>> יאפים הם אנשים נוסטלגיים: הנוסטלגיה הכרחית כדי למדוד את המיקום היחסי והמוביליות החברתית שלנו אל מול דור היאפים שאליו אנחנו משתייכים. אני משתייך לדור שנמצא כיום על קו הגבול שבין העשור הרביעי לחמישי בחייו. זה הדור שנוטל לידיו את ניהול המדינה. זה דור שרקם את חלומות הנסיקה שלו במקומות כמו ה"חור" ברחוב הדולפין ביפו, שבו במשך עשרות שנים הגישו עלי קרוואן (הלא הוא אבו-חסן) ובני משפחתו את החומוס המופלא שלהם.
קרוואן הלך לעולמו ב-2007 וזכה לשורת כתבות הספד שהכתירו אותו כקיסר הרשמי של החומוס הישראלי. ייתכן שהכתבות נבעו מהחשש שקינן בקרב אוהדיו המושבעים, כי מותו יערער במשהו את הטעם המופלא. אך אל חשש: החומוס הוא אותו חומוס, והתור ביום שישי בצהריים בכניסה למסעדה המקורית הוא אותו תור מעורב של יאפים תל-אביביים, ערבים מעג'מי, תיירים משוק הפשפשים ומכורים לחומוס, שלא יכולים להתחיל את היום בלי ניגוב.
כשנכנסתי למקום ביום שישי האחרון, אחרי עמידה של 20 דקות בתור, התיישבו לידי שני גרמנים מדורטמונד, שמבקרים בישראל זו הפעם החמישית. "אנחנו מהנדסים בחברה גרמנית המספקת ננו-טכנולוגיה לחברות סלולר ישראליות, ועובדים כאן הרבה. שכרנו דירה בנווה צדק. חבר שלח אותנו לאכול חומוס אמיתי", הסבירו לי. אבו-חסן הוא כבר מוסד בינלאומי.
אל תתבלבלו: השורות הבאות אינן ביקורת מסעדות מתוחכמת. גם לא מדובר בעוד שיר הלל לעיסה המוכרת. הוויכוח על השאלה מהי החומוסיה הטובה ביותר ימשיך לחולל מלחמות סוערות במזרח התיכון גם אחרי שנתניהו יחתום עם אחמדינג'אד על הסכם לפירוק הטילים הגרעיניים. למעשה, אבו-חסן הוא לא פחות מאמת מידה שכנגדה נמדדת היאפיות התל-אביבית.
אבו-חסן הוא המקום שבו רקמו דורות של גל"צניקים את השתלטותם על עולם התקשורת הישראלי, או לפחות ריכלו על הזיווג האחרון שהתפתח באולפן ב' בזמן "ציפורי לילה". הפעם הראשונה שלי היתה לפני יותר מ-20 שנה כחייל צעיר בתחנה, כתב לענייני פלילים. אחרי שיעל דן ומיכה פרידמן חתמו את יומן "בוקר טוב ישראל", גרר אותי הכתב הצבאי עמוס הראל (כיום הכתב הצבא של "הארץ") לניגוב של תחילת היום.
במקום הזה עשינו שנתיים מאוחר יותר חפיפה, הראל ואני, כאשר מוניתי גם אני לכתב לענייני צבא. שם, בחומוסייה, דנו בסוגיות הרות גורל כמו מינויי אלופים במטכ"ל ויחסי הכוחות ערב מלחמת המפרץ הראשונה. בסוף שנות ה-80, אבו-חסן היה חרך הצצה אל עג'מי הלבנטינית, הענייה, נטולת הסיכוי. ככתב פלילים צללתי לנבכי יפו עתירת מעשי הרצח והסמים. לילות נטולי שינה נגמרו בגופות שצצו בבוקר והיו לכתבות על עוד מעשי אלימות בכרוניקת החדשות.
עג'מי בידינו
גלי צה"ל הצמיחה תרבות שונה בישראל, על רקע יפו. בכוכי הכתבים מסביבי ישבו דמויות המעצבות כיום את השיח הציבורי. הכתב הפוליטי ירון דקל (כיום מגיש "הכל דיבורים"), שמיפה את המפלגתיות הישראלית; הכתבת לענייני הסתדרות קרן נויבך (שמכתיבה "סדר יום" ברשת ב'); הכתב הכלכלי גיא רולניק, שייסד את העיתון שאתם קוראים עכשיו; כתב חדשות החוץ איתי אנגל, שנדחף לכל מלחמה בגלובוס; גיא פינס שהגיש פינת תרבות שנהפכה לאימפריה; ורבים אחרים. היינו צעירים, נועזים ושובבים.
וזו הזדמנות לסגירת חשבון: רולניק ואנגל הציתו את דלת העץ של חדרי בקומת מחלקת החדשות, במעשה משובה שהפעיל את גלאי העשן בבניין גלי צה"ל וכמעט גרם לרס"ר המיתולוגי של התחנה, נסים בדוסה, להעמיד אותי למשפט. השניים בוודאי יכחישו את הדברים אך אלה עובדות כהווייתן. לטוב ולרע, עיצבה גלי צה"ל חלק מתודעת הבורגנות הישראלית.
הבורגנות היא מעמד בעלי הנכסים, בעלי המקצועות החופשיים, העיתונאים, עורכי הדין, רואי החשבון ויזמי ההיי-טק. הבורגנות הקלאסית, האירופית, נבנתה על ההכרה בכך שהחינוך וההשכלה יוצרים אדם טוב יותר. היאפים שואפים גם הם להיות טובים יותר, לטפס מעלה בסולם החברתי. הם מוכנים לטפס בכל דרך שהיא. לעתים זו השכלה, אבל לרוב, היאפי מטפס בעזרת כסף, מותגים וסמלי סטטוס.
היאפים מוגדרים "צעירים עירוניים מקצוענים" (young urban professionals) עם שאיפה בלתי נלאית למוביליות חברתית. כדי להתקדם צריך להיות נוסטלגי, לזכור מאיפה באת, ולהשוות - לוודא שאתה מצליח יותר מחבריך, להיות בטוח שנקודת ההתחלה שלך מתרחקת ממך יותר ויותר. לכן, צריך לחזור אליה מדי פעם. דווקא מאחר שאבו-חסן נשארה בדיוק כפי שהיתה כשעלי קרוואן המנוח פתח אותה (בתחילת שנות ה-70), ודווקא מפני שהחומוס הוא בדיוק אותו חומוס שקרוואן בישל בסיר גדול עוד מ-1959 - דווקא בגלל זה היא חיונית ליאפים כמו פיתה לחומוס.
הדבר נכון במיוחד עכשיו, כאשר עג'מי משתנה. כיבוש עג'מי על ידי היאפים הוא עובדה. בין אם מדובר ביאפים שהגיעו לנגב חומוס או בכאלה שהתמקמו בדירות מגניבות במבנים ערביים ישנים בשכונה.
יאפים באים עם ג'יפים. גם זו עובדה. התחזקות מעמד היאפים הישראלי הזניקה את מכירות הג'יפים ורכבי השטח בשנים האחרונות. שני מוסיקאים ירושלמים שהבינו כמה קשה להפריד את היאפי מהג'יפ שלו אפילו קראו ללהקה שלהם "יאפים עם ג'יפים". הסיכוי ששמעתם עליהם קטן, אף שהלהקה קמה לפני כעשור. שיריה מלאים ביקורת על היאפים האדישים. אלבום ששמו "בשנת החרב בחוץ והרעב מבית", מעיד שחברי הלהקה לא מתלהבים מיאפים עם ג'יפים.
מה יש בו בג'יפ? הוא מגביה את נהגו מעל כולם, יקר יותר מכל השאר. היאפי שבג'יפ פשוט טוב יותר לעומת כל הרחוב. האם אכפת ליאפים הכובשים את עג'מי מה קורה סביבם? משבר הסאב-פריים מוכיח שלא. בלבו של המשבר טמונה השאיפה להשיג עוד. עוד כסף, עוד תשואה. ההיסטוריה העסקית של חומוס אבו חסן ממחישה את הכשל שהוביל למשבר הסאב-פריים. נשמע מוזר? אבל זה כך.
הסאב-פריים של החומוס
האני קרוואן, אחד מבניו של עלי, שומר את הנתונים קרוב לחזה. אפילו כמות סירי החומוס שמכינה המשפחה מדי יום היא סוד כמוס. לכן, החישוב הבא הוא הערכה גסה. הכוך ברחוב הדולפין מכיל כ-30 איש בשעת השיא. גם בתחלופה מהירה, סועד זקוק ל-15-20 דקות כדי לנגב את המסבחה, לגמוע את הקולה ולשלם. אם נניח שהמקום פועל מ-8:00 בבוקר עד 15:00, אז נגמר החומוס בסירי הענק, נגיע ל-630 סועדים ביום.
מחירה של מנת מסבחה הוא 15 שקל, ואם נניח שההוצאה הממוצעת לסועד, כולל שתייה, היא 20 שקל, נגיע לפדיון יומי של כ-13 אלף שקל. המקום סגור בימי שבת ולכן הפדיון החודשי הממוצע להערכתי הוא 325 אלף שקל, לא כולל מכירות חומוס ופיתות בחלון הצדדי לרוכשי "טייק אוויי".
"בשעת השיא עובדים כאן שמונה אנשים", אומר לי האני בזמן שהוא מתקתק על הקופה ומצביע על חסן, הדולה את החומוס מהסיר במטבח ומטיח אותו בקערות שבדרך לעוד לקוח מתפטם. חסן, הוא הוא בנו של אבו-חסן, מרים את הראש לשנייה ומהנהן לשלום. בימי שישי בצהריים אין זמן לשיחות.
שולי הרווח בענף המסעדנות בישראל אינם גבוהים, אבל לא צריך לרחם על משפחת קרוואן. כיום מונה המשפחה 60 בנים, נכדים ונינים של קרוואן האגדי. התור המשתרך דרך קבע בכניסה לחומוסייה ברחוב הדולפין הוביל את קיסר החומוס המנוח ואת שלושת האחים הבכירים שמנהלים את עסקי המשפחה לפתוח עוד שתי מסעדות ברחוב שבטי ישראל הסמוך, זו מול זו. "חסן אחראי פה. איברהים מנהל מסעדה אחת, והאח מוחמד מנהל את המקום השני", מסביר האני.
בשני המקומות החדשים יש יותר ממאה מקומות ישיבה, ועדיין, ספרתי יותר מ-20 איש מחכים בתור לכל אחת מהמסעדות ביום שישי בצהריים. ההרכב האנושי בתור למסעדות החדשות דומה לזה שברחוב הדולפין - יאפים עם ג'יפים, צעירים פליטי שוק הפשפשים, חיילים, תיירים וצעירים מיפו.
נגזרים זה לא שישליק
איך כל זה קשור למשבר הסאב-פריים? באחת מהמסעדות החדשות החליטו האחים קרוואן למכור גם בשרים על האש. במטבח שבכוך ברחוב הדולפין לא היה מקום ליותר מכמה סירי חומוס. במסעדה החדשה יש מקום, אבל הקהל לא התעניין בהיצע הבשרים. לאחים קרוואן אולי יש מוניטין שלא יסולאו בפז בתחום החומוס, אך אין להם שום מוניטין בתחום הבשרים.
וכך, הניסיון של משפחת קרוואן לנצל את המוניטין של החומוס בתחום הבשרים לא צלח. לעומת זאת, לחברות דירוג האשראי האמריקאיות זה הצליח. פרנק פארטנוי, פרופסור אמריקאי למשפטים, מסביר כי חברות דירוג האשראי האמריקאיות התמחו בדירוג איגרות חוב רגילות, אבל כלל לא ידעו לדרג מכשירים פיננסיים מורכבים כמו איגרות חוב מבוססות משכנתאות - ניירות הערך המסוכנים שקריסתם גרמה למשבר הסאב-פריים. חברות הדירוג לא סיפרו לציבור שהן אינן יודעות לדרג את המכשירים המסובכים הללו וניצלו את המוניטין שלהן בתחום איגרות החוב הפשוטות.
ציבור המשקיעים, מצדו, לא הבין שנגזרים זה לא חומוס. גם בנקאים מתוחכמים שלא הבינו מה בדיוק יש במכשירים הפיננסיים הללו קנו אותם על סמך דירוגי האשראי. בפעם הבאה שתפגשו את מנכ"ל ליהמן ברדרס, דיק פולד, תשאלו אותו אם היה קונה שיפוד שישליק במסעדה שמתמחה רק בחומוס.
משבר הסאב-פריים הוא משבר של יאפים, אם לא הבנתם. והוא ממחיש כמה חיוני לחבר את השאיפה לצבור נכסים ולטפס בסולם ההצלחה אל הסביבה, החברה והמקום. יש יאפים שאכפת להם מאוד מכל אלה. קחו למשל את בת זוגי. החלטנו לעבור לגור יחד לפני כחצי שנה. הסטנדרטים שקבענו לעצמנו - שני צפון תל-אביבים עם דירות בגודל שני חדרים הממוקמות במרחק נגיעה מהאספרסו והקרואסון של הבוקר במתחם באזל - היו גבוהים. חיפשנו דירה גדולה, נוחה, מפנקת ומגניבה במחיר סביר. אתם צודקים, אין דבר כזה בתל אביב. אבל יפו היא סיפור אחר לגמרי. כך, הגענו לעג'מי.
המעבר מצפון תל אביב לעג'מי כרוך בתחקיר אידיאולוגי. לא מבחינתי, אלא מבחינת בת זוגי, אשר מטעמי צנעת הפרט ובשל המראה האשכנזי האותנטי תכונה להלן הבלונדינית. הבלונדינית תיחקרה כל מתחם דירות שביקרנו בו ביפו. אלה מהם שמפלים את האוכלוסייה הערבית המקומית, במוצהר או שלא במוצהר, נפסלו על הסף. לכן ירדו מהפרק מתחמי המגורים. חברים יאפים שכבר מתגוררים בשכונה גילו לנו דירת פלא ליד רחוב שערי ניקנור. השכן בדלת ממול: אחד מבני משפחת אבולעפיה בכבודו ובעצמו.
הבלונדינית, ששולטת בערבית, יצאה לדון עם ראשי הקהילה הערבית ביפו בסוגיית התיישבות היאפים בעג'מי, דבר שרק יאפית עם נטייה מוגברת למעורבות חברתית מסוגלת לעשות. ערביי יפו נענו בשמחה לאתגר והיא חזרה עם מסקנות: היהודים מתבססים בעג'מי ומדובר בסוגייה פוליטית סבוכה, אבל ייתכן שהמציאות הזו תביא לאחות הדרומית של תל אביב פיתוח תשתיות שהוזנחו במשך עשרות שנים. ועוד תובנה: מבחינת ערביי יפו, עדיפים היאפים על אנשי חב"ד, שגם הם התנחלו בשכונה.
התחליף לאספרסו של הבוקר
וכך, למרות ייסורי המצפון הקלים, ניתן האות החיובי למעבר לעג'מי. נותר רק לבדוק עניין חשוב אחרון: מה יחליף את האספרסו של הבוקר? נסענו במיוחד לעג'מי בשעת בוקר מוקדמת באמצע השבוע - והתשובה צצה מאליה: חומוס אבו-חסן נמצא במרחק דקות הליכה מהדירה המיועדת.
בשעת בוקר מוקדמת לא תמתינו בתור לשולחן, ותוכלו אפילו לנגב את המסבחה קצת - אבל רק קצת - יותר לאט מהרגיל. בכל זאת, כרגע התעוררתם. באותו בוקר התברר כי הבלונדינית בעלת המראה העדין מחזיקה את מספר הטלפון של אבו-חסן בזיכרון של הנייד. למה? "כי הם סוגרים כשנגמר החומוס, וחבל לנסוע עד לשם ואז לגלות שנגמר", השיבה בגישה מעשית שרק נשים ניחנות בה.
בלבה של כל שכונה כמו עג'מי קיים מוסד קולינרי שאליו נקשרים בסוג של אינטימיות, ושקיומו הופך לעניין רב משמעות. כזו היא מסעדת "לוקמה", האבו-חסן של המבורג שבצפון גרמניה, בה התגוררתי במהלך לימודי הדוקטורט שלי. שם, בשכונה הכי קולית בעיר, שטרנ-שאנצה, שורר מתח חברתי בין משפחות של מהגרים טורקים שחייהן נארגים לתוך חיי גרמנים בורגנים השוכרים דירות ברובע המגניב, האוריינטלי לכאורה.
מצלמתו של הבמאי הטורקי-גרמני פאטי אקין, שסרטיו מתארים את המתח הזה, חולפת על פני לוקמה בסרטו "עם הראש בקיר". גיבורו צועד ליד השולחן שבו הייתי מזמין פיתה כדי להתנחם ביום המבורגי אפור. לא תמצאו חומוס כמו של אבו-חסן בשום מקום, ובטח לא בהמבורג, העיר הבורגנית ביותר בעולם. אבל כן תמצאו בה מקום של אוכל שבו נפגשות תרבויות.
הסרטים של אקין אהודים על הגרמנים, אף שהם מטיחים בצופים את המתח החברתי ואת הקרעים האישיים, האינטימיים שהוא מחולל. באותו אופן, פרש הסרט "עג'מי" את המתח שמאחורי אבו-חסן ובאותה נשימה הפך אותו לאמנות שבצדה שחרור, קתרזיס. כך נזכרנו לרגע שהיאפיות שוחה במרקם מורכב, שמחוץ לאבו-חסן יש עוני, ים של פשע ומתחים פוליטיים. אבל החומוס של קרוואן הוא אמנות נשגבת המשכיחה כמעט הכל. אבל לא לגמרי. עובדה, בסוף שכרנו דירה בצפון תל אביב. יאפים שכמותנו.
***אבו חסן שולט
כמות האיזכורים בגוגל של חומוסיות מובילות בישראל
אבו חסן עלי קרוואן 59,000
חומוס פינתי 50,700
חומוס אשכרה 26,700
חומוס אבו אדהם 15,000
חומוס בהדונס 5,730
החומוס נשאר, היאפים התקדמו
עידו באום
29.3.2010 / 6:59