התחזית: קר ונוח לכולם

>> כשישבנו במועדון היווני בכיכר טלעת חרב בלב קהיר, שקרויה על שמו של מייסד הבנק הלאומי המצרי, מעל קפה גרופי ההיסטורי ששימש מקום מפגש לקצינים הבריטים שכבשו את מצרים, סיפר לי אמין אל-מהדי, אינטלקטואל ומו"ל מצרי, את סיפור השלום שלו.

"ביום שבו חזר אנוואר אל-סאדאת מביקורו בירושלים פסעתי עם ידיד, חבר במפלגה הקומוניסטית, בשדרות הרחבות שמוליכות משדה התעופה למרכז קהיר. שנינו לא האמנו עד אז בשלום. חשבנו שסאדאת עושה מעשה נבזי מבחינה לאומית. ואז נדהמנו לראות את ההמונים שבאו לקבל את פניו של הנשיא. זו לא היתה הצגה. אנשים ממש התלהבו, מחאו כפים, הפריחו לו נשיקות באוויר כאילו חזר ממסע צלב.



"אמרתי אז לידידי 'הפסדנו את המערכה. השלום ניצח'". מאז הפך אל-מהדי לפילוסוף של השלום עם ישראל ולמבקר נוקב של המשטר המצרי, שאינו מתיר לשלום הזה להתחמם. אל-מהדי, ביחד עם קומץ אינטלקטואלים מצרים, שומרים על השוחה הצרה שמחברת בין שני סוגי שלום שמתקיימים בין ישראל למצרים. האחד, שלום עיקש, פורמלי, מעונב ומצוחצח; שלום שלא נשבר גם כאשר ישראל הפציצה את הכור בעיראק, פלשה ללבנון (גם אם מצרים החזירה את שגרירה בעקבות זאת), נלחמה בפלסטינים באינתיפאדה הראשונה והשנייה, חוללה את עופרת יצוקה וממשיכה להטיל סגר מזה שלוש וחצי שנים על רצועת עזה.



זהו שלום שבו הנפט והגז נמכרים על פי ההסכם, הוויזות מונפקות כמעט ללא בעיות ואפילו הילולת אבו חצירה נמשכת כסדרה. שלום כזה שגרם למובארק לומר כמה פעמים כי "מי שרוצה לנהל מלחמה מול ישראל יואיל לעשות זאת משטחו". מצרים מצדה סיימה את פרק המלחמה שלה עם ישראל.



הסוג השני של השלום עדיין לא נחתם. זהו שלום בהמתנה, שבוי עדיין בין כותלי הסכסוך הישראלי-פלסטיני. בישראל הוא מכונה "השלום הקר". מכיר אותו כל מי שמזדמן למצרים ונפגש עם אנשי רוח או סטודנטים, עם פעילים של ארגוני זכויות אדם או נהגי מוניות. "זה סוג של שלום שמאפשר לאזרחי מצרים להרגיש ערבים, למחות את הבושה של קמפ-דיוויד המצרי", הסביר לי נגן ג'ז מצרי שבאותה הזדמנות התעניין לדעת איך משיגים כרטיסים לפסטיבל הג'ז באילת.



אם ממשלת מצרים חתמה על השלום, האגודות המקצועיות חתמו על האי-שלום וטבעו בכך את אופיה של רוח השלום. כך למשל, לא יוכל עיתונאי מצרי לבקר בישראל מבלי לסכן את זכויות הפנסיה שלו, המשולמות על ידי אגודת העיתונאים שאוסרת על חבריה לבקר בישראל; יבואני הספרים לא יוכלו להציג ספרים מישראל ביריד הספרים; אנשי קולנוע מצרים לא ייראו בסינמטק בתל אביב; וסופרים ייענשו בחרם.



זהו שלום של פרדוקסים. סטודנטים מצרים יכולים ללמוד עברית ולהגיש עבודות מחקר על עמוס עוז אבל לא להיפגש אתו; עורך עיתון יכול להיפגש עם עיתונאי ישראלי, אבל לבקש ממנו שלא לצטטו; המחלקה לתרגומים במשרד התרבות מתרגמת יצירות ישראליות ובתנאי שהתרגום והמו"מ עליו נעשה דרך חברות זרות, לא ישראליות. את מה שעשתה הדיפלומטיה מנסה התרבות לבלום.



כך אינטלקטואלים חשים כמי שבאמת מבקר את המשטר. זהו שדה הקרב המותר, שבו סופרים, עיתונאים, עורכי דין ורופאים, שמקבלים שכר מן הממשלה שחתמה על הסכם עם ישראל, יכולים לחוש כאינטלקטואלים אמיתיים, מבקרי משטר. איש לא יעניש אותם על החרמת ישראל גם אם יש בצעד הזה הפגנת ביקורת נגד המשטר.



נכון, זהו סוג של שלום שישראל יכולה לחיות אתו בשלום. לא מלחמה. שלום קר אינו דורש מחיר ישראלי. השלום האחר, החם, יחייב אותה לסגת מן השטחים, להכיר במדינה פלסטינית ולסגור את חשבון העבר עם הפליטים הפלסטינים. מי צריך אותו. טוב לנו בקור.