרויות בחירה? ומה לגבי העובדים? האם הם מתוגמלים היטב? האם הם זוכים לתנאי העסקה הוגנים ותחרותיים, המעודדים הצטיינות וכישרון?
אם התשובה לשאלות הללו היא חיובית, אזי יש בסיס לתגמול הולם למי שעומד בראש המערכת הזו. ואולם סריקה של חלק מהאנשים שמככבים בראש טבלת המשכורות מגלה שיש שם מנהלים רבים שפועלים בענפים שלא עומדים בקריטריונים האלה: הבנקים לא מאוד תחרותיים במגזר משקי הבית; חברות הביטוח ובתי ההשקעות חולבים את החוסכים שלהם בדמי ניהול שערורייתיים; חברות הסלולר שכחו איך מאייתים את המלה תחרות; וגם בשוק הדלק, התחרותיות נוגעת רק לכמה מוקדים ולא לכלל השוק.
בחלק מהחברות בתעשיות האלה, השכר למנהלים מופקע ומבוסס בעיקר על היכולת למשוך שכר גבוה. הם לוקחים כי אפשר. הם לוקחים כי מבנה הענף או התעשייה שבהם הם עובדים מאפשרים להם לשאוב מהלקוחות או מהמשקיעים שמהם הם מגייסים כסף - ציבור החוסכים - סכומי עתק.
* המבחן השני הוא יצירת הערך. גם כאן, יש נטייה להתבלבל ולייחס לעתים למנהלים יצירת ערך שאין להם יד ורגל בה. יש מקרים שבהם המנכ"ל יצר את הערך. מדובר בדרך כלל במנהלים ששירתו את החברה במשך שנים רבות, בנו את יתרונותיה היחסיים, הנהיגו חדשנות מבחינת המוצר והשירות וביצעו מהלכים אסטרטגיים כמו כניסה לשווקים חדשים, מיזוגים ורכישות או התייעלות משמעותית.
יש מקרים אחרים, די רבים, שבהם המנהלים מכהנים בחברה כמה שנים, ועוסקים בעיקר בתחזוקה ובשמירה על הקיים. ויש מקרים שבהם מנהלים מבלים תקופה קצרה בחברה ומייצרים סיפור יפה על דברים שנעשו בה ומדלגים לתפקיד הבא. הסיפור שלהם, ברוב המקרים הוא קצר טווח ותרומתם לייצור ערך לטווח הארוך היא שולית.
שלושת סוגי המנהלים האלה זוכים לשכר עתק, למרות שההיגיון מחייב שהתגמול לסוג הראשון יהיה הגבוה ביותר, ולסוג האחרון - הנמוך ביותר. זה לא קורה תמיד, והשוק רווי במקרים שבהם ברור שמנהל אחד קבע רף שכר שכל התעשייה מתיישרת לפיו, ובמקרים רבים בלי כל סיבה מוצדקת.
מבחן יצירת הערך יכול לעתים להטעות. השנה האחרונה היא דוגמה טובה. השווי של מרבית החברות הבורסאיות זינק בעשרות אחוזים. האם היתה זו עבודה של אותם מנהלים שזוכים כעת לשכר של 8, 10 או 12 מיליון שקל בשנה? ממש לא. את יצירת הערך הגדולה של השנה החולפת עשו נגיד בנק ישראל פרופ' סטנלי פישר, ונגידי הבנקים האחרים ברחבי העולם, שהורידו את הריבית לשפל היסטורי ושלחו את המשקיעים לחפש אלטרנטיבות אטרקטיביות יותר בשוק ההון.
לכן, כל מנהל ששכרו מבוסס על שווי החברה, צריך לשלוח השבוע זר פרחים לפישר, לברך אותו על מינויו לכהונה נוספת כנגיד, ולהגיד גם מלה טובה על תרומתו ליצירת הערך שהזרימה לחשבונות המנכ"לים מיליוני שקלים.
* העניין השלישי הוא מבנה שוק המנהלים. כפי שיש שוק לפירות וירקות, לבגדים ולדירות, יש גם שוק למנהלים. כפי שאנחנו נדהמים מכך שמחירה של דירה הוא מיליוני שקלים, או כשמחיר הלימון מזנק ל-25 שקל לק"ג, כך גם אנחנו מופתעים כשמנכ"ל שעוד לא סגר שנת עבודה בחברה כבר נפגש עם תלוש משכורת שנתי של 12 מיליון שקל.
מדובר בשוק קטן יחסית של מנהלים בדרגות הבכירות. בשוק הזה, שכר המנכ"ל נגזר מביקוש והיצע. סביר להניח שבעלי השליטה היו משלמים למנכ"ל שלהם שכר נמוך יותר לו רק יכלו. אבל בשוק, כמו בשוק, כשיש מי שמוכן לשלם, יש מי שמוכן לקחת. וכשחברה רוצה לשמר את הקיים (בעיקר בשווקים לא תחרותיים) או לנצל הזדמנויות, השכר למנכ"ל הוא רכיב שולי בסך ההוצאות. ואם המנהל מגיע עם סיפור טוב, ויש לו יכולת לספק את הסחורה המסוימת שמחפשים בעלי המניות, על אחת כמה וכמה.
מהו סיפור טוב? יש הרבה. זה יכול להיות מנהל שהיה בעברו רגולטור, פוליטיקאי או חבר בצמרת הביטחונית והוא יודע איך השלטון עובד ואיך השיטה עובדת; זה יכול להיות מישהו שאופיו אומנותו, והוא האיש שיכול להשכין שלום בית בין בעלי מניות מסוכסכים. זה יכול להיות מישהו שמוכן להתאבד עבור בעלי השליטה (ובעיקר עבור הבונוס שלו) ולחצות רמזורים אדומים - מה שהם עצמם לא היו מוכנים לעשות. על כל השירותים והסיפורים האלה משלמים והרבה.
נ.ב.
אפשר להגיד שמנהלים הם אנשים שמקבלים הרבה מאוד כסף כדי לשכנע עובדים רבים לעבוד תמורת מעט כסף. זה נכון במקרים רבים. אבל מנהלים הם גם אלה שחוטפים בעיטה כשמשהו לא מסתדר. תוחלת החיים המקצועית הקצרה יחסית של מנהלים, וחוסר הסבלנות של בעלי מניות, גורמים לכך שכבר בשלב חתימת החוזה, כמעט כל המנהלים עוסקים בשאלת האקזיט: כמה שנים אני יכול להיות כאן, ואיך אני מוציא מהם כמה שיותר. האנשים האלה עובדים בלהרוויח הרבה כסף. חלקם יביאו הישגים וחלקם לא, אבל כולם עובדים בזה. אז אם אתם לא חושבים כמוהם, לא מוברגים בענפים שחולבים את הלקוחות ולא מוכנים לעבור לפעמים באור אדום - אל תתפלאו שאתם לא ברשימת המנהלים העשירים.
הכישרון להרוויח הרבה כסף
סמי פרץ
19.3.2010 / 6:59