איך יצאנו ממצרים - ולא חזרנו

>> לחברה הכי טובה שלי בכיתה א' קראו ניה?ל. זאת היתה כיתה קטנה מאוד - 15 תלמידים - וניהול ואני התחברנו מיד. כמה שבועות לאחר תחילת הלימודים נקראה אמי לשיחה עם המורה בבית הספר. "הוריה של ניהול ביקשו שנפריד בינה לבין איילה", בישרה לה. "הם לא אוהבים את הקשר ביניהן".

זה לא היה מכיוון שהייתי מה שהורים נוהגים לכנות "השפעה רעה". חלילה. הייתי ילדה די טובה. היתה לי רק תכונה אחת שלילית, שאי אפשר היה לתקן או להתעלם ממנה - הייתי ישראלית. וניהול אל פארוקי (nihal alfaruki) היתה סורית מוסלמית. היינו תלמידות בבית הספר האמריקאי של קהיר (cac) - אני כבת למשפחה ישראלית שליחת חברת כור, וניהול כבת למשפחת דיפלומטים סורית.



אבל נסו אתם להסביר לשתי בנות 7 מדוע נאסר עליהן לשחק יחד, ומדוע הוחלט להפריד ביניהן בכיתה. אז בהפסקות היינו חומקות אל מאחורי הכיתה ומסתודדות. באופן די טבעי התעניינו זו בזו הרבה יותר מאשר בילדים האמריקאים, הבריטים, הצרפתים והקנדים. מבחינתנו, הדיפלומטיה הרגישה בין ישראל לסוריה נהפכה להרפתקה חשאית. שלוש שנים וחצי למדתי בבית הספר האמריקאי - ובמהלכן ניהלתי מגעים רציפים עם האויב הסורי בחצר האחורית.



השנה היתה אז 1980, שנה אחת בלבד לאחר החתימה על הסכם השלום ההיסטורי עם מצרים. היינו המשפחה הישראלית הראשונה שגרה במצרים - שאינה משפחת דיפלומטים. כיום אין במצרים משפחות ישראליות-יהודיות שאינן משפחות דיפלומטים, ומערכת היחסים בין ישראל למצרים צוננת מתמיד, במיוחד זו הכלכלית.



אנחנו בכלל ממלטה



"הנה השגרירות הישראלית, אתם רואים?", שואל נהג המונית בדרכנו משדה התעופה בקהיר למלון. "היכן שכל השוטרים והשומרים עומדים. אבל אל תצביעו, שלא נרגיז אף אחד". בעודנו חולפים ליד השגרירות, הנהג, שלא ידע שאנחנו ישראלים ("אנחנו ממלטה", אמרנו), לא מוריד את עיניו מהכביש ומאיץ את נסיעתו.



ליד השגרירויות האיטלקית, הצרפתית וזו של האמירויות, הוא מאט, מסביר על הבניינים המפוארים ומחייך אל השומרים. לא הופתענו. זה התחיל כבר במשרד הנסיעות בישראל: "אל תאמרי שאת עיתונאית. גם אל תגידי שאת ישראלית. עיתונאי ישראלי הוא השילוב הכי לא מומלץ שם", הסבירו.



"כשאתם מבקרים בשוק", אמר בדאגה אבי, יליד מצרים, "תשתדלו לדבר באנגלית". אפילו בשדה התעופה בישראל, השוטרת בעמדת ביקורת הדרכונים נראתה מודאגת: "מצרים? למה אתם נוסעים לשם? מסוכן שם לישראלים. תיזהרו". גם בדרך חזרה נתקלנו באיש ביטחון ישראלי בנמל התעופה בקהיר שהפטיר: "נדיר לראות תיירים ישראלים במצרים שלא נוסעים בקבוצה מאורגנת עם אבטחה".



אם כן, בהמלצת הסובבים, אימצנו את מלטה כמדינת מוצאנו, מה שזיכה אותנו כמעט תמיד בחיוך רחב ומאיר פנים. פעם אחת זה אף התגלה כמעשה נבון במיוחד: "לא הייתי אמור להיות נהג מונית", סיפר לנו נהג מונית חביב אחד, "הייתי אמור להיות דוקטור. למדתי באוניברסיטה של אלכסנדריה, אבל המלחמה ב-1973 עם היהודים שינתה לי את כל התוכניות. נפצעתי ונאלצתי לעזוב את הלימודים. בגלל זה אני נהג מונית כל החיים שלי", אמר במרירות.



בשגרירות הישראלית מתייחסים ברצינות להתקררות ביחסים. אם לפני 30 שנה נסעו ילדי הישראלים בהסעה של בית הספר, אותו school bus צהוב, אמריקאי וטיפוסי, כעת לא לוקחים בשגרירות הישראלית סיכון. ילדי הישראלים נוסעים לבתי הספר והגנים ברכב של השגרירות הישראלית.



דניאל דהן, בת 10, גרה כבר ארבע שנים בקהיר, ומאז כיתה א' היא לומדת בבית הספר האמריקאי בעיר. היא הישראלית היחידה בבית הספר. לפני 30 שנה, לאחר הסכם השלום, הגיעו למצרים משפחות ישראליות רבות ובבית הספר היו יותר מ-20 תלמידים ישראלים. דניאל היא היחידה שהצליחה להתקבל לבית הספר, מתוך שלושה ילדים ישראלים שביקשו זאת. השניים האחרים לומדים בבתי ספר זרים, מרוחקים יותר. "הסבירו לנו שלבית הספר יש סדר עדיפויות בקבלת תלמידים", מסבירה אמה, שרון דהן, 36, סגנית הקונסול הישראלי בקהיר: "קודם מתקבלים האמריקאים. אחריהם המצרים ובעדיפות השלישית האירופים. יש סדר יורד של קטגוריות וישראל נמצאת בקטגורייה השמינית והאחרונה, יחד עם all others (כל יתר המדינות)".



בתור ישראלית יחידה, דניאל לא זוכה לציין בבית הספר הרב-לאומי את חגי ומועדי ישראל. לפני 30 שנה דווקא חגגו כאן במקביל את הפסחא, הפסח והרמדאן, ואת חג המולד וחנוכה. אך גם הילדים כיום, ממש כמוני אז, עיוורים למתיחות שסביבם. "כיף לי כאן", אומרת דניאל, "יש לי שתי חברות טובות - קתרינה מארה"ב וגבריאלה מדנמרק". שרון מספרת כי "בשנים הראשונות שהיינו כאן היתה לדניאל חברה מצרית בשם יסמין. הן היו חברות טובות מאוד וביקרו פעמים רבות זו בביתה של זו. בתקופות של מתיחות בין ישראל למצרים, שאלתי את אמא של יסמין אם זה מפריע לה שהבנות חברות, והיא אמרה שמבחינתה דניאל תמיד רצויה אצלם. זה חימם את הלב".



דניאל מבקרת עם אמה שלוש פעמים בשנה בישראל. "הכי קשה לי זה הגעגועים למשפחה", היא אומרת. הטכנולוגיה מפצה במקצת על הקשיים: למשפחת דהן יש בבית חיבור לווייני שמאפשר קליטת שידורי yes, וכמובן שיש גם אינטרנט. פעמיים בשבוע, במועדים קבועים מראש, מתחברת דניאל לאתר ייעודי של משרד החוץ, כשבצד השני נמצאת מורה, שמלמדת בשידור חי חמישה-שישה תלמידים בני אותו גיל ברחבי הגלובוס. היא מלמדת חשבון, עברית ולשון. וזה עוד בלי להזכיר מסנג'ר ושאר רשתות חברתיות.



מפרידים בין נשים לעסקים



אבי, אברהם טולדנו - שמדבר ערבית שוטפת - ניהל את סניף מצרים של פעילות חברת כור סחר. כור ביקשה לבסס לעצמה פעילות מקומית בשוק החדש שנפתח בעקבות החתימה על הסכם השלום. "בני גאון ז"ל, אז מנכ"ל כור סחר, אמר לי שאין לחברה בעיה להפסיד בשנים הראשונות, העיקר שתהיה לה זרוע חזקה במצרים", הוא מספר. הסניף המצרי עסק בקידום מכירות של תוצרת מפעלי כור: מוצרים חקלאיים, מוצרי מפעל מכתשים ומתכות. "כור עסקה גם במכירות של מוצרים שלא היא ייצרה, כמו מוצרי פלסאון, ארגון מגדלי העופות - שמכרו אפרוחים למצרים - ומתן ייעוץ חקלאי".



אבי היה אחד מאנשי העסקים הישראלים הראשונים שפגשה הקהילה העסקית המצרית. "עבדנו מול שני סוגים של גורמים: הדרגים הממשלתיים וציבור אנשי העסקים. העבודה מול משרד החקלאות ומשרד הבריאות המצרי היתה מורכבת. מצד אחד קיבלו אותי בסבר פנים יפות, תמיד עם חיוך. מצד שני, שום דבר לא זז. חיכינו לרישיונות שלא הגיעו ולאישורי יבוא שלא התקבלו. בדיעבד הבנו שכל החלטה שקשורה לישראל עברה למשרד הנשיאות, בראשות סאדאת. רק לאחר שאנשי סאדאת התערבו אישית ונתנו אור ירוק, דברים החלו לזוז. אני זוכר את האישור הראשון שקיבלנו - להכניס למצרים אונייה מלאה בביצים של תנובה. זה היה יום מיוחד".



גם התושבים המצרים, מספר אבי, קיבלו את הישראלים במאור פנים. "הסכם השלום הכניס אנרגיות חיוביות. הם היו סקרנים, מרביתם לא פגשו ישראלים קודם לכן". בביתנו אירחנו את אנשי העסקים המצרים שאבי עבד מולם. לרוב הם הגיעו לארוחות ערב ללא האשה. "במצרים נהוג להפריד בין הנשים לעסקים, ולכן נשים לא היו מצטרפות לארוחות הערב העסקיות", הוא מסביר.



מצוידת בזיכרון ויזואלי חי, החלטתי למצוא את הבית שבו גרנו בשכונת מאעדי. לרחובות השכונה אין שמות, אלא רק מספרים - ואני לא הבאתי בחשבון שהשכונה בת כ-100 הבניינים שהיתה מוקפת מדבר רחב ידיים נהפכה ברבות השנים לעיר ענקית. למזלי קיבלתי בבית הוראות מדויקות: "צאי משער בית הספר, פני צפונה, וחפשי שדרת עצים רחבת ידיים. צעדי כ-500 מטר ותמצאי את הבית". באמצעות הסלולר שבידינו יצאנו למשימה - והנה הבית. אי אפשר היה לטעות, הוא נראה בדיוק כמו לפני 30 שנה; אפילו דלת הכניסה לא הוחלפה. המשפחה שלנו היתה הראשונה שעברה לגור במצרים לצורכי עבודה, אבל לא האחרונה - ובתקופה שגרנו בקהיר מנתה הקהילה הישראלית 50-55 איש. לא ברור כמה ישראלים מתגוררים כיום במצרים; שגרירות ישראל מסרבת לספק את הנתונים מחשש לשלומם.



תפקיד סיזיפי



"אנחנו רואים ירידה בעסקים בין המדינות בשנים האחרונות", אומר גבי בר, הממונה על דסק המזרח התיכון וצפון אפריקה במשרד התעשייה והמסחר. "בתחילת שנות ה-80, לאחר החתימה על הסכם השלום, היתה התלהבות עסקית משני הצדדים. גם תהליך אוסלו חימם את האווירה, אבל האינתיפאדה שהחלה ב-2000 והסיפור המורכב של עזאם עזאם פגעו גם במערכת היחסים המסחרית בין המדינות".



בתקופת האינתיפאדה, אומר בר, ירד היקף הסחר ההדדי באופן משמעותי (ראו גרף), וארגונים כלכליים מצריים כגון הסתדרויות עורכי הדין, המהנדסים, הרופאים וגופים איסלמיים שונים, החלו לפעול ללא לאות להחרמת ישראל. הם הצליחו להשפיע על דעת הקהל ועל מקבלי ההחלטות במצרים לצמצם את יחסי הסחר בין שתי המדינות. "היו שנים שהמצרים אותתו לישראלים: אל תבואו כי תהיו בסכנה אמיתית", אומר בר.



ההשלכות של ההתארגנות הזאת ניכרות עד היום: "יש לנו מחלוקות קשות עם המצרים בכל הקשור למתן ויזות לאנשי עסקים ישראלים. לישראלים שרוצים לעבוד מול מצרים קשה לקבל ויזה. גם אנשי עסקים מצרים חוששים לבקר בישראל - לעתים אנשי המודיעין המסכל המצרי חוקרים אותם בשובם", מספר בר.



את ההתקררות במערכת היחסים בין מצרים לישראל מרגיש גם ישראל טיקוצ'ינסקי- ניצן, הציר הישראלי בקהיר, המכהן כסגן השגריר יצחק לבנון, שנכנס לתפקידו לפני מספר שבועות. טיקוצ'ינסקי-ניסן, המכהן בתפקיד זה חצי שנה, נשוי לדסי ויש לו שני בנים, עמית בן ה-3 ואריאל, בן שנה וארבעה חודשים. ילדיו לומדים בגני ילדים בינלאומיים. זוהי שליחותו השנייה למצרים מטעם משרד החוץ. לפני כן היה דובר השגרירות ועבד בעיקר מול כלי התקשורת הזרים במצרים המכסים את ישראל, וכן מול כלי התקשורת הערביים.



"ישראל תופסת מקום רב בסיקור של כלי התקשורת המקומיים", אומר טיקוצ'ינסקי-ניצן. כל מה שקורה בישראל, בעיקר בנושאים שקשורים לתהליך המדיני ולפלסטינאים, מגיעים לכותרות הראשיות בעיתונים. הם מנהלים מעקב כמעט אובססיבי אחר מה שמפורסם בעיתונות הישראלית, קוראים אותם לעומק ומתרגמים את החומרים לערבית, אבל בתרגום סובייקטיבי.



"התפקיד שלנו סיזיפי: לשמר את הקשרים בין ישראל למצרים, לאתר גורמים נוספים שמעוניינים לקיים קשר עם ישראל, להציג את העמדות שלנו ולהשפיע עד כמה שניתן על דעת הקהל. קהיר זאת לא ברלין או ניו יורק. זאת עבודה מאוד לא פשוטה".



איבדתי את פיצה האט



עבור מי שגר כאן בעבר, הביקור בקהיר מזמן חוויה נוסטלגית - בעיקר לנוכח העובדה שלפחות כלפי חוץ, קהיר נשארה אי שם באמצע שנות ה-80: הרבה מהמכוניות על הכביש הן בעלות ותק של יותר מ-25 שנה (לצדן אפשר לראות, תקועות באותו הפקק, גם מרצדס ויגואר מודל 2010). גם המוסיקה שמקדמת את פנינו ברבים מבתי הקפה והמסעדות היא פס הקול של ילדותנו: נעימת הפתיחה של הסדרה דאלאס, ליונל ריצ'י, מייקל ג'קסון וג'ורג' מייקל. הפער בין התפאורה החיצונית של קהיר לזו של תל אביב זועק.



דניאל ואמה שרון עתידות לסיים בקרוב את שליחותן במצרים ולחזור לישראל. "הכי אני אתגעגע לבית הספר", אומרת דניאל - ואני מבינה ללבה. כשחזרנו ב-1984 לבית הספר שלנו בבת ים, ההלם התרבותי היה גדול והגעגועים לבית הספר האמריקאי - עזים. את המדשאות המוריקות, הבריכה רחבת הידיים, אולם התיאטרון הענק, מגרש המשחקים וכיתת המחשבים, שבבת-ים איש לא העז אפילו לחלום עליהם - החליף הבטון. את הכיתות המאווררות עם 15 תלמידים החליפה צפיפות של 35 ילדים בכיתה.



ואם לא די בכך, איבדתי גם את פיצה האט, שהיתה הפיצרייה האהובה עלי; בסופרמרקט כבר לא יכולתי למצוא שמפו פנטן ומשחת שיניים קרסט; על מותג האופנה gap כמעט אף אחד לא שמע; גם נעלי אדידס ונייקי לא היו בהישג יד; וכשסיפרתי לילדים בכיתה שלי שיש משקה שקוראים לו פפסי - ושבמצרים כולם שותים אותו - הם טענו שאני שקרנית וממציאה המצאות.



החרם הערבי הגדול שהושת על ישראל מאז 1945 ובינתיים דעך - אף כי מעולם לא הוכרז על סיומו - גרם לכך שמרבית יצרניות מוצרי הצריכה הגלובליות נמנעו מקשרים עם ישראל כדי לא לפגוע בהכנסותיהן ממדינות ערב. הוא גם פגע בקשר של ישראל עם העולם והותיר את בת ים, וגם את תל אביב, הרחק מאחורי קהיר של 1980.



בחזרה לקהיר 2010. בעולם המקביל של הקניונים, כמה מנחם לגלות, הכל נראה אותו דבר. אנחנו נכנסים לקניון קארפור על שם ענק המרכולים האירופאי, שפועל גם במצרים, ומגלים כי h&m, שעשתה עלייה לישראל רק לפני חודש, היא רשת ותיקה כאן. לצדה אפשר למצוא גם מנגו, זארה ואולד נייבי, ולידם את רשת בתי הקפה האמריקאית סטארבקס. הקולקציות לא מצונזרות והבגדים קצרים וחושפניים בדיוק כמו אלה הנמכרים בישראל. גם המחירים דומים. ברחובות אמנם אין לבגדים האלה נוכחות חזקה, אבל צריך לזכור שבמצרים חיים 80 מיליון איש. די בכך ש-10% בלבד מהם רוכשים את בגדיהם בחנויות אלה, וכבר מדובר ביותר רוכשים מאשר מספר התושבים בישראל כולה.



עוקבים אחרי פייסבוק וטוויטר



לא רק מותגי אופנה עדכניים נוכחים בקהיר. גם טוויטר ופייסבוק נוכחים כאן, אבל היחסים שלהם עם המדינה מעט יותר מורכבים.



הטכנולוגיה היא אחד הנושאים שבהם מתמקדים המשטר ומוסדות השלטון במצרים כיום. מצרים, שלא בטובתה, נכנסה להיסטוריה של טוויטר כשבאמצע 2008 הגיע אליה סטודנט אמריקאי שהשתתף בהפגנה נגד המשטר ונעצר. הוא כתב בטוויטר מלה אחת בלבד: "נעצרתי". חבריו בארה"ב, שידעו היכן הוא שוהה, הפעילו מיד את הדיפלומטים האמריקאים - ואלה הביאו לשחרורו.



הסיקור הנרחב של האופן שבו הצליח הסטודנט האמריקאי להעביר את המסר שלו מבלי שהמצרים יצנזרו אותו יצר לטוויטר, שהיתה אז אנונימית מחוץ לארה"ב, תהודה גלובלית רחבה. באחרונה אמר מייסד טוויטר ביז סטון כי המקרה הזה היה היום שבו הבין כי טוויטר יכולה להשפיע גם על דיפלומטיה בין מדינות.



לפי נתוני משרד המדע המצרי, שיעור החדירה של האינטרנט במצרים הוא הגבוה ביותר מבין מדינות ערב - 14.5%, עם כ-11.6 מיליון גולשים, נכון למארס 2010. אבל זה עדיין רחוק מהמצב בישראל. מספר הגולשים בפייסבוק במצרים, למשל, הוא 2 מיליון; בישראל הקטנה, שגודלה פחות מ-10% מזה של מצרים, מגיע מספר הגולשים בפייסבוק ל-2.5 מיליון.



יש במצרים לא מעט בלוגים - כ-160 אלף - אך מרביתם אינם מאפשרים כתיבת טוקבקים, כדי שלא למתוח יתר על המידה את החבל, שכבר נמתח בעצם פתיחת הבלוג. ההערכות הן שמשרד התקשורת המצרי מנטר את השרתים של ספקיות התקשורת במצרים כדי לעקוב אחר פעילות אינטרנטית נגד הממשל. באוגוסט 2009 הודיע שר התקשורת המצרי על כללים המגבילים את קצב ההורדה באינטרנט. הצעד עורר גל מחאה ברשת, והכללים בוטלו.



ועדיין, תרבות הרשת נמצאת בשוליים ולא מחלחלת לרחוב. כך, למשל, לפני כשבועיים, כשנכנס הנשיא מובארק לניתוח, שטף את הרשת גל שמועות כי הנשיא נפטר. בפייסבוק ובטוויטר סערו הרוחות, אך ברחוב המצרי לא היה זכר לשמועה וכלי התקשורת התעלמו ממנה - עד שנודע כי הוא בריא ושלם.



ניצנים ראשונים של נורמליזציה בתחום האינטרנט נראו לפני כמה חודשים: ג'מאל מובארק, בנו של הנשיא ומי שמסומן כיורשו כנציג המפלגה בבחירות הבאות, הצפויות ב-2011, ערך סבב שיחות עם גולשים באינטרנט ואף ענה על שאלות בצ'ט - אף כי כמה מהן נותרו ללא מענה.



סימן טוב יותר, אולי, לכינון יחסי השלום בין האינטרנט למצרים הוא ייסודה של שפה חדשה בקרב הגולשים: שפת הערביש, ערבוב של המלים arabic ו-english, שבה משתמשים בני הנוער ממעמד הביניים הגולשים ברשת. מכיוון שגם בישראל בני נוער רבים כבר לא מדברים בעברית, אלא מעדיפים את העבריש, ייתכן שבעוד 30 שנה מהיום יוכלו הילדים שלנו לעשות עסקים, לטייל ולהידבר ביניהם בצורה הרבה יותר טובה. אינשאללה.