>> היועץ המשפטי של רשות ניירות ערך, עו"ד שוני אלבק, אינו חושש מבתי המשפט. בכנס שנערך בשבוע שעבר בבית הספר למשפטים של המכללה למינהל בנושא פסק הדין בפרשת דסק"ש, תקף אלבק בחריפות את השופטים, שלשיטתו מקלים עם עברייני הצווארון הלבן משיקולים לא עניינים.
"ההבחנות בין צווארון לבן לגנבים רגילים מביאות לכך שלעברייני צווארון לבן יש הגנות נוספות מעבר לעבריינים אחרים, כי הם נראים כמו האנשים שנמצאים במילייה של השופטים ושל עורכי הדין שמגנים עליהם. אנחנו יכולים לפגוש אותם במסיבת חברים בשישי בערב בלי בעיה. לכן הם נורמטיביים ובית המשפט נותן להם הגנות. אני חושב שזה מאוד לא מוסרי".
לפני כחודש הרשיע בית המשפט העליון, בתום הליך משפטי שנמשך כ-15 שנה, את דסק"ש (דיסקונט השקעות), המנכ"ל לשעבר איש העסקים דב תדמור, היועץ המשפטי עו"ד שלמה כהן והחשב לשעבר ג'ון בוק ב-18 עבירות דיווח בכוונה להטעות משקיע סביר ב-90'-95' (ראו תיבה). עונשיהם של המורשעים עדיין לא נגזרו, ואולם המדינה ביקשה להטיל עליהם עונשי מאסר בפועל, שיבוצעו, למעט כהן, בדרך של עבודות שירות.
בדיון שהתקיים בעקבות פסק הדין של העליון, היה אלבק נסער במיוחד משרשרת פסקי דין שנכתבו באחרונה על ידי שופטי בית המשפט המחוזי בתל אביב חאלד כבוב והנשיאה דבורה ברלינר, שהקלו לטעמו עם מורשעים בעבירות צווארון לבן. "לגנוב מבית זה דבר אחד ולבצע מניפולציה על מניות זה עניין אחר", טען אלבק. "הרבה יותר קל לקבל טיפ מאדם שעובד בחברה ציבורית, לרכוש מניות ואחרי שנייר הערך קופץ למכור אותו. זה יותר קל מללבוש בגדי עבודה, לקנות כלים לפריצה, לראות שאנשים יצאו מהבית ולהעמיס. אבל זו אותה תוצאה. כשדב תדמור ניהל במשך 20 שנה חברה ציבורית ולא גילה מידע לציבור הוא ידע טוב מאוד מה הוא עושה".
על כך הגיב עו"ד פנחס רובין, ראש משרד גורניצקי ושות', שהשתתף בדיון ואמר: "הביורוקרטיה של הרגולציה בשוק ההון גורמת לכך שאנשים מבצעים עבירות ללא כוונה או מודעות ואין בכך ליצור פגם מוסרי".
אלבק המשיך במתקפה: "אני קורא בפסקי דין שנוגעים לעבירות מתחום הצווארון הלבן משפטים כמו 'המערערים הם אנשים נורמטיביים' או 'המעבר מפעילות עסקית לפעילות פלילית אינו עניין של מה בכך, הדעת נותנת שיהיה צורך בפיתוי של ממש'. מה זה פיתוי של ממש? יסוד נפשי חדש שהומצא לצורך עבירות של שוק ההון? למה הם אנשים נורמטיביים? למה הם צריכים פיתוי? אם הם לא ירוויחו הרבה מאוד כסף לא הגיוני שהם יעברו עבירה? למיידוף היה חסר כסף? אני לא חושב. לדב תדמור היה חסר כסף? לא. לאילון צברי היה חסר כסף? לא. אבל הם עשו עבירות בשוק ההון. אם בית המשפט יתחיל לחפש פיתוי או מוטיב נוסף בעבירה לא נמצא הרבה עבריינים".
אלבק הוסיף והקשה: "אולי צריך להעמיד להם אמות מידה גבוהות יותר בגלל הכספים הרבים שהם שולטים בהם?".
על כך ענה רובין: "עד שלא הופכים לנאשמים לא מבינים את דיני הראיות. לא כל מה שנראה כעבירה, נעשה מתוך מודעות ורצון להזיק. האמת היא באמצע. צריך להבין ששאלת הפיתוי היא מתחום דיני הראיות, כאשר השופט שואל אם הוא פותה ומכך מנסה לבחון כוונה פלילית של המבצע".
מי יודע מי זה תדמור?
אלבק הוקיע את התמשכות ההליכים המשפטיים בפרשת דסק"ש ואת ההתפלפלויות המשפטיות של עורכי הדין, שלשיטתו הביאו לזיכוי הנאשמים במחוזי בפסק דין מ-2004 של השופטת ברלינר. "למה לקח 15 שנים לדון בתיק פשוט ביסודו? כי כשמגיעים לסוגיות חשבונאיות, כלכליות או כאלה המערבות נושאים משוק הון מיד העניינים מסתבכים. עורכי דין מוכשרים יודעים לסבך את העסק".
לדברי אלבק, התמשכות ההליכים בפרשה ומתן פסק הדין בעליון 15 שנה לאחר ביצוע העבירות, פוגעת בהרתעה ובעונש של המורשעים. "עם כל הכבוד לתדמור - מי יודע מי הוא היום? בקושי יודעים מי היה שר הביטחון לפני 20 שנה. איזו הרתעה? איזה עונש יש פה?". הפתרון שמציע אלבק - הקמת בית משפט כלכלי ושימוש בכלי אכיפה מינהליים.
אלבק הוסיף כי בזמן ביצוע העבירות היתה הוראת חוק שקבעה אילו מסמכים יש לצרף לדיווח לרשויות הפיקוח ואילו פרטים מהותיים צריכים להיכלל בו. "אם הוראות החוק קובעות שהדיווח על החברות הפרטיות זה מידע מהותי, ברור שאי צירוף המידע מטעה את ציבור המשקיעים". הוא תקף את פסק הדין שכתבה ברלינר, שלטעמו נשען על התפלפלות משפטית. "מה ההתפלפלות הזו? מדוע היה צריך להוכיח עוד משהו?", הקשה.
העליון לא הושפע מעורכי דין ממולחים
בנימה מפויסת יותר, ציין אלבק כי פסק הדין של העליון, בראשות השופטת אילה פרוקצ'יה, שהרשיע את דסק"ש: "החזיר את האכיפה הפלילית של שוק ההון לפסים נורמליים. זה ניתוח פלילי קלאסי בלי שיקולים פריפריאליים שאפיינו את פסק הדין של המחוזי. שם עורכי דין ממולחים הכתיבו מה צריך להיות בדו"חות".
עו"ד רובין אמר בתגובה כי פסק הדין של העליון הוא "פסק דין רהוט, מהוקצע, עמוק ומקיף את הסוגיה. עם זאת, אני מפקפק בסוגיות שהובילו למסקנה".
לדבריו, "אילו הייתי פרוקצ'יה לא הייתי מגיע למסקנה שיש מחשבה פלילית כדי להטעות משקיע. בית המשפט החיל על המקרה את 'הלכת הצפיות' והגיע למסקנה שהיתה כוונה להטעות משקיע. האמנם ברור שהמשקיע יוטעה?"
רובין הביא כדוגמה מקרה אחר. "נניח שחברה מפרסמת בעיתון מודעה ובה היא מודיעה למשקיעים כי השנה לא תצרף דו"חות של חברה בת ועליהם להיות מודעים לכך לבל יוטעו", אמר. לדבריו, "כפסע בין דוגמה זו לבין המחשבה שכאשר משקיע מסתכל על הדו"חות הכספיים של ישקר, כמו בפרשת דסק"ש, מפשפש בניירת ורואה שדו"ח ישקר לא קיים. הוא לא הוטעה. עצם העלעול מראה שהדו"ח אינו קיים". לכן, אמר רובין, "פסק הדין של בית המשפט העליון יצר דוקטרינה מאוד מסוכנת והוא עלול להביא לתוצאה שלא הייתי רוצה בה".
רובין הציע כי במקרים שבהם חברה ציבורית מיידעת את הציבור על כך שהיא אינה כוללת דוחות של חברת בת פרטית - לא תתקיים עבירת ההטעיה, מאחר שהציבור מוזהר.
פסק דין נוסף שהסעיר את אלבק הוא זה שנתן לפני כארבעה חודשים השופט חאלד כבוב, בו זיכה מחמת הספק את חמשת הנאשמים בפרשת הלבנת ההון בדסק הצרפתי של סניף הירקון בתל אביב של בנק הפועלים. החמישה, בהם שני פקידים בכירים בבנק, הואשמו כי העבירו מידע כוזב לרשות לאיסור הלבנת הון.
אלבק הסביר כי כבוב זיכה את הנאשמים מהטעמים שלא ידעו את החוק וכי במעשיהם לא היה פגם מוסרי או רוע. לדבריו "אם מחברים את פסקי הדין של הדסק הצרפתי ודסק"ש מהמחוזי נקבל שמדובר באנשים נורמטיביים, שנאלצו לפעול בתחום עם הרבה כללים וביצעו עבירות שהן לא ידעו עליהן. איך השופט יכול בכלל להרשיע במצב כזה?"
"לעברייני צווארון לבן יש הגנה כי הם במעגל החברתי של שופטים"
מאת הילה רז
28.3.2010 / 6:53