כלכלה ללא כלכלנים

>> את לימודי התואר הראשון בכלכלה, באוניברסיטת תל אביב, התחלתי ב-1990. אי אפשר היה לטעות אז ביחס המתנשא של החוג, ובאגו הנפוח של המרצים בו. החוג לכלכלה בתל אביב היה אז בשיאו, והוא התהדר בתואר החוג הטוב ביותר בעולם - מחוץ לאוניברסיטאות בארה"ב. לשם שינוי, זו לא היתה שחצנות ישראלית טיפוסית, אלא מצג אמיתי של ההערכה בעולם האקדמי כלפיו.



בהתאם לכך, החוג שקק תלמידים. מאות סטודנטים נדחקו להתקבל לשנה א' ללימודי כלכלה. הם התקבלו בקלות, מאחר שהשיטה הנהוגה בכלכלה היתה שמקבלים פחות או יותר את כולם, ובתום שנה א' זורקים 40% מהתלמידים בעזרת הסינון המפלצתי של מבחני ה"מבואות לכלכלה". באולמות הצרים מלהכיל של בניין הפקולטה למדעי החברה, שבו שכן אז החוג, היו נתלים סטודנטים מהחלונות בהרצאות של מרצים שנחשבו לכאלה שמכינים היטב לקראת מבחני המבואות. משמע, שסיכוייו של מי שלומד אצלם לעבור את מבחני הסינון טובים יותר.

סגל החוג לכלכלה ומזכירות החוג איכלסו אז את הקומה השביעית והאחרונה בבניין הפקולטה למדעי החברה. אל תוך הקומה היחידה נדחקו מאות התלמידים, ובימים שבהם התנהל רישום לקורסים השונים הדוחק הגיע עד כדי מחנק, כאשר כולם ניסו להספיק ולהירשם בזמן למרצים המבוקשים בקורסים חשובים. הסיכוי לשנות רישום, לאחר שקורס כבר התמלא, היה אפסי - ולא היה טעם להתחנן לטוב לבן של מזכירות החוג. הכל היה שם במזכירות, חוץ מטוב לב.



היחס הלא-מתחשב והלימודים התובעניים, כמו גם המתח הרב לפני מבחנים מכשילים במכוון (האגדה טענה שהמרצים מתחרים זה בזה מי מהם מכשיל יותר מתלמידיו - כעדות לרמה הגבוהה של הקורס שלו. לא בטוח שמדובר היה באגדה בלבד) לא הקטינו את הביקוש.



באותן שנים כולם רצו ללמוד כלכלה בתל אביב, כי כולם ידעו שבכך הם זוכים ללמוד מהטובים ביותר: ב-1971-2000 דורגה ישראל כמובילה בעולם בתחום האקדמי הכלכלי מחוץ לארה"ב. מספר המחקרים הכלכליים המובילים שפירסמו חוקרים ישראלים היה גבוה פי שבעה מזה של המדינה הבאה בדירוג (מחוץ לארה"ב, כמובן) - בריטניה. בשנות ה-90 אף הגיע החוג באחד הדירוגים למקום 14 בעולם, בשורה אחת עם אוניברסיטת פרינסטון, וכאמור הגבוה ביותר מחוץ לארה"ב.



המאוזוליאום



עם סיום התואר הראשון שלי, ב-1994, נפרדתי מהחוג לכלכלה. שנים ארוכות לא חזרתי אליו. במעומעם שמעתי כי הצפיפות והדוחק, ביחד עם ההצלחה הגדולה, הביאו להחלטה להעביר את החוג מקומה 7 הצפופה בבניין מדעי החברה לבניין חדש על שם מייסד החוג, פרופ' איתן ברגלס ז"ל - בניין מפואר בן ארבע קומות בשולי הקמפוס של תל אביב.



רק ב-2007 הזדמן לי לחזור ולבקר בחוג לכלכלה, לראשונה מאז סיימתי את לימודי. נכנסתי אז לבניין חדש, מפואר ושומם. במסדרונות המבריקים צעדתי לבדי, כשרק הד צעדי במסדרון הריק מלווה אותי. לרגע חשבתי שבוודאי החמצתי דבר מה, וכי במקביל מתקיים אירוע כלשהו בקמפוס - אולי יום הסטודנט - שמביא לכך שכולם אינם. ואולם חבר סגל החוג שעמו נפגשתי העמיד אותי על טעותי: הבניין על שם ברגלס ריק באופן קבוע, ולמעשה נהפך מאבן שואבת למצבה. "מאוזוליאום" - כך מכנים אותו בעצב המרצים שנותרו בחוג.



בתוך עשור בלבד, קרס החוג שהיה אחד הטובים מסוגו בעולם. זה קרה אחרי שהחוג התרוקן מחוקריו שעזבו לחו"ל. מחקר שפירסם דני בן דוד, אז כלכלן מהחוג למדיניות ציבורית בתל אביב וכיום מנהל מרכז המחקר ע"ש טאוב, חשף את הנתונים: בשנות ה-90 היו 25 כלכלנים ישראלים שדורגו בין 1,000 חוקרי הכלכלה החשובים בעולם. כבר אז, 12 מהם חקרו ופעלו בחו"ל ו-13 פעלו באוניברסיטאות בישראל. עד 2007, איש מה-12 שחיו בארה"ב לא חזר לישראל. לעומת זאת, מתוך ה-13 הנוספים, עזבו מאז חמישה למשרות באוניברסיטאות אמריקאיות. נכון ל-2007 נותרו רק ארבעה חוקרים מובילים לכלכלה באקדמיה הישראלית.



בחוג של תל אביב, בריחת המוחות היתה חמורה במיוחד. מתוך 25 חברי סגל קבועים באמצע שנות ה-90, נותרו ב-2007 רק שמונה - שחלקם היו על סף פרישה. כיום מספרם גדל לתשעה. הידלדלות השורות הביאה לכך שלחוג לא היתה ברירה אלא להקטין בשיעור חד את מספר התלמידים הלומדים בו - וזה ההסבר למסדרונות הריקים.



בעיה קיומית



ב-2009, מאחר שהמשבר בחוג בתל אביב וגם בחוג לכלכלה בירושלים רק העמיק, קבעו שני החוגים תקדים היסטורי. אחרי עשרות שנים של תחרות עיקשת בין שני החוגים, הם החליטו שאין ברירה אלא לאחד כוחות: לימודי התואר השני והשלישי בכלכלה אוחדו, מאחר שאין בנמצא די מרצים בתל אביב ובירושלים בנפרד כדי להחזיק לימודי דוקטורנטים.



ישראל, שהיתה עד לפני עשור בלבד מעצמה בתחום לימודי הכלכלה, נמחקה מהמפה. כיום כמעט שאין מחקר כלכלי ברמה גבוהה בישראל, מאחר שאין מי שילמד ויכשיר דור חדש של כלכלנים מבטיחים. 60 שנה אחרי שדן פטנקין בחר לנטוש קריירה מבטיחה באוניברסיטת שיקגו, האוניברסיטה הטובה ביותר בעולם בתחום הכלכלה, כדי להקים לראשונה חוג לכלכלה באוניברסיטה העברית ולהפוך בכך את ישראל למעצמה אקדמית כלכלית, התרחש התהליך ההפוך: כיום כולם נוטשים את האקדמיה בישראל כדי להתקבל למשרות בשיקגו.



נטישת החוגים לכלכלה בידי הכלכלנים היתה חדה ומהירה, בעיקר מאחר שכלכלנים הם הראשונים להגיב לתנודות שוק. דעיכתה של האקדמיה בישראל, יחד עם רמות השכר הגבוהות מאוד שמוצעות לכלכלנים בכירים באוניברסיטאות האמריקאיות המובילות (וגם הבריטיות), משכה את הכלכלנים לחו"ל. אלא שבריחת המוחות אינה נחלת החוגים לכלכלה בלבד. לפי נתוניו של בן דוד, עם 22.7 מרצים ששוהים בחו"ל על כל 100 אלף תושבים, ישראל היא יצואנית המוחות מספר אחת בעולם. היא מובילה בפער של פי ארבעה עד שישה על כל המדינות המפותחות האחרות.



ב-14 במארס אישרה ממשלת ישראל תוכנית ראשונית שנועדה להתמודד עם תופעת בריחת המוחות - תוכנית הכוכבים, שמטרתה להשיב לישראל 300 חוקרים ישראלים מצטיינים. זוהי תוכנית נועזת וחשובה, אבל היא רק טיפה בים. לנוכח ההשקעה ב-300 חוקרים כוכבים, ישנם אלפים שנמקים באקדמיה הדועכת בתוך ישראל. שילוב של מחסור בתקציבים, ביחד עם קיפאון ניהולי ותפישתי של האוניברסיטאות - ששיקולי ועד העובדים (סגל המרצים) גברו בהן על שיקולי הניהול והשאיפה למצוינות - הביאו אותנו עד הלום.



אם הממשל בישראל לא יתעורר לחזור ולהגדיל את משאבי המחקר, ואם האוניברסיטאות לא יתעוררו כדי לחזור ולהוביל תנופה של הצטיינות - ולא רק תנופה של תוספות שכר למרצים בכירים - בריחת המוחות עלולה ליהפך לבעיה קיומית.