לאומי מתגמל משקיעים, הפועלים מתגמל מנהלים

>> כל מי שנתקל במספרים המדהימים על שכר המנהלים בחברות הבורסאיות, קודם כל נדהם, מתרגז ומתקומם, אבל אחר כך מנסה למצוא איזה היגיון במספרים. משהו שיאפשר לו לצקת קצת היגיון בשיגעון. כי אם כולם מסכימים שהמשכורות הגבוהות יצאו לגמרי מפרופורציות, אז איך זה שאיש אינו עושה דבר כדי לעצור את הסחף הזה?



בתוך הטירוף הזה, ניתן לפעמים להניח שאפשר למצוא מעט לוגיקה. קמצוץ של שכל ישר שיסביר לנו שקדחת השכר לא לגמרי מנותקת מפרמטרים כלכליים כמו ביצועים, תפוקות, מבנה בעלות וכיוצא באלה. האמנם?

קחו למשל את שני הבנקים הגדולים, לאומי והפועלים. לאומי נמצא בבעלות הממשלה מאז שהולאם על ידה באמצע שנות ה-80. הפועלים נמכר לקבוצת משקיעים בראשות משפחת אריסון ב-1997. זמן קצר אחרי הפרטת הפועלים חלו כמה שינויים מפליגים בתפישת הניהול של הבנק, עקב העברתו לידיים פרטיות: הוא הציב את התשואה על ההון העצמי כיעד עסקי מרכזי, ביצע תהליכי התייעלות שכללו פיטורי 900 עובדים, ביצע השקעות בבנקים בחו"ל, הפך את תיק הנוסטרו של הבנק לאקטיבי יותר, והנהיג חדשנות בתחומי הניהול, התפעול, ההפצה והטכנולוגיה.



שינוי דרמטי נוסף היה זינוק בשכר המנהלים. עמירם סיון המנוח, שניהל את הבנק משנות ה-80 והסתפק אז בשכר הסתדרותי של 35 אלף שקל, זכה לפתע להסכם העסקה חלומי - שהזרים אליו באחת משנות השיא שלו שכר בעלות שנתית של 10 מיליון שקל.



בלאומי עשו אותם דברים בדיוק, מלבד עניין השכר. הם לא יכלו להרשות לעצמם למשוך משכורות גבוהות, כי הצעקה הציבורית שקמה כשהם ניסו לעשות זאת היתה גורם מרתיע מדי עבור יו"ר הבנק, איתן רף, והמנכ"לית גליה מאור. וזה לא שהם קופחו: שניהם זכו בכל שנה לשכר בעלות של כמה מיליוני שקלים. את שאר השינויים בתחום העסקי, הארגוני והשיווקי עשו בלאומי, אבל לא פעם בפיגור מסוים אחרי הפועלים.



בשלב מסוים הודבק לבנק לאומי הכינוי "leumi too" - מין עלבון לבנק ממשלתי שמפגר אחר הבנק הפרטי החדשן ונאלץ לחקות אותו. בשנים הראשונות להפרטת הפועלים, נראה היה שהבנק מחזק את מעמדו כבנק המוביל בישראל. הוא אמנם לא פתח פער משמעותי מלאומי, אך היה בכיוון הנכון.



אבל כידוע, ביצועים יש לבדוק לאורך זמן, וככל שבודקים לאורך תקופה ארוכה יותר הרי זה משובח. בשלוש השנים האחרונות התהפכה המגמה, ובנק לאומי נהפך לגדול בישראל. לאו דווקא בגלל הישגים יוצאי דופן, אלא בגלל שבבנק הפועלים לקחו סיכונים, עשו שטויות והפסידו מיליארדי שקלים בהסתבכות בהשקעות בארה"ב, שהובילה בסופו של דבר לעזיבת כמה מהמנהלים הבכירים - בהם המנכ"ל, צבי זיו, והיו"ר שהודח על ידי בנק ישראל, דני דנקנר.



כשבוחנים את ביצועי הבנקים בחמש השנים האחרונות מגלים כמה דברים מדהימים. התשואה המצטברת של הפועלים בחמש השנים האחרונות, בניכוי הדיווידנדים שחולקו, היתה 40.4%. וכמה של לאומי? יותר מכפולה - 91.5%. הבנק הממשלתי הצליח להניב לבעלי המניות שלו תשואה גבוהה בהרבה מזו שהניב הבנק הפרטי.



זה לא הכל. איזה שכר משכו בכירי לאומי בשנים האלו? בכירי הבנק זכו בחמש השנים האחרונות לשכר בעלות של כ-143 מיליון שקל, ואילו בכירי הפועלים קיבלו באותן שנים שכר של 247 מיליון שקל. כשפורטים את זה לעלות שכר ממוצעת למנהל בכיר, מגלים שהשכר בבנק הפועלים היה גבוה ב-59% מזה של מנהל בלאומי.



למי שמאמין בתגמול גבוה למנהלים ובכך שהשמיים הם הגבול, הנתונים האלו הם סטירת לחי מצלצלת. הם מעידים שאין קשר בין ביצועים לבין שכר, ושבנק הפועלים היה יכול להשיג את אותן תוצאות עם עלויות שכר הרבה יותר נמוכות.



המשפט האחרון לא לגמרי מדויק. ייתכן שעם עלויות שכר נמוכות יותר, הפועלים היה משיג אפילו תשואה גבוהה יותר, כי התמריץ של מנהליו לקחת סיכונים היה נמוך יותר. אין זה אומר שתמריצים להשיג הישגים הם דבר פסול, אבל המקרה של פועלים ולאומי - שעיסוקם הוא ניהול סיכונים - מעיד שהתמריץ הזה טוב עד נקודה מסוימת. אחרי אותה נקודה, רמת הסיכון של הבנק גדלה, התמריץ של המנהל להסתכן גדל, והתוצאות לבעלי המניות לא טובות. לכן, השמיים לא צריכים להיות הגבול בתחום השכר, ודאי לא בבנקים.



לעתים קרובות אנחנו שומעים שמנהל מקבל שכר מופקע של 700 או 800 אלף שקל לחודש, ושואלים את עצמנו, רגע, האם הוא לא היה מוכן לעשות אותה עבודה תמורת 200 אלף שקל? התשובה היא ברוב המקרים כן, ויותר מזה: הוא כנראה היה עושה עבודה טובה יותר ומסוכנת פחות. אבל כל עוד בעלי השליטה בחברות נהנים בעצמם משכר מופקע, ומנהלי הגופים המוסדיים, שמשקעים את כספי החוסכים באותן חברות, נהנים ממשכורות גבוהות - אין מי שיעצור את טירוף השכר. אפילו לא השכל הישר.