העליון: ספקית אינטרנט אינה רשאית לחשוף פרטי גולשים

בהכרעה תקדימית, הוציא אתמול בית המשפט העליון החלטה שמיטיבה עם הטוקבקיסטים ברשת האינטרנט. המשנה לנשיאת בית המשפט העליון אליעזר ריבלין, והשופט אדמונד לוי, קבעו כי אין לחייב ספקית אינטרנט לגלות את זהותו של טוקבקיסט אנונימי לטובת אדם שטוען כי הוא נפגע מהתבטאות של הטוקבקיסט. השופט רובינשטיין, בדעת מיעוט, סבר כי קיימת לבית המשפט הסמכות להורות על חשיפתם של גולשים אנונימיים.



פסק הדין התקדימי ניתן במסגרת ערעורו של רמי מור, מטפל אלטרנטיווי בתחום הרפואה המשלימה, שביקש להגיש תביעת לשון הרע נגד גולשים באתר האינטרנט ynet בעקבות מספר התבטאויות נגדו, בהן: "רמי מור שרלטן.. רמי מור הוא גנב.. די נמאס מהשרלטן רמי מור הזה.. הלו, רמי מור די נשבר ממך שבכל פורום אתה מכניס הודעות מפוברקות שלך ומבלבל את הביצים לגולשים. אתה אפילו לא אחות מעשית.. רמי מור - דיר בעלק ממנו...".



משום שמדובר היה בגולשים אנונימיים, נדרש צו של בית משפט כדי לחשוף את זהותם. בעקבות זאת פנה מור לבית משפט, וביקש ממנו להורות על חשיפת זהותם של הגולשים מהאתר ומחברת התקשורת ברק (באמצעות חשיפת כתובת ה-ip של הגולש.



בתי משפט השלום בקריות והשלום בחיפה סירבו להיעתר לבקשתו לחשוף את זהותם, ולכן הגיש מור לבית המשפט המחוזי בחיפה בקשת רשות ערעור על ההחלטות.



באפריל 2007 נתן השופט יצחק עמית (כיום שופט העליון) פסק דין ארוך שבסופו הגיע למסקנה כי בית המשפט רשאי להתערב בנוגע לביטוי משמיץ ברשת, זאת כאשר נעשה שימוש לרעה באנונימיות ברשת. עמית קבע כי המבחן הראשוני לחשיפת זהותו של הגולש האנונימי הוא האם היתה עומדת למבקש הנפגע זכות תביעה כנגד המפרסם, אילו זהותו היתה ידועה לו.



נוסף על כך, קבע שיהיה צורך ב"דבר מה נוסף" כדי להורות על חשיפת זהות גולשים באינטרט כגון תום לב מצד התובע. עוד ייבחנו שאלות כגון האם התובע הוא אישיות ציבורית או פרטית, מהי עוצמתו של הביטוי הפוגע, האם מדובר בפרסום חד פעמי או שיטתי, טיבו של הפורום או האתר בו פורסם הביטוי הפוגע ועוד.



עוד הציע עמית לנקוט בשורה של צעדים מקדמיים טרם חשיפת זהותו של המפרסם: על המבקש להראות כי מיצה את האפשרויות לחשיפת הנתבע האנונימי באמצעות קריאה באתר שבו פורסם הביטוי המשמיץ. חשיפת זהותו של המפרסם תעשה בשלבים - קודם לבית המשפט ורק לאחר שניתנה זכות תגובה לנתבע יוחלט אם לאפשר את הפרסום. באשר למקרה הספציפי קבע עמית כי ההתבטאות הנדונה מקימה למור עילת תביעה לכאורית שיש בה ממש, ואולם בשל העובדה שמדובר בשינוי הלכה בתחום הפרסומים משמיצים באינטרנט, קבע כי אין זה הוגן שהגולש האנונימי ייחשף מבלי שהוזהר תחילה ולכן דחה את הבקשה.



חופש ביטוי או אנונימיות



בעקבות זאת ביקש מור רשות מבית המשפט העליון לערער על ההחלטה. לטענתו, משקיבל בית המשפט את טענותיו במישור העקרוני, לא היה מקום לכך שידחה את בקשתו ויקבע את תחולת ההלכה מכאן ולהבא. הוא הוסיף כי הליך החשיפה שבו נקט נועד לאפשר לו להגיש תביעת לשון הרע נגד מי שהכפיש את שמו באינטרנט וכי ללא החשיפה לא יוכל להגיש תביעה.



השופט ריבלין קבע כי "השמירה על האנונימיות משרתת תכליות חשובות בהקשר של חופש הביטוי" וכי האנונימיות היא גם חלק מהזכות לפרטיות.



"חשיבותה של האלמוניות מקבלת משנה תוקף בהקשר של הגלישה באינטרנט", קבע ריבלין. "האינטרנט הוא "כיכר העיר" החדשה שהכול שותפים לה. המדיום החדש – המרחב הווירטואלי – מצוי בכל ופתוח לכל. הכלים שהוא מציע, ובהם "חדרי השיח", הדואר האלקטרוני, הגלישה על גלי הרשת העולמית ובתוך הרשתות החברתיות – מאפשרים קבלת מידע והעברתו, "האזנה" לדעות של אחרים והשמעתן של דעות עצמיות. זהו אפוא אמצעי דמוקרטי מובהק המקדם גם את עקרון השוויון ומציב מחסום בפני התערבות שלטונית ובפועל רגולטיבית בחופש הביטוי".



ריבלין נקט בלשון עדינה, ואמר כי "אם לומר את המעט, הרי שבתרבות המקומית לא תמיד שולטים בז'אנר זה – הלשון הצחה, הניסוח הרהוט והמסרים המעודנים. חלק ניכר מהפרסומים נושא במקומותינו אופי וולגרי ובוטה, וישנו פער בולט בין הנחרצות של הדעות המבוטאות לבין התשתית התומכת בהן. כל אלה משפיעים ללא ספק גם על הערך והמשקל שניתן לייחס לרבים מפרסומי ה-instant המופיעים באינטרנט חדשות לבקרים. אולם בכל אלה אין כדי לשמוט את הערך החוקתי העומד ביסוד השיח הזה. עצם העובדה שיש מבין התגוביות שטעמן רע וניסוחן עילג בוודאי אינו מוציא אותן מתחולת הזכות החוקתית לחופש ביטוי".



"הקלות הבלתי נסבלת של הדיבה"



עם זאת, ציין ריבלין, "האנונימיות אינה חזות הכול. האינטרנט אינו "מערב פרוע" ואין לראות בו מסגרת שבה אין דין ואין דיין. האנונימיות באינטרנט היא שטר ששוברו בצדו, והשובר הוא פטור מאחריות ומתן כסות גם למעשים עוולתיים. בענייננו, מחיר האנונימיות מתבטא בהעלאתם לרשת של פרסומים דיבתיים ללא אפשרות להגיש תביעה לפי חוק איסור לשון הרע. אין ספק שהקלות שבפרסום במסגרת האינטרנט עלולה להרבות בפרסומי לשון הרע, בבחינת "הקלות הבלתי נסבלת של הדיבה". האנונימיות עלולה לשמש מפלטו של מפיץ הדיבה. מאחורי פרגוד האלמוניות קל יותר להשתלח בזולת ולשחרר את חרצובות הלשון מבלי לשאת באחריות... הזכות לשם טוב ולכבוד אינה מתאיינת במרחב הווירטואלי ואין להסכין עם הילכדותה ברשת", קבע.



לאחר כל אלה הגיע לריבלין למסקנה כי הסעד שביקש מור – להורות לצד שלישי – חברת התקשורת ברק - לחשוף את כתובות ה- ip של הגולשים , מצריך הסדרה חקיקתית ."מדובר בניסיון לרתום, עוד בטרם משפט, את מערכת המשפט ואת הצד השלישי לצורך קיום חקירה שתביא לחשיפת זהותו של מעוול על-מנת שניתן יהיה להגיש נגדו תביעה אזרחית. מדובר למעשה בהליך מעין-חקירתי שבית המשפט מגויס לו בהליך מקדמי במתכונת כזו או אחרת. הליך זה אינו טריביאלי".



לדעת ריבלין, אין כיום בחוק הישראלי אף מסגרת המאפשרת להוציא צו המורה לחשוף את זהותו של גולש אנונימי, ובתי המשפט השלום והמחוזי שנתנו במקרים קודמים צווים כאלה, עשו זאת לטעמו ללא מסגרת חוקית מתאימה.



ריבלין ציין עוד כי אינו מסכים עם עמדתו של עמית שדחה את בקשתו של מור בנימוק שיש להזהיר את הגולשים לפני שינוי ההלכה הנוהגת. "תוצאה זו מוקשית לדידי, ואילו סברתי כי במישור המשפטי קמה למערער זכות לקבלת הסעד של חשיפת זהותו של המפרסם האנונימי, אזי ללא ספק הייתי קובע כי יש להוציא אל הפועל קביעה זו על עניינו".



חברת ברק יוצגה על ידי עו"ד צפריר הנגבי.



(רע"א 4447/07)