"לא קופחתי", צוטטה שלשום מנכ"ל הבנק הבינלאומי, סמדר ברבר צדיק, כשהיא מנסה להצדיק את השכר הנמוך שקיבלה - רק 4.4 מיליון שקל בעבור 2009. "כן קופחת", צוטט באותה נשימה יו"ר הבנק הבינלאומי, ז'ק אלעד, כשהוא אומר שלא צריך להגזים עם תגמול מנהלי הבנקים כלפי מעלה - אבל גם לא צריך להיסחף עם תגמול חסר כלפי מטה.
לאלעד יש, כמובן, בסיס לאמירה שלו. ביחס לעלות שכר שנתית של 18.6 מיליון שקל שקיבל מנכ"ל בנק המזרחי טפחות, אלי יונס, שכרה של ברבר אכן מצטייר כמקפח. למעשה, לא צריך ללכת רחוק עד ליונס. אפילו השוואה לעלות שכרו של יו"ר בנק מזרחי טפחות, יעקב פרי, שנהנה מעלות שכר של 2.2 מיליון שקל בעבור 60% משרה (3.6 מיליון שקל שווים ערך למשרה מלאה), מעוררת הרמת גבות ביחס לשכרה של ברבר צדיק. וכידוע, להבדיל מברבר-צדיק שטענה כי היא אינה מקופחת, פרי דווקא טען ש"לא צריך להתנצל, ומנהלים טובים צריך לשלם טוב".
במבחן התוצאה, פרי צודק וברבר-צדיק טועה. או אם תרצו, במבחן התוצאה פרי יצא כהרגלו גבר, ואילו ברבר צדיק יצאה פראיירית (עמדנו בפיתוי לומר שהיא יצאה אשה). הלקח של שוק ההון הישראלי, ולמעשה שוקי ההון בכל העולם, מלמד שכל דאלים גבר, ומי שלוקח יותר שכר, אופציות, ומענקים - רק יוצא נשכר מכך.
העובדה היא ששוקי הון העולמיים, וישראל בתוכם, ממשיכים להתנהל ללא כל שכר ועונש. המנהלים הבכירים עושים דין לעצמם, קליקה אחת עם דירקטוריונים משתפי פעולה, וכל זמן שהציבור אינו שם להם מחסום - הם עסוקים רק במשיכת מרב השכר שיתאפשר להם. דוגמה מובהקת לכך היתה ב-2006, כששלושת המנהלים הבכירים בבנק הפועלים דאז - היו"ר שלמה נחמה, סגן היו"ר דני דנקנר והמנכ"ל צבי זיו - משכו לעצמם יחדיו שכר, מענקים ושווי אופציות בסכום כולל של 70 מיליון שקל.
לא צריך להתרגז - צריך לדאוג
דירקטוריון הבנק סבר אז שהכל היה בסדר, וכי אין פסול בחבילת שכר של 70 מיליון שקל לשלושה אנשים. יתרה מכך, דירקטוריון בנק הפועלים שר אז שירי הלל שרוממו ושיבחו את השלושה כפאר המין הניהולי, וכמי שראויים לכל שקל מתוך 70 המיליון ששולמו להם.
אין צורך לומר שאף אחד מהשלושה הללו לא היה מקבל כיום 70 מיליון שקל. אחד מהשלושה, דנקנר, נחקר בחשדות לפלילים, ובכך שהסתיר מהבנק ניגודי ענינים שהיה נתון בהם. שני האחרים נחשדים כמי שלא הבינו מימינם ומשמאלם, ולא היו ערים לניגודי העניינים ולעסקות השנויות במחלוקת שנרקמו בבנק - על אף שמתוקף תפקידם הם היו צריכים להיות ערים לכך.
הזמן שחלף הוכיח כי כל השלושה לא היו מנהלים מוצלחים, אבל לולא זעקה ציבורית - כל השלושה היו הולכים הביתה ב-2006 עם 70 מיליון שקל בכיס. בזכות הזעקה הציבורית, ומאחר שנחמה חרד לתדמית הבנק, החזירו השלושה 40 מיליון שקל מתוך ה-70 מיליון. בדיעבד, עם זאת, כמו ברבר-צדיק, גם נחמה לא יצא גבר. לו היה "מצפצף" על העולם, לפי הדוגמה שיעקב פרי נותן, יש סיכוי סביר שהוא היה נשאר גם יו"ר וגם עם שכר של 23 מיליון שקל ביד.
הדוגמה של בנק הפועלים ממחישה את מה שכולם כבר יודעים: אין כל קשר בין שכר המנהלים ובין כישרון ניהולי. השכר הוא רק פונקציה של מידת הכוח הנתונה בידי המנהל ומידת שיתוף הפעולה של הדירקטוריון עמו. ככל שהמנהל עוצמתי יותר, ככל שהוא יותר "גבר", כך יגדל שכרו. לבעלי המניות ולחברה שבניהולו, לא תצמח מכך כל טובה. נהפוך הוא, המשבר הפיננסי האחרון הוכיח כי שכרם הגבוה של המנהלים בוול סטריט הוביל את החברות שבניהולם לאבדון.
רק שההתנצלות של ברבר-צדיק מלמדת כי דבר לא השתנה. אם היה צריך להסיק מסקנה כלשהי מהמשבר האחרון בנוגע לחשיבות הקריטית של תמרוץ מנהלים להצלחתן של חברות לאורך זמן, הרי שהמסקנה נעלמה מן העין. אין כל הסקת מסקנות. אין כל ניסיון לרסן את שכר המנהלים. אין אפילו ניסיון לקשור בין שכר המנהלים ובין הסיכון שבו מתנהלת החברה, או בין ביצועיה לטווח הארוך (ולא, אל תנסו להלעיט אותנו בשטות כי אופציות הן כלי שקושר את הישגי המנהלים לטווח הארוך. הן לא). הכי חשוב: אין שכר ועונש. כל זמן שהציבור אינו מתקומם, המנהלים הבכירים אינם חשופים לפגיעה בשכרם, או לדרישה להחזר שכר בגין ביצועים ירודים.
לכן, בפעם הבאה שאתם קוראים עוד כתבה על שיאני השכר בבורסה, אל תתרגזו. במקום זאת, תתחילו לדאוג. מהמגמה של שכר הבכירים כיום עולה כי התמריצים למנהלים נותרו גרועים כשהיו - מקסימום בונוס, על מקסימום רווח בטווח הקצר בלבד, ללא כל התחשבות בסיכון וללא כל שכר ועונש - מה שאומר שהרוב המוחלט של המנהלים שמקבלים שכר שיא יעשו את מה שהכי הגיוני מבחינתם. הם ינהלו את החברות הכי רע שבעולם, כי זאת הדרך המוצלחת ביותר מבחינתם למקסם את שכרם. על חשבון טובת החברות וטובת הציבור הרחב, כמובן.