והרי הצפי: במאי-יוני תתקיים האסיפה הכללית של בנק לאומי, שבה ייקבע סופית הרכב דירקטוריון הבנק וזהות היו"ר החדש. ככל הנראה, המדינה לא תמכור את יתרת מניותיה בלאומי עד למועד זה, וזאת גם כדי להבטיח שיהיה די זמן להעביר את התיקון לחוק המסדיר את בחירת הדירקטוריון בבנק ללא גרעין שליטה, וגם כדי שלמדינה תהיה שהות להשפיע בפעם האחרונה על הרכב דירקטוריון בנק לאומי.
מיד לאחר שהמדינה תקבע את זהות היו"ר הבא של בנק לאומי, היא תוכל למכור את מניותיה. שלמה אליהו, המחזיק קרוב ל-10% ממניות הבנק, צפוי באותו רגע לפנות לבנק ישראל ולבקש היתר להגדיל את אחזקותיו ליותר מ-10%. משמע, היתר לרכישת השליטה בבנק. מאותו רגע יהיה בנק ישראל בבעיה.
זה לא סוד שבנק ישראל אינו שש לראות את אליהו שולט בבנק לאומי. בבנק המרכזי חוששים מאליהו בגלל ניסיון לא מוצלח שהיה אתו כאחד מבעלי השליטה בבנק אגוד. בבנק המרכזי גם מבחינים בגילו המתקדם של אליהו, ושואלים את עצמם אם יש לאליהו יורשים ראויים. הרי בבנק הפועלים עבר גרעין השליטה בירושה מתד אריסון לבתו שרי, ובדיעבד הבנק המרכזי אינו שבע רצון מכך. בכלל, בבנק ישראל חוששים מאוד מהריכוזיות המשקית במדינה ומהשליטה שיש לאנשי עסקים במספר עסקים במקביל לשליטתם בבנקים. זה לא בריא - לא למשק ולא לניהול הבנקים.
לפיכך, בבנק ישראל ישמחו להגיד לאליהו לא, רק שלא בטוח שיהיה להם קל לעשות כן. אליהו כבר מאושר בתור בעל שליטה בבנק, הוא שולט באגוד, וקשה יהיה לספק הסברים משכנעים מדוע הוא פסול מלהחזיק את לאומי. בכלל, מדיניות העמימות של בנק ישראל - אנחנו מחליטים מה שאנחנו מחליטים ולא צריכים לספק הסברים לאיש - ספגה השבוע מהלומה קשה.
מדיניות העמימות
המדיניות הזאת אמנם הוכיחה את עצמה בפרשת הדחתו של דני דנקנר - בנק ישראל הצליח להביא להדחתו מבלי לספק הסברים למהלך, ולאור חקירת המשטרה את דנקנר הבנק אפילו נהנה עתה מרוח גבית על כך - אבל לא בטוח שההצלחה הזאת תוכל לשחזר את עצמה. זאת, לאור התקדים שקבע השבוע בית המשפט בניו יורק, שפסק נגד הבנק המרכזי האמריקאי (הפדרל ריזרב), והכריח אותו לחשוף כיצד חולקו כספי סיוע החירום לבנקים השונים ומדוע.
הפדרל ריזרב סירב עד כה לחשוף את הנתונים, בטענה כי חשיפתם עלולה להטיל כתם על הבנקים שקיבלו סיוע ולעורר בהלת משיכת פיקדונות מאותם בנקים. משמע, הסיוע הפדרלי, במקום לחלץ בנקים ממצב חירום, עלול היה לגרום להם להיקלע למצב חירום. בית המשפט האמריקאי הסכים שיש לא מעט היגיון בהסברי הפדרל ריזרב, אבל עדיין סבר כי זכות הציבור לדעת וחוק חופש המידע הם שגוברים.
לאור התקדים האמריקאי, החופש של בנק ישראל לקבל החלטות במחשכים בלי לספק על כך הסברים הצטמצם מאוד. לא בטוח שזה טוב - ראו את דוגמת דנקנר - אבל זוהי כנראה המציאות שבנק ישראל יצטרך להתרגל לחיות עמה.
זה נוגע גם ליכולת של בנק ישראל לפסול או לאשר מועמדים לשליטה בבנקים כראות עיניו, מבלי לספק הסברים לאיש. זה נוגע גם ליכולת של בנק ישראל לפקח על דירקטוריוני הבנקים ולפסול או לאשר מועמדים לחברות בדירקטוריון. זה משליך גם על השאלה הרגישה בנוגע לאיך ייבחרו המועמדים ליו"ר בנק לאומי, במידה שבבנק לא ייווצר גרעין שליטה, והאם ניתן יהיה לאשר גם דירקטורים שהוצעו על ידי בעלי המניות בתור יו"ר.
בבנק ישראל חוששים כי בחירת יו"ר כזה עלולה להביא להעברת שליטה דה-פקטו בבנק לידי בעל מניות כלשהו, בשל הזיקה שעלולה להיות בין היו"ר החדש לבין מי שהציע אותו מלכתחילה כמועמד לחברות בדירקטוריון בפני אסיפת בעלי המניות בבנק. עם זאת, לבנק ישראל יהיה קשה מאוד לפסול כיו"ר את מי שקיבל כבר אישור לכהן כדירקטור, וקשה יהיה לספק הסבר כי הדירקטור הזה הוא פסול מעיקרו - רק בגלל שבמקור בעל מניות כלשהו קידם את מועמדותו לדירקטוריון.
אם כך, מגבלות הכוח יקשו על בנק ישראל גם בשליטה על גרעיני השליטה בבנקים וגם בשליטה על הרכבי דירקטוריוני הבנקים בבנקים ללא גרעין שליטה. לאור לקחי המשבר הפיננסי ולקחי פרשת דנקנר - שתי פרשות שהוכיחו עד כמה חשוב פיקוח חזק ומושכל - זה אינו מבשר טובות.