>> "טבע" לא היתה קיימת אז, וגם לא "אינטל". היו רק תפוזים, והם נבחרו לסחורת היצוא המרכזית של היישוב היהודי עוד לפני הקמת המדינה. גם נמלי תל אביב וחיפה לא היו קיימים. לכן נהפך נמל יפו לנמל המשלוח היחיד של סחורת היצוא הנודעת, תפוזי jaffa.
לתפוזים התייחסו אז ברצינות. שטפו אותם היטב ועטפו בזהירות, אחד אחד, בנייר אריזה כתום ואוורירי. כי בלי תפוזים לא היה לנו מטבע חוץ, ובלי מטבע חוץ אין דלק וחיטה.
חידה: כמה קילומטרים נאלץ לעשות התפוז בבטן האונייה מנמל יפו ועד לנמלי הים התיכון, למשל באלכסנדריה או לימסול? את התשובה די קל לגלות היום. אם תקפצו לכניסה הראשית של הנמל, תגלו על רצפת הבטון שרטוט עגול גדול שבמרכזו נמל יפו ומסביבו חצים ומרחקים לנמלים אחרים באגן הים התיכון. אז עד אלכסנדריה יש 465 ק"מ, ועד לימסול - 330 ק"מ בלבד.
הטבלה הזו היא חלק מהשיפוצים הנרחבים שעובר הנמל בימים אלה, במטרה להפכו לאתר תיירות מבוקש, עם חנויות, מסעדות, בתי קפה, שוק דגים ואפילו מלון בוטיק אחד.
השיפוצים החלו ב-2007, בהשקעה של כ-100 מיליון שקל, אך לא ברור מתי יסתיימו. כולם מבטיחים שבעוד חודשיים, ביוני, ייפתח האנגר מס' 1 - ושם נוכל סוף סוף לקיים את המצווה הציונית החדשה: קניות, קניות ועוד קניות. וגם קצת אוכל. כי למה שרק מרכז עזריאלי ייהנה מטירוף הצריכה שאחז בעם ישראל?
על אופניים לנמל
הקשר המיוחד שלי לתפוזי jaffa ולנמל יפו נובע מעובדה בסיסית אחת: אבא שלי היה פועל בנמל יפו. הוא הפעיל ציוד מכני כבד, בעיקר מנופים. ובימי החורף, כאשר החשיכה כבר היתה יורדת, הוא היה חוזר מהעבודה עם ארגז תפוזי jaffa, "עודפי יצוא" - ומי שלא אכל תפוז אחד כזה, לא יודע טעמו של גן עדן מהו.
גרנו אז בצד המזרחי של רחוב אבן גבירול בתל אביב, בשיכון פועלי נמל, בין רחוב פנקס לכיכר מילאנו. זה היה אזור מרוחק. אף קו אוטובוס לא הגיע לשכונה ואבן גבירול עצמו לא היה סלול. זה לא הדאיג אף אחד במיוחד, כי השתמשנו בו כבמגרש משחקים: בחורף חיפשנו קרפדות בין השלוליות, ובקיץ שיחקנו כדורגל. אחר כך נסלל הכביש ומאוחר יותר נבנה גם הגשר מעל הירקון - ואבן גבירול נהפך לעורק מסחר ותחבורה מרכזי.
כל תושבי השכונה, שכללה חמישה בלוקים גדולים, עבדו בנמל תל אביב או בנמל יפו. אבא שלי עבד ביפו. הוא עלה ארצה לבדו ב-1931 כחלוץ צעיר בן 20. כל משפחתו נשארה בפולין, ושם נספתה. ב-1940, כאשר בן גוריון אמר שעל היישוב היהודי להצטרף למאמץ המלחמה בגרמנים, אבא שלי לקח את זה ברצינות והתגייס לצבא הבריטי. ב-1941 נחתו הגדודים העבריים ביוון, אך לפני שהספיקו לירות אפילו ירייה אחת, נפלו כולם בשבי הגרמני והובלו במסע מוות לשלזיה. שם נהפכו לעובדי כפייה של הגרמנים, במכרות פחם ששכנו מאות מטרים מתחת לאדמה.
לא היה קל להחזיק מעמד כחייל יהודי בצבא האנגלי ובשבי הגרמני. אך מי ששרד שוחרר ב-1945, וחזר ארצה. החיילים המשוחררים הפגינו ונאבקו כדי לקבל "זכויות של חייל משוחרר" ומה שקיבלו בסוף היתה הזכות לעבוד. כך הצליח אבא שלי להיכנס לנמל יפו. זה התאים לאידיאולוגיה שלו: עבודת כפיים במטרה לבנות יהודי חדש.
לאף אחד בשיכון פועלי הנמל לא היתה מכונית. כולם נסעו באופניים. בוקר-בוקר היה אבא שלי נוסע ליפו על אופניים - דרך "השטח הגדול" ורחוב 60 - שנחשבו אז למקומות הכי מסוכנים בישראל. כיום, אגב, רחוב 60 הוא רחוב קדם, ובמה שהיה השטח הגדול נמצאות המסעדות המבוקשות של יפו. יום אחד אבא שלי הרכיב אותי על האופניים - לביקור חגיגי בנמל.
לא אהיה מנופאי
נמל יפו הוא אחד הנמלים העתיקים בעולם. הוא מוזכר כבר בספר יונה, כנמל שדרכו ברח יונה הנביא לתרשיש. בראשית ההתיישבות היהודית, בשלהי המאה ה-19, היווה הנמל שער כניסה לישראל, שדרכו נקלטו כל העליות הראשונות. ב-1920 שיפצו שלטונות המנדט את הנמל, בנו לו שובר גלים מבטון (על הסלעים הטבעיים שהיו במקום) ואף הקימו מגדלור - שמתנוסס מעל לנמל עד היום.
יפו היה נמל קטן שאוניות לא היו יכולות להיכנס אליו כלל. הן נאלצו לעגון בים הפתוח, והפריקה נעשתה לתוך דוברות גדולות שנגררו על ידי ספינות גרר קטנות (launch boat) לתוך הנמל. שם עמדו המנופים שהעבירו את הסחורה מהדוברות למשאיות. את אחד המנופים האלה הפעיל אבא שלי.
באותו יום טיול-ביקור חגיגי העלה אותי אבא לתא המנופאי, ואני הייתי מוקסם מכוחו של המנוף. אחר כך הפלגנו ב-launch לאוניות. אך כיוון שהים היה גלי, הקאתי את נשמתי וחישבתי את נפשי למות. נשבעתי שעם מנוף או בלעדיו, אני פועל נמל לא אהיה לעולם.
ב-1965 הגיע סופו של נמל יפו, כאשר נחנך נמל אשדוד שהחליף את נמל יפו ונמל תל אביב. נמל יפו נהפך לנמל דייג מוזנח וחלוד, שאף אחד לא ביקר בו. אפילו המסעדות שנפתחו בו לא החזיקו מעמד, חוץ מאחת - "מסעדת הדייגים" של יעקב ברגיל. עכשיו יש בנמל חנות דגים אחת, גלריה אחת, בר חדש אחד, מרכז "נא לגעת", סניף של צופי ים ופעילות שמארגנת העירייה לתושבים בחגים ומועדים. לא משהו מרשים.
אבל בקרוב ייקבל הנמל זווית חדשה. זה יקרה כאשר האנגר מספר 1 ייפתח ביוני בקול תרועה רמה. בהאנגר הזה היה בתקופת המנדט מפעל אריזה לתפוזי jaffa, אך עכשיו הוא ייהפך למרכז קניות ומסעדות. ניתן יהיה לקנות בו עוד חולצה פרחונית אחת ולנגוס בעוד דג מטוגן אחד בשמן עמוק.
מיקומו של נמל יפו נהדר, למרגלות הסמטאות הציוריות של יפו העתיקה, כאשר צדו הצפוני מחובר לטיילת וצדו הדרומי לפארק מדרון יפו המרשים. מתכנני עבודות הפיתוח אומרים שהם מתכוונים לשמור על אופיו הישן של הנמל וגם על אופי ההאנגרים. אבל הם אפילו לא השכילו לשמור על מנוף ישן אחד לרפואה, שיעמוד זקוף ויזכיר לכולם שפעם היה כאן נמל מרכזי וחשוב. לעומתם, משפצי נמל תל אביב שמרו על מנוף אחד כזה, שמתנוסס בגאווה על המזח.
כי מתכנני "עבודות הפיתוח" בנמל יפו רוצים להצליח, והצלחה כיום פירושה עוד חנויות ועוד מסעדות - ומה פתאום לשמור על נכס היסטורי כמו מנוף, דוברה או launch? זה סתם תופס מקום.
הנמל כמשל
מבט לאחור מגלה שנמל יפו מספר בעצם את סיפורה של המהפכה הציונית כולה. האבות המייסדים של המדינה רצו להעביר את היהודי הגלותי מהפכה רבתי; להפוך אותו מסוחר קטן לפועל שמוציא את לחמו מהאדמה. לא סתם הצהיר בן גוריון בתעודת חבר הכנסת שלו שמקצועו הוא חקלאי. לא לחינם פיתח א.ד. גורדון את דת העבודה.
לכן, תפוזי jaffa לא היו סתם ענף יצוא: הם היו אידיאולוגיה. הם היו פירות המהפכה. הם לימדו את העולם כולו שהיהודי החדש אינו עוד סוחר, עוד חייט, או עוד מלווה בריבית, אלא חלוץ שמעבד את אדמתו ומגדל עליה תפוזים כה מובחרים עד שהם מבוקשים בכל שולחנות אירופה. היש גאווה גדולה מזו?
אבל השנים חלפו, והתחלנו להבין שעם חקלאות לא נגיע רחוק. כיום אנחנו כבר לא מתלהבים מעבודה קשה במטע התפוזים. אנחנו מחפשים עבודה מכניסה במקום ממוזג וכמה שיותר קניות, מסעדות, בילויים ו"אטרקציות". תחי מהפכת הצריכה, לעזאזל העבודה הקשה.
סופה של עבודת נמלים
נחמיה שטרסלר
29.3.2010 / 6:59