אינפלציה - הפתרון הקל

באופן מסורתי נתפשת האינפלציה כמכשול בפני השקעות וכמס המוטל על החוסכים. לכן, מוזר שכיום היא מוצגת כפתרון לבעיות הכלכליות של העולם העשיר. במבט ראשון הטיעונים נראים משכנעים: אם בעת מיתון יעדי האינפלציה של הבנקים המרכזיים יהיו גבוהים יותר, הריבית הממשית תוכל להיות נמוכה הרבה יותר. אינפלציה גבוהה תורמת לשיקום התחרות על מחירים בתעשיות ובאזורים שנקלעו לקשיים. בנוסף, היא מסייעת להפחתת נטל החוב הפרטי והציבורי, שמכביד על כלכלות העולם העשיר.



במסמך שפירסמה באחרונה קרן המטבע הבינלאומית נטען כי אינפלציה נמוכה עלולה לגרום יותר נזק מתועלת. ואולם מחקרים מצביעים על כך שאינפלציה דו-ספרתית פוגעת בתפוקה. אם כך, יעד אינפלציה של 4% אולי טוב יותר מ-2%, מפני שהוא מאפשר למדיניות המוניטרית להגיב באגרסיביות רבה יותר לזעזועים כלכליים. אם שיעור האינפלציה הצפוי יעלה ב-1%-2%, המשכורות והריביות ישתנו בהתאמה. הריבית הגבוהה יותר שתידרש בימים כתיקונם תיצור מרחב לקיצוצים רחבים בתקופות האטה.

לטיעון זה נלווה לעתים טיעון נוסף, שלפיו אינפלציה גבוהה יותר משמנת את גלגלי הכלכלה. באופן אידיאלי השכר אמור להיות קשור לפריון, אך העובדים לרוב מסרבים לספוג את הורדות השכר הנדרשות לעתים כדי לשמור על הקשר הזה. אינפלציה גבוהה יכולה להקל על התאמת השכר היחסי. קל יותר להסוות קיצוץ בשכר הריאלי עם שיעור אינפלציה של 3%-4% מאשר כששיעורה הוא 1%-2%. אם, למשל, יעד האינפלציה בבנק המרכזי של אירופה היה גבוה יותר, יוון, אירלנד וספרד היו יכולות לשקם את התחרותיות שלהן במהירות רבה יותר, ואף להימנע מקיצוצים לא פופולריים בשכר הנומינלי.



החרדות מפני נטל החובות גורמות לאינפלציה להיראות אטרקטיבית בהרבה. הצריכה במדינות העשירות, כמו ארה"ב ובריטניה, תישאר נמוכה כל עוד משקי הבית ימשיכו לחפש דרכים להפחתת החובות שצברו כשרכשו בתים יקרים. פרץ אינפלציה עשוי להאיץ תהליך זה באמצעות שחיקת הערך הריאלי של המשכנתא. האינפלציה תשפיע באופן דומה על חובות הממשלה, וגם עשויה לשפר את הכנסות החברות. נוסף על כך, מדרגות המס וההטבות אינן ערוכות לשינויים בגובה השכר, ואינפלציה דוחפת את משלמי המסים למדרגות מס גבוהות יותר שבהן עליהם לשלם יותר מס.



צעד פוליטי שגוי



באופן עקרוני, רמה מתונה של אינפלציה מבוקרת עשויה לחולל פלאים בשוק. ואולם בפועל, ייתכן כי השגתה לא תהיה קלה ויתרונותיה לא יהיו כה ברורים. החובות הציבוריים יכולים להדגים את הנקודה הזאת היטב. אין ספק שהאינפלציה סייעה לממשלת ארה"ב כשהיתה שקועה בחובות לאחר מלחמת העולם השנייה, אך הפחתת נטל החוב נבעה בעיקר מצמיחת התמ"ג ומעודפי תקציב ראשוניים. ג'ורג' הול מאוניברסיטת ברנדייס ותומס סרג'נט מאוניברסיטת ניו יורק טוענים כי פחות מ-25% מהפחתת יחס החוב-תמ"ג של ארה"ב ב-1945-1974 נבעו מריבית ריאלית שלילית על האג"ח הממשלתיות.



חיסרון נוסף של אינפלציה גבוהה מדי הוא שמדינות עשירות הבטיחו לעצמן יציבות מחירים. אם בנק מרכזי יפר את הבטחתו לשמור על אינפלציה של כ-2%, יש להניח כי הציבור לא יאמין לו כשיתחייב ליעד אינפלציה של 4%. המשקיעים באג"ח יתבעו פרמיית ריבית בשל הסיכון להעלאות ריבית עתידיות, וכן תגמול נוסף בשל תנודות התשואה (אינפלציה גבוהה יותר נוטה להיות תנודתית יותר).



גם במגזר הפרטי עלולה האינפלציה ליצור בעיות. בריטניה יכולה לשמש דוגמה מצוינת לכך. לכאורה, מדינה זו היא מועמדת מתאימה לאינפלציה: ממשלתה היא הקובעת את יעד האינפלציה של הבנק המרכזי, והיא אף הנפיקה כמויות גדולות של אג"ח לטווח ארוך. לצד הצטברות החובות המהירה של חלק ממשקי הבית בבריטניה, נרשמה עלייה בפיקדונות הכספיים. השימוש באינפלציה כדי להעביר את ההון מהחוסכים ללווים עשוי לסייע בהאצת הצריכה.



ואולם אפשר לפעול כך באופן מוגבל בלבד במדינות כמו בריטניה, אירלנד או ספרד, שבהן החסכונות והמשכנתאות קשורים לשער הריבית קצרת הטווח. האינפלציה תפחית עם הזמן את נטל החוב הריאלי, אך תעלה במהירות רבה יותר את עלויות הריבית. נוסף על כך, יהיה זה צעד לא פופולרי מבחינה פוליטית: החוסכים נוטים להיות מבוגרים יותר, ובקרב אוכלוסייה זו שיעור ההתייצבות בקלפיות גבוה יותר.



פרץ אינפלציה זמני ובלתי צפוי עשוי לתפקד כתרופת הרגעה עבור מרבית הבעיות של הכלכלות העשירות, אך לא קל לתכננו. למרות זאת, כמה חרטה יחושו אפילו נגידים נציים של בנקים מרכזיים אם האינפלציה תעלה ליותר מ-2% בלי לעורר את חששות משקיעי האג"ח? המדיניות הטובה ביותר עשויה להיות התנגדות נמרצת לאינפלציה, תוך שמירה על ריבית נמוכה במשך זמן ארוך ככל האפשר.