עברנו רק כדי לראות

>> הנוסע אחורה בזמן נדון מראש: בנקודה מסוימת של המסע עיניו יצטעפו וגעגוע יפלח את לבו, ולו לרגע. במסע כזה הילדות נהפכת כמעט תמיד לגן עדן, והנוסע בזמן - שפעם היה חלק מהנוף, כמו שכתב שלמה ארצי - כיום הוא כבר אורח.

אבל אחרי שימחה דמעה ומבטו יתבהר, הוא צפוי לראות מה שזר גמור לעולם לא יראה. כי הנוסע אחורה בזמן מצויד בגאדג'ט יקר ערך: משקפת תלת-ממד שרואה את מה שהיה ואת מה שהווה כמעט באותה חדות. מרחק השנים מאפשר זאת. קוראים לזה פרספקטיבה. וכשמדובר בנוסע מוכשר במיוחד, לעתים הוא עשוי גם לראות את מה שיהיה, או לפחות לנחש.



הערב, כבכל ערב פסח, יתכנסו מיליונים בבתיהם ויתהו מה נשתנה. גם כתבי themarker תהו, ואלה שהיו די אמיצים ולא חששו מדוק העצבות ומהתבוננות בתלת-ממד - נסעו אחורה בזמן למקומות מעברם, רק כדי שיוכלו לשוב להווה ולספר לנו מה השתנה - ומה אומר עלינו השינוי הזה.



סמי פרץ, פעם נח"לאי חדור אידיאולוגיה סוציאליסטית וכיום עורך themarker, חזר אל קיבוץ חולדה שבו שירת במשך חצי שנה - וגילה שהתפאורה נותרה על כנה, אבל המולת הילדים נעלמה והקיבוץ הופרט. התקווה הגדולה של הקיבוץ המזדקן היא ההרחבה הקהילתית, שצפויה להזרים לו כסף ודם חדש.



נחמיה שטרסלר, בנו של ניצול שואה ופועל בנמל יפו, חזר לנמל ונזכר איך פעם התפוזים ועבודת הכפיים היו הדת השלטת. כיום יש מקדשים חדשים, שאפשר למצוא בהם בעיקר בגדים ואוכל - קוראים להם קניונים - ואחד מהם צפוי לקום בקרוב גם בנמל.



מירב ארלוזורוב חזרה אל החוג לכלכלה באוניברסיטת תל אביב, שבו סיימה את התואר הראשון שלה לפני כעשור. אבל במקום מסדרונות הומים וכיתות מלאות עד אפס מקום, היא מצאה בניין שומם וחוג שרבים ממרציו בעבר מלמדים כיום בחוגים יוקרתיים מעבר לים.



יורם גביזון עדיין לא מבין למה ראש העיר תל אביב הרס לו את הבית - אולם אוסישקין - ובינתיים שורק מהיציע להפועל אוסישקין, בתקווה שתצליח להגיע אל ליגת העל. דבר טוב אחד קרה בכל זאת מאז חורבן הבית: כיום הקבוצה היא בבעלות האוהדים.



איילה צורף חזרה לקהיר, בה בילתה ארבע שנים בילדותה, כבתו של שליח חברת כור. זה היה בדיוק לאחר חתימת הסכם השלום - ואז דווקא קיבלו שם ישראלים בחום. כיום, כדי להסתובב בעיר ללא חשש, היא נאלצה לספר לכולם שהיא ממלטה.



עידו באום, פעם גל"צניק ותמיד חובב חומוס, חזר למסעדת אבו חסן ביפו כדי לגלות שדבר לא השתנה - רק שהמנגבים נהפכו ליאפים; אריק מירובסקי גילה שהמוצב הצבאי בהר צפייה במטולה כבר לא בודד - ושכונה חדשה נבנתה סביבו; ויוסי שריד, למרות ניסיונות השכנוע שלנו, לא הסכים לחזור לכנסת, אבל הסכים לבכות את השינויים שחלו בו.



הסיפורים האלה ואחרים, שמצויים בין דפי הגיליון הזה, נעדרים דרישה עיתונאית אחת חשובה: הם לא אובייקטיביים. אבל במקרה הזה, זה בדיוק מה שהופך אותם לכל כך אמינים ומעוררי מחשבה.



קריאה מהנה וחג שמח,