מלאכים או מהמרים

>> בימים אלה מועלית בכנסת הצעה מרחיקת לכת, שלפיה אנג'לים שישקיעו בחברות הזנק יזכו בניכוי השקעתם לצורך קיזוזה כנגד כל רווח הון שיפיקו.

לפנינו שוב דוגמה של ניצול החקיקה הפיסקלית לצורך קידום עניינו של מגזר מסוים. זוהי תופעה רווחת בנוף הפיסקלי הישראלי. אין כמעט ענף או מגזר כלכלי שלא זכה לעידוד - החל בסרטים, נפט, אמנים, משקיעים בנדל"ן, סטודנטים, תעשיינים, חקלאים, ספורטאים ועיתונאים זרים.



במקום לצמצם את היקף הטבות המס, ההצעה באה להגדילן. כאשר חברות ההזנק זוכות לסיוע נדיב של המדען הראשי ולהטבות מכוח החוק לעידוד השקעות הון, הן נבדקות היטב על ידי המסייעים. ההימור של המשקיע קטן יותר לאור הסיכון שנוטלת המדינה. מדוע צריך להעניק לו עוד סיוע? וכאשר אין מדובר בחברות הראויות לסיוע ממשלתי, מדוע צריך כל הציבור להשתתף בסיכונים של אלה הבוחרים "להמר" על השקעות במיזם חדש? מדוע לא להותיר את ההימור בידי המהמר ולדרוש ממנו כי יבדוק היטב את הכדאיות הכלכלית של הימור זה. ובמה עדיפה חברת ההזנק בעלת הידע על חברה אחרת, כגון זו המתפילה מים או מייצרת אנרגיה חלופית? ומה מעודדת ההצעה? היא מעודדת בעיקר את ההשקעות הספקולטיביות בחברות עתירות ידע, שכן השתתפות האוצר בהשקעות אלה היא 20%-25%, בהתאם לשיעור ההשקעה בחברת ההזנק.



בעבר כבר נוסתה שיטת ההקלה שבה מדובר, אם כי בצורה קצת שונה. בחוק שזכה לכינוי "חוק אלסינט" (על שם יוזמיו), ניתנה לנישומים האפשרות לנכות את מרב השקעתם בניירות ערך שהנפיקו חברות עתירות ידע. את ההשקעה ניתן היה לנכות מכל הכנסה, ולכן מהכנסות שכירים לא נוכה מס במקור עד כדי שיעור השקעתם באותם ניירות ערך. עם הזמן חלו שינויים בהיקף ההטבה, אך בסופו של דבר היא לא הוכיחה את עצמה, וחמש שנים לאחר חקיקת החוק המיוחד הוא בוטל.



כיום ברור כי לא היתה זו דרך נאותה להשגת המטרה. הנפקות מכוח החוק, שבוצעו באמצעות חברות בנות, יצרו נתק בין המשקיעים לחברה הזכאית, שכמעט לא נטלה על עצמה סיכון של ממש. כספי המשקיעים נוצלו בחברה שבה לא היתה להם כל שליטה ממשית. הניסיון הוכיח כי המשקיעים ביחידות אלה לא רוו נחת מהשקעתם, לאור הפער שהיה בין תוכניות המחקר של החברות הזכאיות, לבין ביצוע תוכניות אלו בפועל. שמא כדאי שנלמד מכישלון חוק אלסינט ולא נחזור עליו?



הכותבים הם שותפים במשרד עורכי הדין א. רפאל ושות'