>> בתי המשפט מוצפים בתביעות ייצוגיות. מיצמצתם? הנה הוגשה עוד אחת. ריבוי התביעות שמוגשות כמעט מדי יום וההדים הרבים שהן מעוררות בתקשורת עלולים ליצור את הרושם כי חוק התובענות הייצוגיות היה כאן מאז ומעולם. האמת היא שהחוק, שיצר את מה שמכונה "הצפה" או "תעשייה" של תביעות ייצוגיות, חוגג בסך הכל ארבע שנים להיוולדו.
החוק נכנס לתוקף במארס 2006. מאז הוגשו יותר מ-1,000 תביעות ייצוגיות בכל תחום כמעט: כספומט שנתקע, תעריף החנייה שגובות העיריות באמצעות מדחנים, צמצום מספר הריבועים בגלילי נייר הטואלט, וכמובן התביעה על הוספת סיליקון לחלב העמיד של תנובה.
האם החוק יצר מהפכה צרכנית של ממש? השאלה שראוי לבחון לאחר ארבע שנים היא האם השינוי בא לידי ביטוי בעיקר בגידול מספר התביעות הייצוגיות, או שמא גם באיכותן, כלומר באכיפה ובהרתעה כלפי החברות הגדולות. רוב המומחים מסכימים: המהפכה עדיין לא הושלמה. רחוק מכך.
משתלם לתבוע
תביעה ייצוגית היא תביעה פרטית של אדם התובע בעניין המשותף לאנשים רבים. מטרתה היא לעודד ניזוקים לתבוע, גם אם הנזק האישי שנגרם להם זעום ואינו מצדיק הגשה של תביעה אישית. כך, מי שהוטעה על ידי ספק או יצרן בנוגע לאיכות של מוצר או לגבי מחירו, יכול להגיש תביעה ייצוגית בשם כל אותם צרכנים שנפגעו כמוהו מאותו ספק באותה טענה. עילות התביעה יכולות להיות מתחומים שונים - הגנת הצרכן, הגבלים עסקיים, ניירות ערך ועוד.
התביעה אינה כרוכה בתשלום אגרה. אם זכה תובע ייצוגי בתביעה הוא זכאי לגמול הולם על מאמציו, כדי ליצור תמריץ להגשת תביעות ייצוגיות נוספות שיביאו להגברת האכיפה בתחום הצרכנות.
בנוסף, בית המשפט יקבע את גובה הפיצוי לכל אחד מחברי הקבוצה הייצוגית. גם לקוחות של חברה נתבעת שכלל לא היו מודעים לתביעה הייצוגית נגדה וניזוקו מהפעילות שבגינה הוגשה התביעה - זכאים לפיצוי.
מנגד, אם נדחית הבקשה לאישור תביעה כייצוגית, בדרך כלל יוטלו על מבקש הבקשה הוצאות כספיות לטובת הצד הנתבע. ההוצאות עשויות להגיע לעשרות אלפי שקלים.
לפי החוק, על כל בקשה לאישור תביעה ייצוגית להירשם בפנקס תובענות ייצוגיות שמנוהל בהנהלת בתי המשפט. נכון להיום בפנקס, שהחל להתנהל במארס 2007 מופיעות 740 רשומות של תביעות ייצוגיות. כ-130 תביעות הוגשו ב-2007; כ-220 הוגשו ב-2008; וכ-300 הוגשו ב-2009.
אלא שמומחים מעריכים כי נכון להיום הוגשו בישראל כבר יותר מ-1,000 תביעות. לדברי פרופ' אלון קלמנט, מומחה בתחום התביעות הייצוגיות מהמרכז הבינתחומי בהרצליה, "הנהלת בתי המשפט אינה מנהלת את פנקס התובענות הייצוגיות כפי שהיתה צריכה לעשות. תביעות רבות אינן נרשמות בפנקס, וגם דרך ההצגה של התביעות בפנקס מסורבלת וקשה להתמצאות". התוצאה, לדבריו, היא ש"הפנקס שהיה צריך להיות חלון שבו הציבור יוכל להביט כדי לדעת מהן התובענות הייצוגיות המנוהלות ואם הוא חבר באחת מהן, אינו ממלא את מטרתו".
מדוברות מערכת בתי המשפט נמסר בתגובה: "חוק תובענות ייצוגיות קובע כי החובה לשלוח הודעה לפנקס היא על מבקש הבקשה לאישור תביעה ייצוגית. אין ביכולתה של המערכת לדעת על תביעות שלא מדווחות למערכת".
סרק, סרק
כשואלים את פרופ' סיני דויטש, דקאן בית הספר למשפטים במכללה האקדמית נתניה ומומחה להגנת הצרכן, שגם השתתף כיועץ מקצועי בחקיקת החוק, אם החוק הצליח להגשים את מטרותיו, הוא עונה: "החוק שיפר את המצב, אבל האם הוא שיפר במידה מספקת? לא. יש לחשוב על תיקונים נוספים בחוק כדי להביא לשיפור נוסף".
לדברי דויטש, לחוק יש כמה ההצלחות בולטות: הוא פתח את השער לתובענות ייצוגיות כלפי גופים שלטוניים ומנהליים, הרחיב את הפעילות והסעדים שבגינם ניתן להגיש תובענה ייצוגית, הגדיל את מספר התובענות הייצוגיות, וכן הביא לגידול ניכר במספר הפשרות שהושגו ובמעורבות של בתי המשפט בתוכן הפשרות.
לא כולם סבורים שהריבוי הוא סממן להצלחה. עו"ד ירון רייטר, שותף במשרד עמר, רייטר, ז'אן, שגיא, כהן ושות', אומר כי "מצד אחד נראה שהשימוש הרחב שנעשה בכלי התובענה הייצוגית הביא לשינוי התנהגותי של חברות גדולות". ואולם מצד שני, אומר רייטר, המרבה לייצג נתבעים בתביעות יצוגיות, "רבות מהתביעות חסרות בסיס עובדתי או משפטי".
לדעת רייטר, הסיבה לכך שתובעים מגישים תביעות כאלה נובעת מכך שאין חובת תשלום אגרה בהגשת התביעה הייצוגית. כלומר תובע יכול להגיש בקשה לאישור תביעה על מיליארד שקל מבלי לשלם ולו שקל אחד. "הדבר גורם גם לכך שסכומי התביעות מנופחים מבלי כל פרופורציה", אומר רייטר.
לדבריו, "ריבוי התביעות והסכומים שנקובים בהן יוצרים חשש לאכיפת יתר. עצם הגשת תובענה ייצוגית נגד חברה, גם אם היא משוללת יסוד, חושפת אותה לפגיעה במוניטין ולעתים מחייבת בדיווח לבורסה ובביצוע הפרשות בדו"חות הכספיים. לכן, פעמים רבות הנתבעות מוכנות להתפשר עם התובע המייצג, אף שהתביעה חסרת בסיס".
מצב זה, אומר רייטר, עלול להוביל לגלגול העלויות בניהול התביעות לכיסי הצרכנים. "לכל זאת יש להוסיף את העובדה שהנהנה העיקרי מכלי התביעה הייצוגית הוא עורך הדין, בא כוח התובע הייצוגי, שמקבל שכר טרחה בגין הגשת התביעה. התוצאה האבסורדית היא שמי שנאלץ לממן את שכר טרחתו הם הצרכנים, שבשמם לכאורה הגיש את התביעה".
דויטש דוחה את הטענה לאכיפת יתר. "אנחנו רחוקים מאוד מכך. גם לאחר החוק נותרה הבעיה של אכיפת חסר", הוא אומר. "בתחומים כמו ביטוח, בנקאות ועסקות אינטרנט, החברות הגדולות עושות מה שהן רוצות ואף אחד לא מגיש תביעות. לתביעות יש השפעה, אבל היא לא מספיקה".
על השאלה כמה תביעות ייצוגיות הוגשו מאז חקיקת החוק קשה להשיב באופן מדויק, ואולם ברור שהתחום מעסיק יותר ויותר את בתי המשפט. מנתונים של המאגר המשפטי נבו עולה כי בעוד שבשנת 2000 היה בתי המשפט המחוזיים והעליון שעסקו בתביעות יצוגיות קיבלו 55 החלטות, ב-2006, שנת חקיקת החוק, מספר ההחלטות כבר היה 143 וב-2009 צמח הנתון לשיא של 348 (ראו גרף).
גם התקשורת מגלה עניין גובר בתחום. מספר האזכורים של המלים "תובענות ייצוגיות" בעיתונים "הארץ - themarker" היה 85 בלבד ב-2001. ב-2004 כבר היו 78 אזכורים וב-2008 133.
קלמנט סבור כי החוק עודד הגשה של תביעות בתחום הגנת הצרכן בעיקר, וכן בתחום דיני עבודה, ואולם הוא מתקשה להצהיר שהחוק חולל שינוי של ממש. "קשה לומר אם השתפרו אכיפת החוק והפיצוי לציבור בעקבות התביעות הרבות", הוא אומר. "ספורים המקרים שבהם תובעים שהיו חברים בקבוצה הייצוגית קיבלו משהו. רוב המקרים שבהם הנתבע שילם משהו היו בפשרות, ובמקרים אלה לרוב הנתבע לא פיצה בפיצוי כספי את התובעים".
עם זאת, קלמנט מוסיף כי לא ברור כמה מתוך כלל התביעות הייצוגיות היו מוצדקות. לכן, בהחלט ייתכן כי בתביעות המוצדקות כן ניתן פיצוי לציבור. לפי הערכות של עורכי דין המתמחים בתחום, מאז כניסת החוק קיבל הציבור מאות מיליוני שקלים כפיצוי בעקבות תביעות ייצוגיות, אך זאת בעיקר בשווה כסף - ולא בכסף ממש.
"גם באכיפת החוק יש בעיה דומה", ממשיך קלמנט. "ברור שנתבעים (בנקים, חברות סלולר, חברות ביטוח ועוד) מודעים יותר כיום לסיכון שתוגש נגדם תובענה ייצוגית. הבעיה היא שמצד אחד חלק מהסיכון אינו מוצדק, כשהתביעה היא תביעת סרק, ומצד שני, כשמוגשת תביעה ראויה הנתבעים מצליחים 'לקנות' אותה בפשרה נמוכה".
דויטש אינו מתרגש מצמד המלים "תביעות סרק". לדבריו, "מאחר שבתי המשפט מטילים הוצאות משמעותיות על תובעים שמגישים תביעות ייצוגיות שנדחות, ממילא זה גורם להרתעה. מי שמגיש ייצוגית צריך להיות מודע לכך שהוא עלול למצוא עצמו משלם שכר טרחה משמעותי לצד שכנגד".
הסכמי פשרה ריקים מתוכן
"אין ולו תביעה אחת שהוגשה מכוח החוק החדש ועברה את התהליך כולו עד למתן פסק דין סופי על ידי בית המשפט", אומר עו"ד יעקב אביעד, יו"ר הוועדה לתובענות ייצוגיות בלשכת עורכי הדין.
הסחבת בהליכי תביעה ייצוגית נהפכה לדבר שבשגרה. במרבית המקרים שבהם מאושרת התביעה כייצוגית, הנתבעים מגישים בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון - ובינתיים מעוכבים ההליכים. "אסור להשלים עם מצב שבו תהליך מתיש וממושך ייצור תמריץ שלילי לתובע הייצוגי לנהל את ההליך עד תומו", אומר אביעד.
"אם נוסיף לכך את העובדה שעדיין לא נקבעו בחקיקה ובפסיקה כללים ברורים באשר לגמול לתובע הייצוגי ובא כוחו, אנו מקבלים מצב שבו כשלים מערכתיים עלולים לגרום לקבלת הסכמי פשרה שאינם ראויים, או למצער, אינם מיטביים".
עו"ד איאד ראבי ייצג את התובע הייצוגי בתביעה נגד תנובה בפרשת הסיליקון בחלב, שבה הוטלו על תנובה פיצויי עתק בסך 55 מיליון שקל. ראבי סבור כי אחת הסיבות שעשויה להוביל תובעים להסכים לפשרות לא הוגנות ולא לנהל את התביעה עד תומה, נובעת מכך שהחוק דורש מתובע ייצוגי להעריך מראש את גודל הקבוצה ובהתאם את היקף תביעתו הכוללת.
ראבי מסביר כי בסופו של דבר, כשעילות התביעה והסעדים מוכחים ומתקבלים, יש סיכוי לא מבוטל שהתובע ובאי כוחו ייענשו בגין ה"פער" שנוצר בין סכום התביעה "הכוללת" המקורית שהגישו לבין הפיצוי הסופי שהיה נמוך יותר, ו"יואשמו" ברשלנות ובניהול כושל של התביעה.
לדברי אביעד, "על בתי המשפט לדחות הסכמי פשרה שאינם משרתים את הקבוצה המיוצגת, או כאלה שמאפשרים לתובע ובא כוחו לקבל תגמול ללא שהיטיבו בצורה אמיתית עם הקבוצה המיוצגת. אם התובע ובא כוחו השיגו לקבוצה המיוצגת טובת הנאה משמעותית, על בתי המשפט לתגמל אותם בשכר טרחה ובגמול ביד רחבה. רק בדרך זו יהיה אפשר להתמודד עם ניגודי האינטרסים בתביעות הייצוגיות, המובילות להסכמי פשרה ריקים מתוכן".
גם קלמנט מצביע על הסכמי פשרה בלתי ראויים כאחת הבעיות בתחום התביעות היצוגיות. לדבריו, בתי משפט רבים מאשרים פשרות בקלות, מבלי לבדוק את מידת תרומתן לאכיפת החוק או לפיצוי הציבור. "רוב הפשרות מוגשות לאישור עוד לפני שבית המשפט דן בשאלה אם התביעה צריכה להיות מאושרת כתביעה ייצוגית. במקרים רבים הנהנים היחידים הם התובע ועורך דינו, ושכר הטרחה שניתן להם בפשרות הוא במקרים רבים גבוה מדי. האישור הגורף של פשרות מביא להגשתן של תביעות רבות שהערך הציבורי שלהן מועט. כמו כן, כשכבר מוגשת תביעה בעלת ערך, הפשרה עלולה לחסל את הערך הזה משום שאינה נותנת דבר לציבור ואינה מחייבת את הנתבע בשום פיצוי משמעותי".
לדברי קלמנט, החוק נותן פתרונות שמאפשרים לבתי המשפט לבדוק פשרות באופן ראוי, אלא שרוב בתי המשפט אינם משתמשים בפתרונות אלה ולפעמים אף מתעלמים מהחוק.
דויטש דווקא סבור כי הגידול במספר הפשרות הוא הצלחה, אם כי חלקית בלבד. "בית המשפט צריך לבדוק אם הפשרה מועילה לכלל הציבור, או שהיא פותרת רק את הבעיה של החברה הנתבעת, התובע ועורך הדין שמטפל בתביעה. הדברים דורשים שיפור, אבל בסופו של דבר חברות מעדיפות כיום להיזהר ולפעול בהתאם לחוק, מכיוון שפשרה, גם כזו שלא טובה לכלל הציבור, לא טובה לחברה. לכן, גם בפשרה לא מושלמת יש תועלת להשפעה על התנהגות השוק".
עו"ד מיקי שפיגלמן ממשרד שפיגלמן קורן ברק זמיר ושות', המייצג בעיקר נתבעים בתביעות ייצוגיות, קובל על הסרבול באישור פשרות. "לפני כניסת החוק החדש", הוא אומר, "היה לבית המשפט שיקול דעת מוחלט לאשר הסכמי פשרה. החוק החדש קבע פרוצדורה נוקשה שגורמת להכבדה על תהליך האישור. החוק מחייב את בית המשפט למסור את העתק הסדר הפשרה לתגובת היועץ המשפטי לממשלה וגם לבחינת מומחה חיצוני.
"ההליך מסורבל ובעייתי מכמה בחינות: הפרקליטות לרוב עמוסה מדי כדי לבחון בקצב סביר את הסכמי הפשרה המגיעים אל שולחנה, והתיקים והסכמי הפשרה שאמורים להיטיב עם הציבור מתעכבים חודשים ארוכים. בנוסף, בדרך כלל היועץ המשפטי נמנע מלקבל החלטות אמיצות ומעדיף את הפוזיציה הניצית תוך הותרת ההחלטה לבית המשפט - דבר שגוזל זמן מיותר".
מה עם שכר הטרחה
עו"ד מיכאל בך, המייצג תובעים בתביעות יצוגיות, סבור כי אחת הבעיות המרכזיות בחוק היא שיקול הדעת הרחב של בתי המשפט בקביעת שכר הטרחה והגמול שישולם לתובע. המציאות היא כי בתי משפט שונים ואף שופטים באותו בית משפט פוסקים סכומים שונים בתכלית. יש לקבוע כללים אחידים וברורים, אומר בך.
קלמנט מציע לקבוע שכר טרחה של 15% לעורך הדין, אם ניהל את התיק עד לפסק דין, כברירת מחדל שבית המשפט יכול לסטות ממנה. אם התביעה הסתיימה בפשרה עוד לפני שבית המשפט אישר את הגשת התביעה, שכר הטרחה צריך להיות נמוך יותר ולהיקבע על פחות מ-10%.
בנוסף, קלמנט סבור כי רצוי שבתי המשפט יקבעו את שכר הטרחה שעורך הדין מקבל, אם יצליח בתביעה, כבר במועד שבו הם מאשרים את התובענה. הדבר ייצור, לדבריו, מנגנון דומה לזה שקיים בשוק, שבו הלקוח מתחייב לשכר טרחה לעורך הדין כבר בשלב שבו הוא שוכר אותו, גם אם השכר ישולם בסוף התביעה.
סוגיית שכר הטרחה, לדעת קלמנט, מבטאת גם היא את הפסיקה הלא מוצלחת של בתי המשפט בתחום. לדבריו, "פסיקת ההוצאות כנגד מבקשים שבית המשפט דוחה את בקשתם לאישור תביעה ייצוגית עולה, והן יכולות להיות כיום כ-150 אלף שקל. המשמעות היא שהסיכון בהגשת תובענות ייצוגיות, בעיקר המסובכות שבהן, עולה.
"היה אפשר לחשוב שכשתובעים מצליחים בתביעה ייצוגית הם, ובעיקר עורכי דינם, יקבלו שכר טרחה משמעותי. זה לא המצב. שכר הטרחה שנפסק בתביעות שאינן מסתיימות בפשרה, ואלה מעטות מאוד, אינו יותר מ-10% מהסכום שנפסק. זה שכר טרחה נמוך ביחס לעלויות ולסיכונים שנדרשים בהגשה ובניהול של תובענות ייצוגיות, בעיקר בתחומים קשים כמו ניירות ערך והגבלים עסקיים".
בתביעה נגד תנובה על הפחתת התכולה בגביעי יוגורט יופלה נפסק, למשל, שכר טרחה לעורך הדין בסך 365 אלף שקל בשעה שהצרכנים קיבלו הטבה של שני גביעים חינם בתנאי שרכשו שישיית גביעים. עם זאת, ברוב המקרים שכר הטרחה נמוך יותר. במקרה אחר נפסקו 40 אלף שקל לעורך הדין בתביעה על הפחתת המשקל באריזות טונה ויליפוד וסכום דומה נפסק לעורך הדין בתביעה על גביית אגרה כפולה בכביש 6.
שומרים על הקופה הציבורית
אם החוק מתיימר להקשות ולהרתיע חברות גדולות בהתנהלות מול ציבור הצרכנים, דווקא על המדינה, סבורים רוב המומחים, הוא מגן יותר מדי. עו"ד מיכאל בך אומר כי בעוד שכל נתבע רגיל צפוי להיתבע להשיב לחברי הקבוצה פיצוי בגין תקופה של שבע שנים אחורה ממועד הגשת התביעה, הרי שאת רשויות המדינה ניתן לתבוע לכל היותר שנתיים אחורה.
בנוסף, אם המדינה מודיעה כי החליטה לשנות את מדיניותה ולחדול בעתיד מגבייה של סכום בלתי חוקי מהאזרח, היא לא תחויב לבצע השבה בגין גביית העבר. לדברי בך, "יש כמובן היגיון ברצון להגן על הקופה הציבורית, אך ההסדר הקיים בחוק אינו מאזן כראוי בין האינטרס של האזרח שלא לשלם למדינה סכום בלתי חוקי לבין האינטרס הנוגד של הרשות".
לעומתו, קלמנט סבור כי "יש היגיון בהסדר הזה, משום שהוא מאפשר תביעה נגד המדינה, אבל מונע הצפת תביעות שתכביד על הקופה הציבורית". על כך אומר רייטר: "לא נראה שיש הצדקה שקבוצת אזרחים שחויבו ביתר שלא כדין תקופה ארוכה הם אלה שיצטרכו לממן את הקופה הציבורית. ברור שבסוגיה זו החוק לא מגשים את מטרתו - לתת סעד הולם לנפגעים מהפרת החוק, וראוי היה כי נושא זה יתוקן".
חוק התובענות הייצוגיות עוד לא הגשים את מטרתו, אך עוד יש תקווה. מדובר בסך הכל בינוקא בן ארבע. הוא הולך ומועד, אבל עוד יגדל. קלמנט מסכם: "יש קריאות שונות לבטל את חוק תובענות ייצוגיות. הן באות בעיקר מנתבעים גדולים וחזקים במשק. צריך לדחות אותן על הסף. מה שצריך לעשות הוא לשפר את הסינון בין תביעות טובות ללא טובות, באמצעות פסיקה חכמה. החוק יצר מציאות חדשה בתחומים שבהם מוגשות תובענות ייצוגיות. השאלה עד כמה המציאות הזו אכן תביא לשיפור בהתנהגות של כל הגורמים הרלוונטיים תלויה כיום בבתי המשפט".
תביעות ייצוגיות: יותר מדי פשרות, מעט פיצוי לצרכנים
מאת נורית רוט
25.3.2010 / 7:38