המקום האחרון שאפשר לחשוב עליו כמתאים לבילוי של שתיית קפה בבוקר הוא אתר הפסולת חירייה (פארק איילון), אך בחודשים האחרונים פועל במקום בית קפה שבו אפשר לשבת לצד בריכה נעימה ועשירה בצמחייה הצמודה למרכז המבקרים החדש שפועל במקום. מרכז המבקרים בחירייה והבריכה שנועדה להמחיש תהליכי טיהור של נוזלים הדולפים מאתר ההטמנה הם הפנים החדשים של תעשיית הפסולת בישראל. לא עוד ערימות פסולת מעלות עשן, אלא מקומות שמנסים לקדם חדשנות טכנולוגית, ואף טורחים להזמין אליהם את הציבור ולהציג בפניו את האתגר שעמו הם מתמודדים.
במקרה של חירייה, הציבור יכול לחוות את מה שהשתנה אך גם את מה שנשאר דומה. לא מכבר הגיעו בני כמה משפחות למרכז המבקרים. אחרי שהציגו להם פרויקטים למיחזור - הובילו אותם אל הבור הענקי שאליו מפנים מדי יום את הפסולת של גוש דן, לפני שמעבירים אותה לאתרי הטמנה בנגב. המבקרים הביטו בהשתאות בכמויות האדירות של מוצרים ושל שאריות מזון, והבינו עד כמה ממשיכה הפסולת שהם מייצרים להיות מפגע במקום משאב, ממש כפי שהיתה כל השנים.
בימים אלה מנסה המשרד להגנת הסביבה לקדם מהפכה שתהפוך את הפסולת למשאב שממנו מפיקים מוצרים ממוחזרים ודשן חקלאי, או מייצרים אנרגיה. זאת לאחר שנים ארוכות שבהן המציאות בישראל היתה דומה לזאת של מדינות בעולם השלישי. הפסולת נערמה ללא טיפול בשולי הערים הגדולות תוך שהיא מזהמת את מי התהום ופולטת לסביבה רעלים וגזי חממה. ענני ריח נישאו מאתרים פיראטיים לכל עבר, והר הפסולת בחירייה התנשא לגובה כה רב, עד שהציפורים שנמשכו אליו התחילו לסכן את תנועת המטוסים הנוחתים בנתב"ג.
כיום ישראל עדיין רחוקה מאירופה, אבל ההתקדמות שנעשתה משמעותית עד כדי כך, שמשרדי הממשלה מרשים לעצמם כעת להציב יעד אירופי מרחיק לכת. באחרונה הודיעו המשרד להגנת הסביבה ומשרד האוצר שבכוונתם להביא לכך שעד סוף העשור הנוכחי לא תותר הטמנת פסולת בישראל, בדומה למדיניות הקיימת במדינות אירופה.
לאתרי הטמנה יועברו רק השאריות שאי אפשר היה למצוא להן פתרונות חלופיים. מדובר בשיטות טיפול כמו מיחזור, הפקת אנרגיה מפסולת באמצעות שריפה או טיפול ביולוגי שבאמצעותו מפרקים פסולת בתהליכי עיכול אנאירובי - ללא נוכחות חמצן - ומפיקים אנרגיה לחשמל.
השינויים מרחיקי הלכת שמתכננת הממשלה אמורים להפוך את ענף הטיפול בפסולת לתעשייה עתירת השקעות ופיתוחים טכנולוגיים. השקעות של מיליארדי שקלים יידרשו כדי להקים מתקנים לטיפול בפסולת ובתעשייה מתרחבת והולכת של מתקנים לעיבוד ולמיחזור הפסולת ולהפיכתה לשורה של מוצרים רווחיים. התפתחות זו מעניינת גם חברות ענק בינלאומיות כמו ואוליה, המגדילה את השקעותיה בתחום זה. יש אף גורמים בענף הפסולת שכבר מביעים חשש מיצירת מונופול של ואוליה, שיפגע בתחרותיות שאמורה להיות בשוק הטיפול בפסולת.
שאריות קטנות, רווח גדול
הצעד הראשון שביצע המשרד להגנת הסביבה, כחלק משינוי המדיניות שבה החל לפני שני עשורים, היה סגירת האתרים הישנים. תוך שנים ספורות נסגרו מאות אתרים וכיום נותרו בישראל פחות מ-20 אתרי הטמנה. הגדולים שבהם, כמו אפעה וגני הדס בנגב, הם אתרים מודרניים שבהם אמצעי איטום למניעה של דליפת זיהומים.
גם אתר חירייה נסגר וכאמור נהפך לתחנת מעבר לכל הפסולת של גוש דן, לפני שינועה לאתרים בנגב. הכוונה של איגוד ערים דן לתברואה המנהל את האתר היא להפוך אותו לפארק מיחזור גדול. כיום כבר פועלים בחירייה מתקנים קטנים למיחזור גזם ולהפקת אנרגיה מפסולת באמצעות מתקן הפועל בתהליך ביולוגי שאותו פיתחה חברת חץ אקולוגיה.
אנשי חץ אקולוגיה יושבים בחדר בקרה קטן שממנו הם צופים במערכות השונות של המתקן שאותו פיתחו בשנים האחרונות, שמטרתו בעיקר הדגמת הטכנולוגיה. לא מזמן הם השיגו פריצת דרך שיווקית לאחר שהחלו להפעיל מתקן כזה לטיפול בפסולת עירונית באוסטרליה.
בחירייה מנצלים כיום את הגזים שעדיין נפלטים מהר הפסולת. "אנחנו מספקים כיום גז מתאן הנפלט מהר הפסולת למפעל טקסטיל הנמצא בסמוך, ומשתמש בו כמקור אנרגיה", מציין דורון ספיר, מנכ"ל איגוד ערים דן. "המפעל היה בסכנת סגירה בגלל שימוש בדלק מזהם, וכעת הוא יכול להמשיך לפעול ולהשתמש באנרגיה נקייה".
האפשרויות לשימוש בפסולת כמשאב כלכלי התרחבו גם כתוצאה מהסכמים בינלאומיים לטיפול בפליטות של גזי חממה. איגוד ערים דן חתם על הסכם עם מדינות אירופיות המחויבות להפחית את הפליטה של גזי חממה, ויכולות לעשות זאת בין השאר באמצעות מימון פרויקטים להפחתת פליטות בארצות אחרות. "קיבלנו השנה צ'ק של 1.6 מיליון יורו תמורת ההפחתה של פליטת המתאן, שהוא גז חממה", מציין ספיר.
למרות ההתקדמות בטיפול בפסולת, ישראל עדיין תלויה באופן כמעט מוחלט באתרי הטמנה, שהם בזבזניים בשטח ומהווים מפגע סביבתי. הצעד המשמעותי הבא של המשרד להגנת הסביבה היה להביא לאישור הכנסת היטל על הטמנת פסולת. מפעילי האתרים גובים כעת את ההיטל מהרשויות המקומיות המעבירות פסולת לאתרים. השימוש בהיטל נהפך לגורם מרכזי, המאפשר למשרד לשנות את מדיניות הטיפול בפסולת.
כיום משלמות רשויות מקומיות היטל בן 44 שקל על כל טונה פסולת, בנוסף לתשלום הבסיסי שהן משלמות על הכנסת הפסולת לאתר. הכסף שנגבה מועבר לקרן לשמירת ניקיון, שעליה אחראי המשרד להגנת הסביבה. הקרן אמורה לממן סיוע למתקנים למיון ולמיחזור פסולת. "השנה יהיה לנו בקרן סכום של 160 מיליון שקל, שאותו נוכל לנצל למטרות אלה", ציין מנכ"ל המשרד להגנת הסביבה, ד"ר יוסי ענבר. ענבר אמר את הדברים בכנס שנערך לפני חודש בחירייה על ידי הפורום המקצועי לטיפול בפסולת, שאותו הקימו החברות והגופים המטפלים בפסולת בישראל. "בהמשך אנחנו מתכננים להעלות את שיעור ההיטל", הוסיף ענבר.
פה טמון הכסף
היטל ההטמנה יצר לא רק סכום גדול בקופה המיועדת לטיפול בפסולת, אלא גם הכניס כללים חדשים בתחום, המכתיבים את אופן פעילותן של החברות העוסקות בכך. הסעיף בהיטל הנקרא "שאריות מיון" הוא בין התורמים לכך. שאריות מיון הן כל מה שלא נמצא מתאים להישלח למפעלי מיחזור, ומכיל פסולת אורגנית בשיעור של עד 5% מהמשקל. מכיוון שהשאריות נוצרו בהליכים הקשורים למיחזור, הוחלט שעבור הפינוי שלהן לאתרי הטמנה ישולם היטל בשיעור של עשירית בלבד מההיטל המלא.
כך נהפכו שאריות המיון לגורם משמעותי ביצירת רווח בענף הפסולת. המטרה היא כמובן להעביר כמויות גדולות של שאריות מיון להטמנה, להפחית את גובה ההיטל, ולהרוויח יותר כסף. יש גורמים בענף הפסולת המשמיעים טענות הדדיות על כך שמתחריהם מנפחים באופן מלאכותי את הכמויות של שאריות המיון, כדי לשלם היטל מופחת ובכך להגדיל את הרווחיות של פינוי הפסולת לאתרים.
מקורות אחרים טוענים שהם דווקא יודעים לפקח על אופן מיון הפסולת ומבטיחים שאכן מדובר בשאריות מיון. המשרד להגנת הסביבה עורך בדיקות מדגמיות כדי לוודא שאכן מדובר בשאריות מיון על פי הגדרתן החוקית, אבל בדיקות אלה לא הביאו עד כה לפתרון הבעיה.
הצעד המשלים להיטל ההטמנה, חוק מיחזור האריזות, יצא לדרך בימים אלה, עם הכנת תזכיר החוק על ידי המשרד להגנת הסביבה. עד 2014, הוא יחייב יצרני אריזות מסוגים שונים (פרט לאריזות קטנות) לאסוף אותן ולמחזר לפחות מחצית מהן, ולהפסיק באופן מוחלט להעביר אריזות להטמנה עד סוף העשור. מכיוון שהחוק הוכן בתיאום עם התאחדות התעשיינים, ההערכה היא שאפשר יהיה לאשר אותו בכנסת באורח מהיר יחסית.
"מטרתנו היא להגיע למצב של אפס הטמנה עד סוף העשור", ציין ראש אגף פסולת מוצקה במשרד להגנת הסביבה, אילן ניסים, במהלך הכנס שנערך בחירייה. "בנוסף לאיסור על הטמנת אריזות, נאסור גם על הטמנת פסולת אורגנית רקבובית (פסולת רטובה, המורכבת בעיקר משאריות של פסולת מזון ביתית). מה שיגיע לאתרי הטמנה יהיו רק שאריות של פסולת שאי אפשר היה לטפל בהן בדרך אחרת. כל השאר יעבור מיחזור, או יישרף בכבשן כזה או אחר".
כדי להגיע למצב זה, יידרש שינוי מהפכני בכל הקשור ביצירת מתקני קצה, שהם אותם מפעלים למיון ולמיחזור פסולת שכיום מעטים מהם קיימים. כמו כן סבורים במשרד שיש צורך להגיע למצב שבו משקי בית בישראל מפרידים את הפסולת לרטובה (שאריות מזון) וליבשה (פלסטיק ונייר). כך יובטח זרם קבוע של פסולת באיכות מתאימה למיחזור.
תעשיית הפסולת נערכת לשינויים שמקדם המשרד להגנת הסביבה, והאפשרויות להשקעה בתשתית של מיחזור ושריפת פסולת. על פי דו"ח שהכין מכון שמואל נאמן בטכניון לפני כחצי שנה, התקציב השנתי לטיפול בפסולת ברשויות המקומיות הוא 1.7 מיליארד שקל בשנה. רמת ההפרטה והביזור של השירותים לאיסוף ולטיפול בפסולת עדיין אינה גבוהה, ובשלוש הערים הגדולות, הרוב המכריע של שירותי האיסוף ניתן על ידי העירייה, בעלות גבוהה בהשוואה לשירות שהיה מציע קבלן פרטי.
נלחמים על שוק עתידי
בשוק הפסולת פועלות בעיקר חברות ישראליות, חלקן חברות ותיקות שהחלו כעסק משפחתי קטן שהתמקד בעיקר באיסוף הפסולת, והחלו לגוון את פעילותן ככל שהשוק התפתח. כך עוסקות כיום חברות כמו חן המקום, שאותה מנהל דוד פרנקו ביחד עם בניו, או חברת בן ארי, לא רק באיסוף פסולת אלא גם בהקמה של תחנות מעבר שמהן משונעת הפסולת לאתרי הטמנה, ובהפעלתן. החברות האלה מעוניינות להיות שותפות גם בהקמה ובהפעלה של מתקנים למיון ולמיחזור. בשוק שולטות כעשר חברות, ורובן שומרות על רווחיות ומנהלות מחזור עסקים בסדר גודל של עשרות מיליוני שקלים בשנה. "יש ביניהן תחרות די קשוחה ויש בהחלט מקרים שבהם חברות מנמיכות באופן משמעותי את המחיר כדי לזכות במכרזים", מציין מקור בענף הפסולת.
חלק מיצרני הפסולת הקימו בשנים האחרונות התארגנויות שמטרתן לייצג אינטרסים משותפים ולפעול כקבוצות לחץ על הממשלה, כדי לקדם צעדים שיתאימו לדעתם לפיתוח השוק. הדבר בולט במיוחד בשוק פסולת הבניין, שבו יש לבעלי האתרים המוסדרים תחרות קשה מצד בעלי אתרים פיראטיים.
"עד לאחרונה התנהל הטיפול בפסולת בישראל בתנאים פרימיטיביים, ובמובנים רבים זה עדיין כך", אומר אבי זכאי, האחראי מטעם חברת בן ארי על תחנת המעבר בחירייה. "חברות רבות נהגו במשך שנים לעגל פינות ולמצוא פרצות בחוק כדי להרוויח. לא היה טיפול מתוכנן שבאמת יש בו מחשבה איך למיין פסולת ואיך למחזר. המדינה, שהיא הרגולטור, לא התערבה כדי למנוע מצב שבו חברה אחת היא זו שאוספת את הפסולת, מטפלת במתקן המיון או בתחנת המעבר וגם אחראית על אתר ההטמנה, מה שיכול לגרום ניגוד עניינים".
רק באחרונה מבחין זכאי בשינוי מגמה אטי, שבו החברות נהפכות למקצועיות יותר ולמסוגלות לשלוט בטכנולוגיות ובשיטות מתקדמות יותר, לדבריו. "החברות בשוק הזה, בדומה לחברות ישראליות אחרות, מסוגלות להטמיע שינויים באופן מהיר ולכן יוכלו להיערך במהירות רבה לתוכניות של המשרד להגנת הסביבה", אומר אבי נוביק, יועץ לענייני פסולת וחבר בפורום הפסולת המקצועי שהקימו החברות בחסות המשרד להגנת הסביבה. "אבל כל עוד הן לא יראו שיש מי שישלם עבור התוכניות שהמשרד להגנת הסביבה מציע, הן לא ישקיעו בפרויקטים כמו היערכות להפרדת פסולת ליבשה ולרטובה. מתקני קצה המיועדים למיחזור או להפקת אנרגיה מפסולת הם בכלל מעבר לקו האופק בתוכניות שלהן. כרגע טוב להן עם מה שיש, כי זה נותן להן שליטה. למשל, נוח להן להפעיל תחנות מעבר, כי שם יש אפשרות לשלוט על הפסולת ועל אופן הניצול שלה כך שזה יהיה להן כדאי".
החידוש המשמעותי בשוק בשנים האחרונות הוא הרחבת פעילותה של חברת הענק ואוליה, שנהפכה לבעלת שליטה על חברות מקומיות. אחת הטענות המרכזיות של מקורות שונים בשוק הפסולת, וגם של דו"ח מכון שמואל נאמן על ענף הפסולת, היא שוואוליה יוצרת מעמד של מונופול בענף זה.
על פי דו"ח נאמן, ואוליה יצרה גרעין שליטה המאפשר לה להוביל ולהכתיב את הטיפול בפסולת בישראל. הדו"ח מבסס טענה זאת על סמך העובדה שוואוליה אינה מתמקדת רק בשירותי איסוף, אלא גם שולטת או שותפה בשליטה במרבית מטמנות הפסולת הגדולות - וכן מפעילה תחנות למעבר ולמיון פסולת. לפי הדו"ח, עם הסגירה הצפויה של אתר הפסולת של ירושלים (שבו אין לוואוליה שליטה), תחזיק החברה ביותר מ-60% מנפח ההטמנה בישראל.
היצירה של גרעין שליטה על ידי חברה אחת היא עניין מוכר בעולם, ואולם הטענה של הדו"ח היא שבמדינות המפותחות יש כוחות ממסדיים היודעים למצוא איזונים. לעומת זאת, בישראל המדינה לא קובעת קריטריונים מתאימים לטיפול בפסולת, ובכך אינה מונעת את ההשתלטות של גורם מונופוליסטי.
הדו"ח טוען שהפיכת ואוליה לגורם מונופוליסטי תמנע תחרות הכוללת פיתוח מתקני קצה למיחזור. על פי תזה זאת, חברה ששולטת גם בשוק האיסוף וגם בשוק ההטמנה תפעל למקסם את רווחיה בשיטה זאת, ולא תעודד פיתוח שוק של מיון ושל מיחזור.
"עם הסגירה הצפויה של אתרי הטמנה בצפון, מסתמן כי חברת ואוליה תהיה שותפה באתרי ההטמנה העיקריים שיקלטו את מרבית הפסולת", אומרים במשרד להגנת הסביבה בתגובה לדו"ח נאמן. "המשמעות היא היווצרות מונופול שעלול לפגוע בתחרות ולבוא על חשבון איכות הטיפול של החברה. אם ייווצר מונופול, יפעל המשרד להגביר את הפיקוח על התהליך. פעולות הרגולציה בתחום זה מצויות בתחום האחריות של הממונה על ההגבלים העסקיים. כדי להניע תהליך של בדיקה, צריך הצד הנפגע מהשינוי בתנאי התחרות בשוק להגיש בקשה לבדיקה של הממונה על ההגבלים העסקיים".
בוואוליה טוענים בתגובה שאין להם מושג מהיכן שאב הדו"ח של מכון נאמן את מסקנותיו, וכי המצב בפועל שונה לחלוטין מהמתואר בדו"ח. "שוק המיחזור עדיין לא קיים בפועל, ורק רבע משוק איסוף האשפה הופרט", מציינת החברה. "על החלק הקטן הזה מתחרים חמישה קבלנים גדולים, ולוואוליה נתח שווה לזה של מתחריה".
על פי ואוליה, תחנות המעבר והמיון מופעלות על ידי קבלנים שונים. לחברה יש תחנת מיון אחת מתוך חמש תחנות בישראל, ושתי תחנות מעבר מתוך 7, ולכן אין לה נתח מונופוליסטי. "בשוק המטמנות, החברה שותפה חלקית בשלוש מטמנות. בשתיים מהן היא בעלת זכויות מיעוט בלבד, ובעלת הזכויות להפעלה של אתר טובלן, שאינו עובד", נאמר בתגובת החברה. "לחברות המתחרות בה סדרי גודל דומים של פעילות בתחום זה. החברה היא היחידה בישראל שהשקיעה סכומי כסף ניכרים בעידוד המיחזור, ומבצעת זה שלוש שנים פרויקט להפרדת פסולת בדימונה, וכיום גם בקריית גת ובקריית מלאכי".
הליך לא תקין?
פרשה הממחישה את עוצמת התחרות בשוק הפסולת ואת החשש של חלק מהעוסקים בו מגידול השפעתה של ואוליה, היא הפרויקט הגדול באתר חירייה למיון ולניצול הפסולת כמקור אנרגיה. מדובר בפרויקט שמקדם איגוד ערים דן, האחראי על האתר, שמטרתו להקים מתקן גדול למיון כמחצית מכמות הפסולת של גוש דן וניצולה לצורכי הפקת אנרגיה או למיחזור. אחד ממקורות הרווח העיקריים של הפרויקט יגיע מכמויות גדולות של פסולת שיוגדרו כשאריות מיון.
כדי לקדם את הפרויקט, הגיע איגוד ערים דן להסכם עם חברת המלט נשר על הקמת מתקן rdf (דלק המופק מפסולת) שבו תעבור הפסולת מיון. חלקה יועבר לכבשנים של מפעל נשר וישמש תחליף לדלק שבו נעשה שימוש כיום. "אנחנו כל הזמן מחפשים תחליפי דלק, אבל אין לנו הרבה כאלה בישראל, ו-rdf הוא הזמין ביותר", מסביר ד"ר עזריאל פילרסדורף מחברת נשר את העניין שיש לחברה בתוכנית. "זה מגוון את מקורות האנרגיה וגם יסייע לנו בהפחתת הפליטה של גזי חממה". לדברי דורון ספיר, מנכ"ל האיגוד, "זה יהיה אחד הפרויקטים הגדולים בעולם בסוג כזה של טיפול".
איגוד ערים דן קבע כי היות שחברת נשר היא בגדר ספק יחיד של המתקן לייצור מלט שבו תתבצע שריפת הפסולת, הרי שעל פי החוק היא יכולה להקים את הפרויקט ללא מכרז. הוסכם עם החברה שהיא תקים ותפעיל את הפרויקט לתקופה של 25 שנה, כדי להצדיק את ההשקעה הצפויה של כ-200 מיליון שקל. נשר בחרה את ואוליה כחברה שתקים ותפעיל את מתקן המיון. "זו חברה עם הרבה ניסיון, ידע ויכולת בתחום הזה", מסביר פילרסדורף.
מהלך זה יאפשר לוואוליה לטפל במחצית מהפסולת של גוש דן, על אף שכיום חברת בן ארי היא זאת שאמורה לקלוט את הפסולת ולהעביר אותה לאתרי הטמנה, על פי מכרז שבו זכתה. בענף הפסולת זכה המהלך לביקורת, מאחר שהוא מאפשר לשתי חברות גדולות, ואוליה ונשר, לקבל ללא מכרז שליטה על נתח משמעותי משוק הפסולת המקומי.
"הקמת מתקן למיחזור פסולת מסוג כלשהו, ובכלל זה rdf, על ידי גוף ציבורי כמו איגוד ערים דן, מחייבת לדעתנו הליך של מכרז", אומר אבי זכאי מחברת בן ארי. "יש בישראל מספיק חברות שיכולות לבצע פעילות כזאת, ובהן גם החברה שלנו. הן יכולות לרכוש את הידע ואת הטכנולוגיה הנדרשת. לכן מבחינת מינהל תקין, היה צריך לבצע מכרז כדי לתת הזדמנות שווה לכל החברות".
מי שלא הסתפק בדברי מחאה היא חברת חן המקום, העוסקת בטיפול בפסולת. היא עתרה באמצעות עו"ד ארז טיקולסקר לבית המשפט המחוזי בתל אביב, נגד החלטת האיגוד להעניק לנשר את הזכות להקים את המתקן ללא מכרז. בעתירה טענה החברה שהיא אינה מערערת על עצם העברת הפסולת לשריפה במפעל נשר, אלא על האפשרות שנתן האיגוד לנשר ולוואוליה להקים בשטחו מתקן לייצור rdf, ללא מכרז. לטענת חברת חן המקום, יש עוד גופים - שהיא נמנית עמם - היכולים לספק את השירות של הקמת מתקן זה, שהיה צריך לשתף אותם במכרז. איגוד ערים דן טען מנגד שהוא ערך בדיקה באמצעות מומחה, שאישר את מעמדה של נשר כספק יחיד ולכן יש הצדקה מלאה להליך ללא מכרז.
בשבועות הקרובים אמורה השופטת אסתר קובו לפסוק בעניין העתירה, ועל פי התבטאות קודמת שלה בבית משפט, היא בהחלט ראתה בעיה בהליך ללא מכרז. לכן מחכים כל הגורמים בענף הפסולת וגם המשרד להגנת הסביבה בדריכות לפסק הדין, שעשוי להשפיע על הפרויקט החשוב ביותר במהפכת המיחזור שמתכנן המשרד להגנת הסביבה.
איגוד ערים דן וחברת נשר הבהירו מצדם שללא מתן האפשרות לחברת נשר לשלוט בהליך הפקת ה-rdf ואף לקבוע את הספק שיקים את המתקן - לא יקום הפרויקט. "מתקן ה-rdf הוא חלק ממערך הייצור של נשר, והחברה חייבת שליטה מלאה על המתקן, כמו על כל קווי הייצור שלה", ציינה נשר בתגובה לעתירה. "זהו פרויקט סביבתי בעל חשיבות אדירה לכל תושבי גוש דן, והוא אמור לספק פתרון ראוי למחצית מהאשפה של האזור. ביטולו יהווה פגיעה חמורה ובלתי מוצדקת בציבור".
האם האשפה שאנחנו מייצרים היא סתם ערימת שאריות? עבורנו כן, לאחרים זו מכונת כסף
מאת צפריר רינת
25.3.2010 / 14:44