רשות החשמל ומשרד התשתיות - מי מפקח על מי?

>> אין זה מפתיע שהבשורה על ההוזלה הצפויה במחירי החשמל עוררה עניין רב בתקשורת ובציבור. חשבון החשמל החודשי הוא אחת ההוצאות המשמעותיות לכל משק בית בישראל וגם למגזר התעשייתי, והוזלה של 10% בחשבון היא בעלת משמעויות מרחיקות לכת עבור ציבור הצרכנים והמשק הישראלי בכלל. אבל בתוך השמחה, כדאי לשים לב גם לנקודה מטרידה אחת שצפה על פני השטח במסגרת העימות שקדם להחלטת ההוזלה. ריב הסמכויות המתמשך בין משרד התשתיות לבין רשות החשמל הביא להודעות סותרות, מתח רב ואף התקפות הדדיות בעיתונות בין שני הגופים האלה. במבט רחב יותר, הוא הביא וממשיך להביא למסרים סותרים באשר למדיניות האנרגיה של מדינת ישראל.

לקראת ההחלטה במליאת הרשות התפרסמו ידיעות בדבר כוונתו של שר התשתיות הלאומיות, עוזי לנדאו, להדיח מתפקידו את יו"ר הרשות, אמנון שפירה. הרשות היא גוף עצמאי הפועל מכוח החוק, ואת ראש הרשות ממנה הממשלה. האם הממשלה יכולה להדיח אותו בגין החלטות מקצועיות לכאורה שקיבל? האם הוא יכול להתעלם ממדיניות ממשלתית כוללת, למשל בנושא עידוד אנרגיה ירוקה, או צרכים מערכתיים כמו הקמת תחנות כוח נוספות? האם ייתכן ששר התשתיות אינו יכול להשפיע על החלטה בנושא כה מרכזי לתחום האחריות המיניסטריאלית שלו כמו תעריף החשמל? האם ייתכן שהחלטות שר התשתיות מונעות ממניעים פוליטיים ולא מקצועיים?



הקרב בין שני הגופים ושני האישים הותיר את הציבור בעיקר מבולבל - מי בכיר ממי? מי מפקח על מי? אלא שהבלבול הזה אינו חד-פעמי, וההשלכות שלו רחבות הרבה יותר ממבוכה של קוראי העיתונים. מצד אחד עומדת רשות החשמל, שחיוני שתשמור על עצמאותה ותבטיח שקביעת תעריפי החשמל תיעשה לפי שיקולים מקצועיים בלבד, גם כאשר צריך להתייצב מול הממשלה או מול חברת החשמל. מהצד השני עומד שר התשתיות, נבחר הציבור, ומשרד התשתיות שגם בו אנשי מקצוע שמייצגים את האינטרס הציבורי הרחב יותר, בקידומה של תפישת עולם מסוימת, בהתוויית מדיניות אנרגיה כוללת. שני הצדדים מייצגים אינטרס ציבורי, אבל החשש הוא שנקודות מבט שונות בניהול דו-ראשי מהסוג שמצטייר כאן יוביל למציאות של הססנות, עיכובים בביצוע החלטות וחוסר עקביות.



קחו למשל את תחום האנרגיה המתחדשת. זהו תחום שזקוק למקבלי החלטות עם חזון ארוך טווח. כאלה שיהיו מוכנים לספוג עלויות - כספיות, ציבוריות ופוליטיות - כדי לקדם מהלך נועז וחיוני, אבל כזה שאת תוצאותיו נראה רק עוד כמה שנים. האם השרים שלנו, שתקופת כהונתם היא בממוצע שנה וחצי, מסוגלים לקבל החלטות רחוקות טווח? ראייה שהיא קצרת רואי וחשיבה מקצועית טכנית מדי עלולות לפגוע בתעוזה, בחזון ובאנרגיה הדרושים לקדם פרויקטים לאומיים גדולים.



המציאות בשטח בקבלת ההחלטות בנושא אנרגיה מתחדשת, דומה לזו שראינו בוויכוח על תעריפי החשמל. הגופים שמציגים את עצמם כמגיני האינטרס הציבורי, מקבלים החלטות באופן שנראה לעיתים סותר. האחד קובע תעריפים לרכישת חשמל מיצרנים פרטיים שאמורים להוות תמריץ להתקנת מתקנים סולאריים, והשני טוען שמדובר בתמריצים גבוהים מדי; האחד קובע הסדרי תשלום נוחים ליזמים, והשני מודיע כי מכסת ההתקנות אזלה ולא יתאפשר עוד להתקין גגות סולאריים על בתי עסק עד לקביעת מכסה חדשה. האם למדינה יש מדיניות? לא ברור. חלק מהצעדים מעידים על רצון לקדם אנרגיה ירוקה, וצעדים אחרים מעידים על כיוונים סותרים. השורה התחתונה עלולה ליצור קיפאון בתחום. בנוסף, משקיעים מהעולם שראו במדיניות ההסדרה בישראל הזדמנות לבוא ולהשקיע, בורחים.



הרגולציה היא כלי חשוב במדינה מודרנית, שיכולה וצריכה לזרז ביצועם של פרויקטים לאומיים, להגביר את הוודאות בתחום ובכך לעודד כניסה של יזמים נוספים. כשמדובר בעוד גוף בקלחת מאבקי הכוחות בביורוקרטיה הממשלתית, התוצאה היא עוד עיכובים, האטה בפעילות וחוסר ודאות.



הכותבת היא מנכ"לית חברת ברן רביב