>> חוק מספר אחת: כשמנסים למכור לכם רעיון "מדליק", תוך שכנוע שאתם הבן אדם המתאים ביותר לעשות אותו - זה הזמן לפתח חשדנות. המלה "מדליק", שמזכירה לי את שנות ה-80, היא תמרור אזהרה. אבל כשהרעיון "המדליק" שמכרו לי היה משימה עיתונאית הכוללת סיבוב קניות ב-h&m בקניון עזריאלי, ואחר כך איקאה וסינמה סיטי בראשון לציון, שכחתי את כל החוקים והתעלמתי מכל נורות האזהרה. כמעט בעל כורחי אמרתי "כן, כן אני אעשה את זה". כך הכל התחיל.
פרק א': הטעות, הפיגור והסיוט
אף פעם לא הייתי טובה בתאריכים. במיוחד לא בהתאמתם למועדי ישראל או לחופשות של משרד החינוך. כשנאמר לי שביום שני הצלם ואנוכי נצא לסיבוב מפנק במתחמי הקניות החדשים, הסכמתי בשמחה. המידע ה"בלתי רלוונטי" שנעלם מעיני היה שביום ראשון התחילה חופשת הפסח של תלמידי ישראל. ולטובת קוראינו הרחוקים מכל קניון או בני תשחורת, נספר כי חיות האדם המתבגרות אוהבות קניונים אהבת נפש. ועוד יותר מזה - הן אוהבות לרכוש.
למען התחקיר העיתונאי וחברה שגרה אי שם בצפון הרחוק, סרתי לקניון גם ביום ראשון. השעה היתה 11:00 כשהתחלנו לפלס את דרכנו לכיוון המכה של חובבות האופנה. "אמאל'ה, תראי מה קורה שם", אמרה לי ש'. יותר מ-100 איש (רובם בחורות מתחת לגיל 18) חיכו בסבלנות בתור שהתפתל לאורך כ-60 מטר. הרכנו ראש ונעמדנו בתור כאחרונות המתלהבות מבואה של רשת האופנה השוודית לישראל.
ש' התנדבה להביא קפה והותירה אותי כבייביסיטר לעולל בן חמישה חודשים בעגלה. לפנינו עמדו שתיים. צעירות. אמה של אחת מהן, שעובדת בקניון, עצרה מופתעת: "מה את עושה פה?", שאלה את בתה. "זה פיגור שכלי לעמוד בתור לחנות בגדים. זו בסך הכל חנות בגדים. באמת סתומה הבת שלי", הפטירה.
באותו רגע התרחשה התערבות אלוהית בדמות אחד השומרים. מתברר שמי שבורכה כמוני בחברה שנוהגת עגלת תינוק (או בהריון) זוכה להיכנס מיד לחנות ללא תור. ביקשתי מהבנות שמאחורינו שיתזמנו את התור לחנות, גמרתי לשתות את הקפה וצעדנו פנימה.
זה הזמן להתוודות: לא נפלתי מהקולקציה הנוכחית. לא היו יותר מדי פריטים שרציתי לחבק ולהעביר לארון שלי. ואני לא אוהבת לקנות כשהמוני בני אדם גודשים את החנות. התור לתאי המדידה ולקופות היה בלתי נסבל. אבל העורכת אמרה "תקני", אז התמקדתי בדברים שאין צורך לפשוט בשבילם אף שכבה. עכשיו אני הבעלים הגאים של שני זוגות נעלי סירה-בלרינה (שחורות וסגולות) וחולצה לבנה פשוטה.
גם עיצוב החנות מעט מאכזב. יש חלק שלם באזור הנשים שעלול לחלוף לנגד עינייך כאילו לא היה שם אם את לא מרוכזת. לבנות המתזמנות שגורלן לא שפר עליהן לקח שעה להיכנס לחנות. בזמן הזה הספקתי לראות צעיר חרדי דוחק באשתו שמדדה חולצה על גבי הבגדים, "תקני, תקני. זה בסך הכל 30 שקל"; לראות את הריצה המטורפת של בנות שזכו להגיע לראש התור ולדרוך על אדמת הארץ המובטחת; להביט בצעירות מצטלמות בסלולרי עם הבגדים כשהן עולצות כאילו זכו הרגע בירושה; ולהכיר את יעל, 33, "באירופה אהבתי את זה יותר", שהגיעה להחליף פריטים שרכשה ערב קודם לכן. היא אמא לשלוש בנות, ולבתה בת השבע קנתה אקססוריז ב-250 שקל. בסך הכל הוציאה 1,000 שקל רק על הבנות. בקנייה אחת כמובן.
ביום שני, כשחזרתי לאזור עם הצלם, שאוהב קניות אפילו יותר ממני, פיטפטתי בתור לקופה עם אמאראת, 26, ובתה ג'מילה, 8 - הילדה הכי מגניבה שראיתי אי פעם. אמאראת עשתה את הבלתי נתפש ונכנסה לחנות ביום הפתיחה. "לא ידעתי שיהיה ככה", היא אמרה להגנתה. "עשיתי קנייה ב-1,800 שקל, חיכיתי שעה בתור ואני עוד בהריון". היום היא הגיעה להחליף.
לאחר מאמצים הצלחתי לגרור את הצלם החוצה ולצאת מהסיוט שנקרא קניון בפסח.
פרק ב': העקבים, המאבטחת והמשיח
כשהגענו לסניף איקאה בראשון לציון כבר הצטערתי שנעלתי עקבים. למרות ההבטחות להתנפלות ההמונים, התור בכניסה היה רגוע. לעומת h&m, הקהל הורכב ברובו ממשפחות, סבתות וזוגות בשנות ה-50, שחיפשו ספריות לבית החדש.
בתוך עשר דקות נתקלנו במערך האבטחה של איקאה, שמזכיר במובנים רבים את זה של רשות שדות התעופה. התיק של הצלם, העמוס עדשות, סוללות ושאר אביזרי צילום עורר את חשדה של נעמה המאבטחת. למרות העיכוב הקל, הנזיפה בצלם - "לזה אני קוראת הרבה יותר מדי ציוד" - ופלטת האודם שלי שעוררה הרמת גבה, לאחר כשבע דקות מצאנו את עצמנו דוהרים לאזור הקופות. הנקניקייה קראה לנו, ואנחנו הקשבנו לה. ידעתם שמוכרים שם גם פלאפל?
באזור הספות ישב צעיר יהודי משיחי שהקריא לקהל הקונים את הבשורה על פי מתי בקול נבואי זועם. הוא בא לחפש מיטה "שני מטר". לאחר שיחת תוכחה ודקלום שיר על מותו של ישו למעננו, נפרדנו כידידים.
באיקאה בראשון לציון אין חידושים רבים. המבוך אותו מבוך, המפיות אותן מפיות, והמרק בלחם - כן, יש דבר כזה - משתנה לפי היום. ולמרות זאת, הצלם רצה לקנות כמעט כל פריט שראה. תחושת הקנייה נעימה יותר מאשר בנתניה. נדמה כי גם כאן וגם ביעד הבא שלנו, סינמה סיטי, הפיקו לקחים מהסניף הראשון ויישמו אותם בהצלחה במבנים החדשים. התצוגה נראית עשירה יותר, המבוך פחות מעיק והמקום מזמין את הלקוח לקחת מכל הבא ליד, גם אם הוא לא צריך את זה. לראייה, חזרתי עם קולבים ועכשיו אני מחפשת מה לתלות עליהם.
אנשי ראשון אוהבים את האיקאה שלהם. אריאלה, שעובדת במקום, הודתה כי "זה היום הראשון שבו אין התנפלות. זה נדמה שאף אחד לא עובד בכלל. כל בוקר היה מלא פה כבר ב-10:00". ארזה מרחובות, שסירבה למסור את גילה כיאה לליידי אמיתית, נתנה את התיאור הכי מחמיא שהשוודים המרהטים היו יכולים לחלום עליו: "אווירה אירופית והרגשה של חו"ל. ממיס את הלב. המקום מרהיב, החיים יפים, האנשים יפים. הכל טוב". נקודת התורפה של איקאה היא עדיין הקופות. קופת האקספרס אטית להחריד - מה שיצר בעיה. כי הצלם אמנם התגלה כחובב קניות מושבע, אבל כשונא תורים מושבע עוד יותר.
פרק ג': יס"מניקים, בנות הים ופופקורן
בכל פעם שהפלאש של הצלם הבזיק בשני המקומות הראשונים שבהם ביקרנו, קפצו עלינו עובדים מכל עבר, תוהים בתקיפות אם יש לנו אישור לצלם. בסינמה סיטי של ראשון לציון המאבטחים היו לבושים בצבעים של מדי היס"מ, וזה כנראה מספיק ככוח הרתעה. כאן יכולנו להיכנס מחייכים, אוחזים בחלקי טנק מרכבה, כולל פגז או שניים, ולא היינו מעוררים את חשדם של השומרים.
אולי זה בגלל הבובות הצבאיות המטרידות שפזורות בכל הקניון הענק הזה, או שאולי בראשון מערב פשוט מאמינים בבני אדם. וזה הזמן לשאול את משפחת אדרי, בעלי המקום, אם יש להם מחסן סודי שבו הם מחזיקים מבחר של מרילין מונרו, טייסים ישראלים אמיצים ובנות ים קטנות שרק מחכים לפתיחת סינמה סיטי שלישי?
את המחילות של סינמה סיטי גלילות מחליף קניון רחב ידיים בן שלוש קומות. קומת הכניסה היא מבחר מהמם של רשתות לממכר מזון, משקאות, דברי מתיקה ואפילו ספא עם מיטות דמויות חללית. הקומה התחתונה היא קניון בגדים עצום. ומעל לכל נמצאים במרום אולמות הקולנוע.
בשלב הזה הצלם ואנוכי כבר היינו על קצה גבול היכולת. מותשים מהחוויה הצרכנית המרוכזת שעברנו, דידינו (אני בגלל העקבים והוא בגלל הציוד) אל עבר קופות הקולנוע. מאוכזבת מעט מהעובדה שהאולמות המיוחדים לא נפתחו - קניתי לנו שני כרטיסים ל"אליס בארץ הפלאות" בתלת-ממד.
את השעה שנותרה לנו בילינו בישיבה זריזה לארוחת צהריים בסניף של קפה לנדוור. לידנו נהנו שלוש סטודנטיות מהמכללה הסמוכה משעתיים חופשיות. לא, הן עוד לא ראו פה סרט, אבל הן ממש שמחות שיש מקום אחר "במקום קניון הזהב הנוראי הזה", שאפשר להעביר בו את הזמן.
הצלם האיץ בי, כי עוד צריך לצלם את התמונה הפותחת בקומת הקולנוע. "את תלכי להביא פופקורן", הוא פקד בזמן שאירגן את הסט. אז הלכתי, היתה לי ברירה? אבל מתברר שאי אפשר לקבל קבלה. "המערכת חדשה, ואני לא יודעת איך עושים את זה", התנצלה הקופאית הצעירה וקראה למנהל המשמרת, שנראה צעיר עוד יותר ממנה. אחרי עשר דקות של ניסיונות ויתרתי.
הצלם לא היה צריך לביים אותי יותר מדי בניסיון להשיג תמונה שבה אני נראית מיואשת, עייפה, מותשת ומובסת מהיום שעברתי. זה כמו קניות בחו"ל, רק בלי הכיף של האוויר הזר, סיכמנו. תיקתקנו את העניינים ורצנו עמוסים בשקיות וציוד כחייל בטירונות אל עבר האולם. המסך גדול, הכיסאות מפנקים, רק כמה חבל שטים ברטון לא עשה סרט טוב יותר.
כשהגעתי הביתה נזכרתי במשפט מהתוכנית "זהו זה" שהוקדשה ל"כלבוטק": "אל תתפתה לעסקות בשטח, אחרת אתה אוכל אותה בחזק ואוכל אותה בגדול". זאת פעם אחרונה שאני מסכימה לעשות כתבה "מדליקה" שמתאימה לי בדיוק. וזאת פעם אחרונה שאני עושה את כל זה על עקבים. איזה מזל שבסוף לפחות נותרו לי שקיות מרשרשות עם קניות.
המשימה: לקנות המטרה: לחזור בחיים
מאת רוני לוין
26.3.2010 / 7:06