נכנס יין, יצאה קטיושה

>> ליל הסדר של 1979 היה אחד הגרועים שזכורים לי. הרבה לילה היה בו, בעוד שעל סדר לא היה מה לדבר, ואנחנו, קבוצת חיילים שרותקו למוצב שבהר הצפייה במטולה, ניסינו לשרוד את הדיכאון של העונש שהוטל עלינו: לשהות במקום הכי בודד וחשוך בחג הכי משפחתי.

חמישה היינו בצוות המרותק: המפקד, סג"מ גרי, הסמלים אסף ואילן, רב"ט אסף ואנוכי - הטוראי. אל המוצב הגענו שעות ספורות קודם לכן, במצב רוח ירוד מלכתחילה, מאחר שימים ספורים קודם לכן הפקרנו את המקום לטובת חופשה קולקטיבית ודווקא אז, למקום שגם בצבא לא כל כך הכירו אותו, הגיע איזה קודקוד בכיר וגילה שהמוצב נטוש. מיד הורץ סבב טלפונים שהטיס את כולנו לריתוק בחג.



המוצב, 615 מטר גובהו (ואת זה אני זוכר מצוין עוד מאז), דמה קצת למוצב המצ'וקמק של "גבעת חלפון", במיוחד הש"ג עם מחסום החבל. רוב הזמן היינו בו לבדנו, כשמדי פעם חברו אלינו צוותים של הנח"ל. הוא כלל שתי אשקוביות ישנות, שאחת מהן שימשה למגורים ואחת למחסן לציוד. ועדיין, למרות הכל, די אהבנו אותו והעדפנו את הבדידות של המוצב על פני מחנות צבאיים מסודרים. אם מישהו מוותיקי מטולה עדיין תוהה מי שר שם למעלה את השיר "מוסטפה איברהים" של קווין בזיופים נוראיים - אלה היינו אנחנו, וזה היה ההמנון של המוצב.



אם לא די בריתוק כשלעצמו, כשהגענו למוצב התברר שהגנרטור, ספק החשמל של המוצב, שבק חיים - וקבע שאת ליל הסדר הזה אנחנו עומדים לבלות בעלטה מוחלטת. פתחנו מנות קרב לפסח, שכללו כל מיני דברים שעליהם לא כדאי להרחיב את הדיבור ועוד דבר אחד שכן נרחיב עליו את הדיבור - בקבוק יין הפטישים המפורסם, שעד מהרה התרוקן ואנחנו נכנסנו לשקי השינה, במטרה להעביר חלק גדול ככל האפשר מהלילה הדיכאוני הזה בשינה.



אלא שהיינו צריכים לשמור לפי התור על העמדה, ואחרי סבב על יין הפטישים, היתה זו פעולה לגמרי לא פשוטה. ולמרות זאת, עד חצות השמירה דפקה, ואז הגיע תורי. רוב המשמרת עברה בשקט. רבע שעה לפני סיום המשמרת ראיתי לפתע שני כדורי אש גדולים מתקרבים לעברי במהירות וחולפים מעלי, בדרך לקרית שמונה. קטיושות.



הקפצתי את כל הצוות ומיד הפעלנו את האמצעים לאיתור מקורות ירי, ודיווחנו למפקדה האזורית על הירי. הגזרה התעוררה, ואנחנו לא שבנו לישון. אלא שלאחר שתי הקטיושות לא אירע דבר. מאוחר יותר נעשה תחקיר בכל המוצבים, וממנו עלה שאיש, חוץ ממני, לא ראה שום קטיושות - וגם ניסיונות לאתר את מקומות נפילתן לא צלחו. אני, לעומת זאת, הייתי מוכן להישבע שהיו שתי קטיושות - ואף לא אחת פחות.



הזכרתי לחברי הצוות שלא רק אנחנו שתינו יין פטישים באותו לילה, אז לך תדע מה קרה במוצבים האחרים שהיו אמורים לראות מה שאני ראיתי. פתרון לתעלומה לא קיבלתי עד היום, וממילא כמות הקטיושות שחלפו מעל ההר הזה בזמן שעבר מאז הופך אותה ללא מעניינת.



מאז אותו לילה מיעטנו לפקוד את הר הצפייה, וכשעשינו זאת, זה היה בעיקר מלמטה - בדרך ללבנון ובחזרה. 31 שנה עברו מהתקרית ההיא, ובשבוע שעבר, בפעם הראשונה מאז, עליתי שוב להר. הרבה עבר עליו מאז, ומה שעבר הזכיר לי אמירה ששמעתי מזמן, שלפיה אין כוח כלכלי חזק יותר מנדל"ן ואין כוח נדל"ני חזק יותר מאשר נדל"ן למגורים.



מה שהיה פעם הר צבאי בשלמותו, נהפך בחלקו התחתון לשכונת מגורים. השער שמנע את הטיפוס להר על ידי כלי רכב אזרחיים הוסר, נסללה דרך עפר ובאמצעה הוקם "מצפה דדו", והנוף היפה, שלפני 31 שנה היה אך ורק נחלת הצבא, הוא כיום נחלת כלל הציבור.



תוכניות בניין עיר חדשות מייעדות את רוב ההר להמשך פיתוח מסיבי לשכונת מגורים, למעט חלק אחד ממנו, שמוגדר בתוכניות כ"מתקנים הנדסיים". אין לי מושג במה מדובר, וגם בביקור החטוף שלי במקום לא הצלחתי להגיע לשם, אבל ההפסד הוא כולו שלהם - לא נשאר מישהו שיערוך להם היכרות עם מוסטפה איברהים.