קיבלתם מידע על קרקע בבעלותכם - מה עושים עכשיו?

לריסה (שם בדוי), בשנות ה-20 לחייה, עלתה לישראל מרוסיה לפני עשר שנים. שלוש השנים הראשונות בארץ הקודש היו קשות למדי, כמו לכל משפחת מהגרים. היא התגוררה עם שלושת אחיה הגדולים ועם אביה (האם נפטרה ברוסיה) בדירה קטנה, ורק כמה חודשים לאחר שעלו לישראל מצאו אחיה הגדולים והאב עבודה, והצליחו לחסוך קצת כסף. כל זה השתנה יום אחד, כשאל המשפחה התקשר חוקר פרטי עם ידיעה מפתיעה בפיו: אתם הבעלים של רכוש גדול, מגרש של חצי דונם בסביבה יוקרתית באזור המרכז, השווה כמה מיליוני שקלים.



בני המשפחה התקשו להאמין ובתחילה חששו שמדובר בהונאה, אך לאחר כמה שיחות שכנוע, הסכימו להיפגש עם החוקר הפרטי בנוכחות עורך דין. אז הם שמעו בפעם הראשונה את הסיפור הבא: לאם המשפחה היתה דודה שעלתה לישראל לבד, בשנות ה-20 של המאה הקודמת. כל ימיה עבדה כאחות בבתי חולים בירושלים ובתל אביב, וחיה בצניעות רבה בדירת חדר קטנה שאותה שכרה. היא רכשה חצי דונם קרקע באזור שבו שוכנת כיום הרצליה פיתוח, שאז היו בו רק חולות. החוקר סיפר כי הדודה נפטרה ערירית, ומרינה, האחים והאב הם קרובי המשפחה היחידים שהיו לה - וככאלה, הם זכאים לבעלות על הקרקע.



"כשהם ישבו אצלי במשרד הם היו המומים ואמרו שזה כמו לזכות בלוטו", מספרת עו"ד נחמה ציבין, שייצגה את המשפחה וטיפלה במקרים נוספים מסוג זה. "הראינו להם את כל הניירות המוכיחים שהם בעלי הקרקע, אבל הם פשוט לא האמינו. רק כשהם קיבלו את דמי המקדמה על מכירת המגרש, הם הבינו שזה אמיתי".



המסקנה המתבקשת היא שזה לעולם לא מאוחר מכדי לפשפש באלבומים ובמגירות בבית. לכן, כשתסבו לסעודת סדר הפסח בשבוע הבא, כדאי לכם לנסות לברר כמה פרטים על ההיסטוריה המשפחתית בין הקניידלך לחד גדיא. מי יודע, אולי תקבלו שביב מידע שיוביל אתכם להבין שאתם הבעלים של קרקע שנקנתה לפני 100 שנה תמורת פרוטות, אך כעת שווה מיליונים. כיום מסתובבים בישראל עשרות אנשים, אם לא מאות, שבדומה ללריסה קיבלו יום אחד בשורה משמחת כזאת.



לזאב אבלס, יו"ר בנק איגוד ולשעבר המפקח על הבנקים, נודע לפני כמה שנים שסבו קנה בשנות ה-30 של המאה שעברה קרקע במרכז גבעתיים, שערכה קפץ במהלך השנים לשמים. לפי הערכות, בישראל ובחו"ל יש עשרות אלפי אנשים שהם יורשים חוקיים של קרקע - ואין להם מושג על כך. חלקם מכירים סיפור משפחתי על הסבא שבזמנו קנה אדמה אי שם בין גדרה לחדרה, אך הם לא יודעים דבר מעבר לכך.



כמו הזוכים בלוטו או בטוטו, גם במקרים כאלה הזוכים מעדיפים לא להיחשף. מכנה משותף נוסף הוא שסכום הזכייה משתנה: ככל שיש פחות יורשים והקרקע נמצאת באזור טוב יותר, הסכום עולה. "ישבו אצלי במשרד מאות אנשים שקיבלו בשורה כזאת, וכולם שמחו על הידיעה הבלתי צפויה", אומר עו"ד משה קמר, העוסק בתחום. "חלק מהאנשים האלה הם שכירים שעבורם זה פשוט כסף שנופל מהשמים. פתאום, בבת אחת, זה נחת עליהם".







לאן נעלמו הבעלים?



קצת היסטוריה: רוב הקרקעות האבודות נרכשו בימי המנדט על ידי אגודות ציוניות של יהודים מחו"ל או זרועות של הגופים המייסדים - כגון הכשרת היישוב, שהיתה שייכת בעבר להסתדרות הציונית וכיום נמצאת בשליטת משפחת נמרודי. במקרים רבים, אנשים פרטיים קנו קרקע מהגופים האלה אך לא הסדירו את הבעלות - ובהמשך נספו בשואה. התוצאה היא שיורשיהם כלל לא ידעו על הרכישה, והקרקע עדיין רשומה באופן פורמלי כשייכת לחברות אלה.



בנוסף, בישראל פעלו אז סוחרי קרקעות שראו ברכישת אדמות מערבים חלק מהמאמץ הציוני של גאולת הקרקע. גם במקרים כאלה, קרקע "הלכה לאיבוד" בשל העובדה שרוכש הקרקע המקורי לא דיווח על כך ליורשיו לפני שנפטר - ברוב המקרים בתקופת השואה. "רוב הרכישות נעשו בשנות ה-20, ה-30 ובתחילת שנות ה-40 של המאה הקודמת", אומר עו"ד יורם חג'בי, המתמחה בסוגיות של נדל"ן היסטורי. "בירושלים, לדוגמה, אדם בשם הרב מנדל היה יושב בקפה עטרה, ומנהל משם עסקות של רכישת ומכירת קרקעות. רוב האנשים שעשו אתו עסקות קנו חלקות קטנות של רבע או של חצי דונם. במקרים רבים היו אלה קרקעות חקלאיות, שאיש לא התעניין בהן שנים. לימים, בשנות ה-80 וה-90, עלה הערך של הקרקעות, והרשויות התחילו להכין תוכניות בניין עיר שבהן נכללו גם קרקעות אלה. אז גם החלה לעלות השאלה היכן הבעלים שלהן".



אל חג'בי, שעוסק בתחום 35 שנה, מגיעים לא פעם מאתרי קרקעות ומוסרים לו מידע מעניין על קרקע שהבעלים שלה התגלו. כך קרה לו לפני שנה, כשטיפל עבור לקוחה שלו, בת 90, במכירת שתי קרקעות שקנה אביה לפני שנים רבות. קרקעות אלה היו במיקום לא אטרקטיבי, ובמשך השנים הצטברו לבעלת הקרקע חובות רבים בגין אי תשלום מסים על הקרקע.



לא מדובר במשפחה עשירה: האב, שנפטר לפני שנים רבות, עבד במוסך, והאם היתה עקרת בית. שתי הבנות נשארו פחות או יותר באותו מעמד כלכלי. בניגוד לשתי החלקות שאותן הכירה המשפחה, הקרקע שאותה הציג המאתר היתה במיקום מצוין: חצי דונם על הגבול בין תל אביב להרצליה, צפונית למלון מנדרין שליד צומת גלילות. הסטטוס של השטח הזה אמנם חקלאי, אך בשל המיקום האטרקטיבי הצליחה המשפחה למכור את הקרקע תמורת 400 אלף שקל. האם הקשישה כיסתה את חובות המשפחה, ונותר לה מעט כסף לעצמה ולבנות.



מלי לוברך, 70, בתה של בעלת השטח, מספרת כי בני המשפחה הופתעו מאוד לשמוע על הקרקע. "אמרנו לחג'בי: 'לא יכול להיות דבר כזה'", היא משחזרת את הרגע שבו קיבלה את הידיעה. "סבא שלי לא שיתף אותנו בדברים שהוא עשה בעבר. אני עצמי בכלל לא יודעת מה זה אינטרנט, ולא היה לי מושג איך לברר איזה קרקעות אחרות הוא קנה, מלבד השתיים שידענו עליהן. העיתוי היה מצוין: הצלחנו לכסות את החובות, ולאמא שלי נותר כסף לשלם לפיליפינית, לתרופות, וגם לשים כמה לירות בצד".







דורשים פיצוי מהעירייה



ירושלים נחשבת לאחת הערים בעלות הפוטנציאל הרב ביותר בכל הקשור לנדל"ן היסטורי. החוקר הפרטי יניר לוין, לדוגמה, איתר לפני כמה חודשים מגרש בעיר, ששוויו 5 מיליון דולר. הוא היה שייך לאנשים שעד אז כלל לא ידעו שיש להם זכות כלשהי עליו. לדברי לוין, גם באזורי ביקוש באזור המרכז לא חסרה קרקע היסטורית אבודה. "יש המון קרקעות כאלה", הוא אומר. "אם ניסע עכשיו לטייל בגוש דן, אוכל להראות לך קרקעות שלא תדע למי הן שייכות. ליד הטיילת של בת ים, לדוגמה, יש המון קרקעות כאלה - וזה דבר משמעותי מאוד לאור עליית ערך הנדל"ן שם".



במקרים רבים אנשים אינם מודעים לכך שהאבא או הסבא רכשו בעבר קרקע, מפני שהרכישה עצמה נעשתה באמצעות אנשים אחרים, מיופי כוח, שבשלב מסוים איבדו קשר עם המשפחה. כך היה במקרה של נחמן ויסוצקי ז"ל. ב-1999 גילו חמשת נכדיו שבבעלותם 23 דונם במרכז רמת גן, שאותם קנה הסב ב-1935. הקרקע נקנתה על ידי בן משפחה רחוק בשם זאב מילנר, באמצעות כסף שוויסוצקי שלח מפולין - שם התגורר אז עם אשתו וילדיו. כולם נספו בשואה, מלבד שני ילדיו הבכורים של ויסוצקי, שעלו הנה כבני עשרה עוד לפני המלחמה, וכלל לא ידעו על האדמה שאביהם קנה בארץ ישראל.



במשך הזמן איבדו שני הילדים קשר עם משפחתו של זאב מילנר, שנפטר בגיל צעיר. ב-1999 נתקל משה מילנר, בנו של זאב, במזוודה עם ניירות ישנים של אביו, בעת הכנות למעבר דירה. הוא מצא בה תעודות המעידות על כך שנחמן ויסוצקי רכש את הקרקע, והצליח לאתר את קרובי המשפחה הרחוקים ולהודיע להם על המציאה. נכדיו של ויסוצקי אמנם שמחו, אך התאכזבו לגלות שבמשך הזמן נסללו על הקרקע הזו כבישים, וכיום שוכנים עליה הרחובות הרא"ה, בית הלל, בית שמאי ואחרים.



הנכדים פנו לבני המשפט בדרישה שהעירייה תשלם להם 4 מיליון שקל, דמי שימוש בקרקע. לפני שנתיים פסק בית המשפט לטובתם, ואף מתח ביקורת על התנהלות העירייה, שעשתה בקרקע כבשלה אך מעולם לא פעלה להעביר את הקרקע לבעלותה. אלא שהשורה התחתונה היתה מאכזבת עבור הנכדים, מכיוון שסכום הפיצוי היה 160 אלף שקל בלבד. פיצוי זה כלל את הסכום שבו נקנתה הקרקע בשנות ה-30 - 1,000 לירות - בתוספת ריבית והצמדה על השנים שחלפו מאז. באחרונה הגישה המשפחה ערעור לבית המשפט העליון, באמצעות עו"ד מרים דונין, במטרה לקבל לידיה גם את דמי השימוש בקרקע.



לעתים, העובדה שהקרקע נקנתה באמצעות שליח שהוא בן משפחה רחוק עלולה להוביל למצבים משפחתיים לא נעימים, בלשון המעטה. כך קרה למשפחה מפתח תקוה שבתחילת שנות ה-60 יצאה לשליחות של כמה שנים בחו"ל. לפני הנסיעה, הפקיד האב כסף בידי קרוב משפחה, כדי שיקנה בעבורו קרקע להשקעה. קרוב המשפחה קנה מניות בחברה שהחזיקה במגרש מסוים בעיר, אך רוכש הקרקע כלל לא ידע היכן הקרקע ומה נעשה עמה. לאחר שבני המשפחה חזרו לישראל, הם ניסו לברר מה עלה בגורלה של הקרקע בכל פעם שפגשו את הקרוב - בדרך כלל רק באזכרות ובשמחות. הוא סיפר להם שקנה מניות על שמו בחברה שהחזיקה קרקע, ובכל פעם הוא אמר שהוא מטפל בקרקע ושהכל "יהיה בסדר". הם הגבירו את הלחץ עליו, והוא הסביר שהקרקע לא שווה דבר, בשל המסים שנאלץ לשלם במשך השנים.



ההסבר הזה עורר חשד ובני המשפחה החליטו לפנות לעורך דין. הם גילו שהאיש שעליו סמכו במשך שנים חתם עם קבלן על הסכם לבניית בניין מגורים בחלקה. הם לא היו אמורים ליהנות מפירותיה של העסקה, מכיוון שהקרקע עדיין לא נרשמה על שמם. למזלם של בני המשפחה, הם הצליחו לגלות את המידע משום שאב המשפחה זכר את שם החברה שעל שמה נרשמה הקרקע. הוא מיהר לפנות לבית המשפט כדי לבטל את ההסכם עם הקבלן, ולאחר כמה שנים הסתיימה הפרשה בהסכם פשרה: הקרוב הרחוק שילם לבני המשפחה מאות אלפי שקלים.



"המקרה הזה מלמד שחייבים לשאול שאלות, גם את קרובי המשפחה", מבהיר עו"ד עופר שוויצר ממשרד יעקב סלומון, ליפשיץ ושות', שטיפל במקרה. "אסור להיכנס לדפוס של 'לא נעים', גם אם מדובר באנשים קרובים, כי בסופו של דבר זה עלול לעלות לכולם ביוקר".







תחקיר בארכיונים



בסאגה של הקרקעות ההיסטוריות יש קבוצה קטנה שממלאת תפקיד חשוב: מאתרי הקרקעות, שייסעו גם עד הירח, אם צריך, כדי לאתר בעל קרקע ולגזור בדרך קופון שמן במיוחד - 20%-40% משווי העסקה, תלוי במשא ומתן בין הצדדים. המאכערים האלה יודעים בדיוק איך להגיע לפקיד הנכון בלשכת הטאבו כדי לברר את המידע הדרוש ולהסדיר את הביורוקרטיה המסובכת. כשהם פוגשים את בעל הקרקע הם שומרים את הקלפים קרוב לחזה: הם לא יגידו מלה שתרמוז על מיקומה, עד שהוא יחתום על המסמך המסדיר את דמי התיווך.



לפי הערכות, בישראל פועלים כמה עשרות אנשים העוסקים בתחום, בדרך כלל כעיסוק צדדי לעיסוקים אחרים כגון חוקר פרטי או שמאי מקרקעין. המלה "מאכער" מתייחסת במקרה זה לחבורה המצומצמת, פחות מעשרה אנשים, שעוסקת אך ורק באיתור קרקעות. אנשים אלה, המעדיפים בדרך כלל להישאר מאחורי הקלעים, מצליחים לאתר שניים או שלושה בעלי קרקע בשנה, אך דמי התיווך משאירים בידיהם רווח נאה גם בניכוי ההוצאות הכבדות, כמו טיסות לחו"ל ותשלום לנוטריונים ולמוסדות רשמיים עבור מסמכים.



כיום, עם השתכללות הטכנולוגיה, מלאכתם מעט קלה יותר: מאגרי מידע רבים פתוחים לעיון באינטרנט וגוגל נהפך לכלי עבודה לכל דבר. כתוצאה מכך, גם אנשים חסרי מושג בנדל"ן מתפתים לפתוח במחקר עצמאי לאיתור קרקעות - אלא שהמלאכה עדיין נותרה מסובכת מאוד. חלק ניכר מהקושי נובע מכך שעד 1965 נרשמו קרקעות בטאבו ללא מספר תעודת הזהות של הבעלים. כך, אם אדם בשם משה כהן רכש קרקע בשנות ה-50, יורשיו יצטרכו להוכיח שהם היורשים של אותו משה כהן, מבלי להיעזר במספר תעודת הזהות שלו.



זאת הסיבה לכך שעבודת המאתרים משלבת בין מלאכתו של ההיסטוריון לזאת של הבלש: נבירה אינסופית בארכיונים, כמו הארכיון הציוני וגנזך המדינה, נסיעה לארצות רחוקות ושיחות ארוכות עם אנשים רבים כדי להבין את גלגולם של קשרי משפחה שונים. כדי לבדוק את זהותו של אותו אדם ואת קורות חייו, נבדקים גם רישומי נוסעים באניות ובארכיונים של אתרי מעבר למהגרים יהודים במאה שעברה, כמו אליס איילנד בניו יורק.



"איך מתחילים? תעודות פטירה הן מקור טוב למידע, כי יש בהן פרטים על קרובי המשפחה של הנפטר", אומר אדם המעורה בעבודת האיתור. "יש גם כאלה שהולכים לבתי קברות ובודקים מה כתוב על המצבה. בחו"ל, גם בתי הלוויות הם מקור טוב לאינפורמציה, כי אנשים כותבים בספר המבקרים, וכך אפשר להגיע לקרובי משפחה. אין גבול לחיפושים".



"זה כולל הרבה עבודה סיזיפית, הרבה מחקר - אבל הפרנסה טובה", מוסיף חיים שלי, העוסק באיתור קרקעות זה 17 שנה. "רוב העבודה מתבססת על מחקר שאני עורך בארכיונים השונים. שם אני מוצא מידע לגבי תנועת הקרקעות - מי רכש ממי ובאיזו שנה. לאחר מכן אני בודק בטאבו מה קרה לקרקע הזו במשך השנים. במידה שאני רואה שלא היה כל שינוי בבעלות, אני מניח שאבד הקשר עם יורשי הקרקע".



לדבריו, המקרים הקשים במיוחד הם אלה שבהם פשוט אי אפשר לאתר את יורשי הקרקע. "אני חייב איזשהו קצה חוט", הוא אומר, "גם אני לא יכול להגיע למישהו שאין שום מידע לגביו".



דוגמה למקרה כזה הוא הסיפור של ד"ר מיכאל גלובניצ'ר, רופא שהתגורר בתל אביב בימי המנדט. שלי לא הצליח למצוא חוט מקשר בין גלובניצ'ר לבין יורשיו. כחלק ממאמציו, הוא החליט לחפש את שמו של הרופא בעיתוני התקופה. הוא שלח את אנשיו לארכיון העיתונות בבית אריאלה בתל אביב, והורה להם לעבור על העיתונות היומית בעברית, החל ב-1938, השנה שבה רכש הרופא את הקרקע.



אנשיו של שלי ישבו כמה ימים מול כרכי העיתונים המצהיבים ומכונות המיקרו-פילם, עד שנעצרו ב-1952. הם נתקלו במודעת אבל בעיתון "דבר", המודיעה על מותו של ד"ר גלובניצ'ר. במודעה צוין שמו של האח, שלמה לייב גלובניצ'ר, שהתגורר אז ברחובות.



"התברר לנו שגם האח נפטר, אבל הצלחנו לאתר את היורשים שלו, וככה מצאנו את היורשים של ד"ר גלובניצ'ר. זה היה איתור קשה במיוחד, שארך חצי שנה", אומר שלי. במקרה זה מדובר ביורשת יחידה, עולה חדשה מבריה"מ לשעבר. בימים אלה מושלמת עבודת הניירת, במטרה להעביר את הזכויות על הקרקע לאותה אשה.



15 אלף בעלי רכוש נעדרים



יורשי הקרקע חייבים להתאזר בסבלנות, מפני שגם לאחר איתורה חולף לא מעט זמן עד שהיא עוברת באופן רשמי לרשותם. במקרה הטוב, התהליך הזה נמשך כמה חודשים. במקרה הרע, מדובר בשלוש-ארבע שנים. עליהם לחכות עד שהאפוטרופוס הכללי במשרד המשפטים, הגוף האחראי מטעם מדינת ישראל על ניהול נכסים של נעדרים, ישחרר את הקרקע לידיהם.



באתר האינטרנט של האפוטרופוס רשומים כיום שמותיהם של 15 אלף בעלי רכוש נעדרים (הן של קרקעות והן של כספים), כך שכל אזרח יכול להשוות בין רשימה זו לבין מה שכתוב בספר השורשים המשפחתי, למי שיש כזה. הרשימה פורסמה רק לפני כעשור, בעיקר בשל לחץ ציבורי, גם מצד ח"כים.



עד כה שיחרר האפוטרופוס קרקע ב-1,600 מקרים עבור 4,000 בעלי קרקעות שונים. במידה שבעל קרקע נעדר, האפוטרופוס לוקח את הקרקע תחת ניהולו, בדרך כלל מוכר אותה, והכסף עובר לקופה מיוחדת שבה נשמר הכסף עבור הבעלים - עד שיאתרו אותו.



האפוטרופוס ספג לא מעט ביקורת על כך שמלבד פרסום הרשימה הוא לא נוקט מאמצים רבים כדי לאתר את בעלי הקרקעות. יתרה מזאת: גם כשמגיע אליו מידע על בעל קרקע חדש, הוא מערים קשיים ביורוקרטיים, ושחרור הקרקע כרוך לעתים במאבק משפטי. לא מעט סבורים שהדבר אינו מקרי, ושלמדינה יש אינטרס למסמס את העניין, כדי שבעתיד הקרקעות יעברו אליה, גם אם דה-פקטו, באופן סופי (זאת מבלי להתייחס לסוגיית הקרקעות של הפליטים הפלסטינאים, הקשורה למשא ומתן המדיני).



ככל שחולף הזמן, מציינים המבקרים, קשה למצוא אנשים שיוכלו להעיד בגוף ראשון על עסקות מהעבר. יתרה מכך, התמריץ הכלכלי למצוא את אותן קרקעות פוחת עם הזמן, בשל ריבוי היורשים. "בעוד 5-20 שנה כבר לא יהיה מי שיחפש את הקרקעות, ואז למדינה יהיו קרקעות בשווי מיליארדי שקלים. למדינה יש אינטרס לשבת בשקט, היא לא ממהרת לשום מקום", אומר יניר לוין. "אם במשרדי האפוטרופוס היו מתאמצים קצת יותר, 50% מהרשימה שלהם כלל לא היתה קיימת", מוסיף שלי.



"הטענה מוכרת, אבל זה ממש לא המצב", אומר בתגובה מקור בכיר במשרד המשפטים. "כדי לשחרר את הנכס ליורש האמיתי, אנחנו חייבים להיות משוכנעים ב-100% שזה האדם הנכון. יש לנו בעניין הזה אחריות כבדה. הרי אם נעשה טעות, המדינה תיאלץ לשלם". המקור מצביע על כך שלא פעם מאתרי הקרקעות מגיעים לאדם שאינו בעל הקרקע האמיתי, וטעות כזאת עלולה להוביל לזיוף ולגניבת קרקעות (ראו מסגרת). "ברוב המקרים, אנחנו משחררים את הקרקע מבלי להגיע לבית המשפט. דיון משפטי מתרחש רק כשמדובר בוויכוח לגיטימי", מוסיף המקור.



ההסברים האלה לא משכנעים את מי שמכיר את התחום מקרוב. משה קמר מספר על יואל (שם בדוי), לקוח שלו שגילה רק בסוף שנות ה-80 כי הוא בעל קרקע בגבעת שמואל - על אף שאביו רכש את הקרקע כבר ב-1923. הדבר התגלה במקרה: בהליך משפטי אחר נמצא מסמך שכתב האב ב-1961, שבו הוא מתנגד לתוכנית בנייה שתוכננה בסמוך למגרש שבבעלותו. אביו של יואל עיברת את שמו ב-1936, אך על ההתנגדות ההיא הוא חתם בשני השמות. כשנודע ליואל על דבר הבעלות אביו לא היה בחיים, והוא החליט לא לעשות דבר עם הקרקע. לפני כמה שנים, כשהיה בן 85, החליט יואל שהוא רוצה למכור את המגרש, אך אז גילה שהקרקע עברה לניהולו של האפוטרופוס הכללי, שבינתיים מכר אותה.



כשיואל פנה לאפוטרופוס כדי לקבל את התמורה הכספית עבור מכירת הקרקע, 700 אלף שקל, הוא הציג את מסמך ההתנגדות מ-1961 - אך לאפוטרופוס זה לא הספיק. הוא לא השתכנע גם כשהציגו בפניו את המסמך הרשמי מ"רשומות", העיתון הרשמי של מדינת ישראל, המוכיח שהאב שינה את שמו וכך הראה את הקשר בין מסמך הרכישה המקורי של הקרקע, שעליו חתם האב בשמו המקורי, לבין המסמך מ-1961. בניסיון אחרון, שאל קמר את יואל אם יש לו מזכרת כלשהי מאביו, שאינה קשורה לתחום הקרקעות. יואל נזכר שיש בידיו את כל תעודות השליש מהימים שבהם למד בגימנסיה הרצליה בתל אביב. בתקופה ההיא היה נהוג שההורים חותמים על התעודות, ואביו של יואל חתם עליהן בשמו המקורי. האפוטרופוס השווה את החתימה הזאת לחתימה של שטר המכירה המקורי של הקרקע, והסכים לבסוף להעביר את הכסף לידו של יואל.



"הם עשו לי את המוות במקרה הזה", משחזר קמר. "לקח שלוש שנים עד שסיפקתי את רצונו של האפוטרופוס. הוא התנהג ברשלנות. הקרקע לא היה עוברת לניהולו מלכתחילה, אם מישהו שם היה טורח לבדוק ברשומות ולגלות שהאב עיברת את השם".



בשורה מפתיעה לאוסטרליה



ברוב המקרים של איתור קרקע היסטורית, שוויה נע בין עשרות או מאות אלפי שקלים לבין מיליונים בודדים. ואולם יש מקרים, נדירים אמנם, שבהם הסכומים עשויים להיות גבוהים הרבה יותר, ולהגיע לעשרות מיליוני שקלים - שנופלים לידו של אדם אחד. אדמות אלה שייכות לרוב לצאצאים של אנשים עשירים שקנו שטחים גדולים. בדרך כלל הקרקעות האלה הופקעו על ידי עיריות כדי לבנות בהן לטובת כלל הציבור.



כיום, בשל שינויים בפסיקה של דיני מקרקעין, לאדם שהפקיעו ממנו קרקע יש זכויות רבות יותר מבעבר. כך לדוגמה, אם עירייה הפקיעה קרקע ולא השתמשה בה במשך שנים, הרי שכיום היא מחויבת להחזיר אותה לבעליה המקוריים. כך נקבע ב"בג"ץ אמיתי" ב-1989, לאחר שבעל קרקע בגבעת שמואל עתר נגד המועצה המקומית, בטענה שלא נעשה שימוש בקרקע שהופקעה ממנו.



ב-2002 נקבע בפסיקה אחרת שעירייה אינה יכולה לעשות שימוש מסחרי בקרקע שהופקעה למטרות ציבוריות. לכן מאתרי קרקעות מסוימים עוקבים באדיקות גם אחר הפעמים שעירייה עורכת שינוי ייעוד בקרקע - מייעוד ציבורי לשימושים אחרים, מתוך הנחה שהקרקע הופקעה בעבר מאדם פרטי.



זה היה המקרה של הלמוט למלה, תושב העיר אספנדייל שבמחוז ויקטוריה באוסטרליה, שקיבל לפני כמה שנים בשורה מפתיעה: בבעלותך 24 דונם במרכז תל אביב, ששוויים יותר מ-60 מיליון שקל. מדובר באדמות שרכש סבו, פיליפ גורל, שהיה חבר בקהילת הטמפלרים שהתגוררה בישראל, וחבריה גורשו בימי מלחמת העולם השנייה ולקראת קום המדינה. ב-1945 ביקשה עיריית תל אביב להפקיע את אדמות הטמפלרים כדי לבנות עליהן את בית החולים איכילוב. הנציב העליון הבריטי אישר זאת, והקרקעות נרשמו כמיועדות לטובת הציבור.



אלא שעל החלק של גורל לא נבנה דבר, והאדמה עמדה בשממונה סמוך לפינת הרחובות ויצמן-בארי, עד 1996. בשנה זו החליטה העירייה לשנות את ייעוד הקרקע למגרש מיוחד עם שימושים מסחריים. כעבור שנתיים נמכרה הקרקע לחברת אוסיף, בשליטתו של היזם דורון אביב, תמורת 100 מיליון שקל. בהמשך הוקם שם קניון קטן, "ויצמן סיטי".



פרשה זו לא נעלמה מעיניו של שמאי מקרקעין מסוים, שלאחר מחקר ממושך הצליח לאתר את למלה באוסטרליה וקישר בינו לבין עו"ד משה קמר. ב-2005, לאחר דין ודברים עם העירייה, הגיש קמר עתירה בעניין לבית המשפט העליון והדיונים בתיק נמשכים עד היום. למלה דורש שעיריית תל אביב תעביר לו 63 מיליון שקל מתוך הסכום שקיבלה מחברת אוסיף. הסכום הגבוה נובע מכך שפיליפ גורל היה הבעלים של 90% מהקרקע, ומכך שלמלה ירש 70% מרכושו. כעת מחכה למלה לפסיקה של בג"ץ כדי לדעת אם הוא ייהפך למיליונר.



כראיה לכך שהעירייה היתה מודעת מאז ומתמיד לעובדה שהקרקע ציבורית, מוצג בעתירה מכתב ששלח מהנדס העירייה לממלא מקום ראש העיר באוגוסט 1947, ובו הסביר לו את הבעייתיות שבהעברת שישה דונמים מאדמות הטמפלרים לחברת תנובה, שביקשה אז את הקרקע מהעירייה. "לאחר שתושלם הפקעת האדמות הגובלות השייכות לגרמנים, אפשרי מילוי הבקשה מבחינה טכנית", כתב המהנדס. "ואולם ייתכן שיתעוררו קשיים מבחינה חוקית, בשים לב לכך כי האדמות הנ"ל מיועדות להפקעה למטרות ציבוריות".



שמאי המקרקעין שאיתר את הלמוט למלה באוסטרליה, גם גילה שעשרות דונמים ברחבי העיר חולון, הנהנית בשנים האחרונות מתנופת בנייה, שייכים בעצם ל-13 נכדים של סוחר קרקעות שהיה מראשוני תל אביב. חלק גדול מהקרקעות שלו נמכרו עוד בחייו, אך חלקן הועברו לשלטונות המנדט, כמיועדות לטובת הציבור. נכדיו של סוחר הקרקעות לא היו מודעים לפרט הזה עד שלפני כמה שנים פנה אליהם אותו שמאי מקרקעין. עיריית חולון מתכוונת לשווק את הקרקעות האלה במטרה שייבנו עליהן בנייני מגורים, ולכן הנכדים פנו לבג"ץ בבקשה שיורה לעירייה להשיב להם את הקרקעות. הדיון בעניינם נמשך גם כיום.



הנכדים הם אנשים מבוססים המתגוררים בצפון תל אביב, ברמת השרון ובסביון, ואם הם יזכו בעתירה - קופת המזומנים שלהם תתמלא אף יותר. בשל הסדרי הירושה המשפחתיים, כל אחד זכאי לנתח אחר בעוגה, אך אף אחד לא מקופח: חלקם זכאים לפחות לחמישה דונם, חלק אחר לשישה, וחלק אחר ליותר מתשעה. היות ששווי דונם קרקע בחולון הוא כ-10 מיליון שקל, הרי שכל אחד מהם יקבל עשרות מיליוני שקלים, גם אחרי ההפרשה המקובלת לשמאי שמצא את הקרקע ולעורך הדין שטיפל בתהליך.



היזהרו מעסקות מפוקפקות בשטח



אם יגיע אליכם טלפון מפתיע עם בשורות טובות, כדאי לברר היטב אם לא מדובר במעשה נוכלות - שעלול להפוך אתכם לשותפים למעשה. כך קרה ליעקב, שלפני כמה שנים קיבל פנייה ממאתרי קרקעות ששיכנעו אותו שהוא בעל קרקע בשכונת רמת בית הכרם במערב ירושלים.



באזור הזה היו קרקעות רבות של אנשים פרטיים שאדמתם הופקעה בשנותיה הראשונות של המדינה לטובת הקמת שדה תעופה. לאחר מלחמת ששת הימים הוחלט ששדה התעופה של ירושלים ייבנה בעטרות, בשטח הכבוש שבצפון-מזרח העיר, ולכן הוחלט לבטל את ההפקעה ברמת בית הכרם ולהפשיר את השטח לבנייה. בעל הקרקעות האמיתי, ששמו זהה לזה של יעקב, קנה אותה ב-1921 - וכיום אמור היה להיות בן יותר מ-120.



את התרמית גילה עו"ד יורם חג'בי בבדיקה פשוטה שעשה בלשכת רישום המקרקעין (טאבו), לאחר שקרובי משפחתו של בעל הקרקע האמיתי ביקשו ממנו לבדוק את מצב הקרקע לאחר שבוטלה ההפקעה. "למזלה של המשפחה, הם שמרו את שטר הרכישה המקורי של הקרקע. מה שמוזר הוא שאיש לא שאל איך יעקב, בשנות ה-50 לחייו, יכול לטעון שהקרקע נרשמה על שמו בשנות ה-20 של המאה הקודמת", אומר חג'בי. הוא הגיש תלונה למשטרה בעניין זה, אך התיק נסגר בשל חוסר עניין לציבור.