הפאנקיסט הישראלי הראשון

>> מתישהו ב-1980 הגיעו החיפאים לתל אביב לכבוש ולהיכבש בה (או כמו שבועז קרא לזה - "לקרוע את העיר עד שהיא תשכב על הרצפה ותצעק די"). בועז היה המוכתר של החיפאים. יפה להשחית ועם טונה כריזמה. אז כשבועז מצא את הדירה הכי מכוערת ברחוב הכי מכוער בתל אביב ואמר ש"זה-זה", אף אחד לא פצה פה.

ככה יצא שבועז והחבורה ההזויה שגרר מחיפה התמקמו בדירה בדרך חיפה 108, בדיוק באמצע הדרך בין הבית שלי לתיכון, שבו ביליתי את עלומי. יחד עם בועז גרו בדירה אחותו (שנודעה כ"אחותו") שבבוקר היתה חופפת ראשים במספרה ובלילה רקדה בתוך כלוב במועדון התיאטרון. והיתה איילת, שלמדה אתי בתיכון והתחתנה עם בועז במקום ללכת לצבא, ולפחות עוד עשרה אנשים בכל זמן נתון - פליטים חיפאים או "רכש חדש" תל אביבי.



העיסוק האינסופי ב"איך אני נראה", הדקדוק הכפייתי בכל הטקסים שבהם נהפכים אנשים לטווסים - אלה הילכו עלי קסם שלא הייתי מוכן לוותר עליו. אז נגררתי אחרי איילת, שהתייחסה אלי במעין "חיבה אדישה שמגלים אל ילד קטן". כולם התייחסו אלי ככה. אני לא חושב שאפילו ידעו את שמי, הייתי "ההוא עם איילת". ואני, אני שמחתי להיות זבוב על הקיר בדירה בדרך חיפה.



תל אביב של תחילת שנות ה-80 לא היתה בשלה לחבורה החיפאית, העיר התעלמה או נפלה שדודה, והחיפאים, מצדם, פשטו על חיי הלילה שלה ואכלו אותם בלי מלח. בועז, שהיה "אוונגרד" לפני שבתל אביב ידעו איך מאייתים את המלה, היה מעלה קברטים במועדון התיאטרון ובקולוסיאום. את התלבושות לכולם היה מכין בעצמו, ואיכשהו, במעין תצוגת אופנה מאולתרת, הוא הצליח לקבץ לבמה את כל התמי-בן-עמיות של התקופה.



בועז ברא את עצמו כפאנקיסט הישראלי הראשון. בעצם הוא לא היה באמת פאנקיסט, אבל אנחנו לא ידענו. למכולת היה יורד כשהוא לבוש בטייץ מחורר, מגפיים שחורים, כובע קטיפה ענקי ופנים צבועים בלבן עם דמעות שחורות. היינו זקוקים לבועז וחבורתו שיגדירו עבורנו את רוח התקופה. הם לקחו על עצמם את התפקיד בהתלהבות מידבקת. הם תירגמו לעברית את הפאנק הלונדוני ועירבבו אותו עם גלאם אפל במבטא ברלינאי. זה לא היה דומה לשום דבר שהכרתי. הדירה בדרך חיפה היתה בסיס השיגור של החללית החיפאית ואני, בדרך מבית הספר, הייתי עולה לעשות עליה סיבוב.



אחר כך היתה לי חברה שממש לא אהבה את ההסתופפות שלי עם "המוזרים", ואני אהבתי אותה, אז פחות או יותר עשיתי כל מה שהיא רצתה. יום אחד, אחרי הרבה זמן, עברתי ליד הדירה ודפקתי על הדלת. אבל במקום בועז בתחתוני נמר פתחה לי את הדלת רוסייה עבה שאמרה לי בעברית רצוצה שהפאנקיסטים הלכו, לא יודעת לאן וגם לא אכפת לה.



שנות ה-80 כבר היו מזמן, ואחר כך חזרו, עם הטייץ והכתפיים והמותן הגבוהה, אבל בלי הקסם הראשוני שהיה להן אז. כיום אין יותר פאנקיסטים אמיתיים, יש רק ילדי קניון. אף אחד לא מעוניין להיות "אחר", להיראות "אחר". כולם רוצים היום להיות חלק מצבא h&m, שאיש לא יבדיל בינם לבין הכפיל הלונדוני שלהם, או השוודי.



אנחנו מתגעגעים לאייטיז, למרות האופנה המכוערת (והמוסיקה המביכה). אנחנו מתגעגעים לפעם האחרונה שיכולנו להאמין שאפשר לשנות ולהיות שונים, ולא להתגייס לצבא הצרכנים העולמי. לדרך חיפה קוראים כיום דרך נמיר, וטווסים יש רק בספארי.



גם החברה שאהבתי עזבה אותי מזמן. בועז השתתף בסרט "נגוע" של עמוס גוטמן וחי כיום בבריסל, איילת נהייתה במאית ושותקת נודעת ו"אחותו" נפצעה בתאונת דרכים, שמעתי שהיא יושבת בכיסא גלגלים. כל שאר החבורה נפוצה לכל עבר. אם אפגוש מי מהם ברחוב היום, לא אזהה. ודאי לא יזהו אותי. גם אז, בעצם, הם לא ידעו את שמי. הייתי טרמפיסט לרגע על גלגל הענק של יריד השעשועים שהם בנו להם בדרך חיפה 108. יכול להיות שהטרמפ הזה הביא אותי ללמוד עיצוב אופנה.