כבר לא נרדמים בחול החם

>> עד אמצע שנות ה-90 היתה בנימינה מושבה קטנה ומאובקת שרק מעטים ידעו לזהות על המפה. אנחנו, אמהות מכל יישובי הסביבה, אהבנו את בנימינה. היה משהו מרגיע בבילוי עם הילדים בגן השעשועים המקומי ובידיעה שאם פעוט ירוץ לו פתאום אל הכביש הראשי, כלום ממילא לא יקרה.

אחת ליומיים בערך היינו קופצות לדאון-טאון האזורי, קונות מהירקן קילו מלפפון טרי או קילו עגבניה בלאדי, ממילא לא היה שום דבר אחר, ואם היה צורך נכנסנו לבנק והתערבבנו בלקוחות הלבושים חולצות כחולות, נושאים עמם שובל של ארומה דקה היישר מהיקב, מחנים את הטרקטור על הכביש ובאים לשאול מה חדש. באמצע שנות ה-90 הרכבת כבר עצרה בבנימינה, אבל מי בדיוק נסע בה? על התחנה, כמו על אזורים אחרים של המושבה, היה יורד חושך סמיך מיד עם השקיעה.



יפה בילינו בבנימינה, עד שבאמצע שנות ה-90 הגיע היאפי הארץ ישראלי (היא"י), אותו זן שהולך ונפוץ ופרה ורב, המגיע בעדרים בשיטת "החבר מביא חבר" ומתנחל רק במקומות אותנטיים. מרגע שגילה היא"י הראשון את בנימינה, הבנו שזה נגמר. תוך שנים מעטות, בקצב שגבר והלך, נכבשה והלכה המושבה החקלאית על ידי בעלי מקצועות חופשיים, אנשי היי-טק, עורכי דין, גברים ונשים שברחו מתל אביב.



מה זה ברחו? נמלטו ממנה בהיסטריה - רק כדי להביא אותה אתם לבנימינה. עוד לא הספקנו להגיד "הנדיב הידוע", וכבר צמחו במקום שכונות חדשות. בתים גדולים שכל אחד מהם נראה בדיוק, אבל בדיוק, כמו זה שלידו. התשתיות שופרו, וכבישים שבעיקר מבלבלים את הנוסע נמתחו בשחור בוהק וחדש. במגרשים רחבי הידיים של תחנת הרכבת אפשר למצוא כיום הכל, מלבד חניה.



כמו בעיר הגדולה, גם אל בנימינה הגיעו פקקים שחבל על הזמן. והרחוב הראשי, הו הרחוב הראשי. בשל הדרישה המקומית, ובעזרת יזמים חדשים (בעיקר יזמות שחיפשו מה לעשות בחור הזה, והבינו שנפלו על קרקע לא זרועה) קמו בתי קפה עם אוכל מצוין, שירות נוראי ומחירי העיר הגדולה פלאס-פלאס; חנות המעצבים הבלתי נמנעת מתל אביב, כי גם בבנימינה צריך להתלבש; פיצריה אחת בסטייל, כי חייבים; וגם אצל הירקן הצנוע כבר אפשר למצוא מכל טוב הארץ, והעולם.



הביקוש למוצרי גורמה הרחיב מאוד את ההיצע: מחלבה מקומית - יש; יין - כמובן; שמן זית - הטוב ביותר. בעבור חובבי הבשר נפתח זה עתה איטליז מיוחד, ויש גם לחם מכל הסוגים ושאר פינוקים, כולל ספא. הכל במרחק הליכה, או כשמדובר בבנימיני החדש, מרחק התנעת ארבע על ארבע.



פני בנימינה כפני הדור. כל כפר רוצה להיהפך לשמריהו, כל מושבת עובדים היא בכלל אוצר נדל"ן. רומנטיקנים שעוד מגיעים לבנימינה מסתובבים ברחובות ובעיניהם סימני שאלה. הם, שפורטים בגיטרה על הקבר של אהוד מנור, הבנימיני הכי המפורסם, שעומדים מול ביתו שליד המסילה ושרים "בשנה הבאה" על המרפסת, בוהים בכל הקידמה הזו ותוהים איפה בדיוק החול החם שעליו נרדם הילד היחף ההוא מהשיר, ומה הפלא שיום אחד, לפתע, קם ונעלם.