"משכתי אותו אחרי לסיור מקיף בכל רחבי חולדה. לא טרחתי לשאול אם לא יעדיף לנוח. לא טרחתי להציע לו מקלחת קרה, או שירותים. כמו רס"ר של בסיס טירונים הדהרתי את אבי המסכן, סמוק פנים, מלחית, מוחה בלי הרף בממחטתו את זיעת אפיו, מן הדיר אל הלול והרפת ומשם אל הנגרייה ואל המסגרייה ומחסן הזיתים שבראש הגבעה, וכל אותה עת הרציתי לו בלי הרף על עקרונות הקיבוץ, על כלכלה חקלאית, על יתרונות הסוציאליזם ועל תרומת הקיבוץ לניצחונותיה הצבאיים של ישראל. על שום פרט לא ויתרתי לו. הייתי חדור כולי איזה אש דידקטית נקמנית שהיתה חזקה ממני. לא נתתי לו להוציא מלה".
(עמוס עוז, "סיפור על אהבה וחושך")
קיץ 1983. שומר הלילה דופק על דלת חדרם של ארבעה תיכוניסטים בני גרעין שהגיעו לחולדה, למחנה עבודה של סוף שבוע. היה זה בוקר שבת, קצת לפני זריחת השמש, ולפנינו היה יום עבודה בכרם ענבי היין של הקיבוץ. אפוף ומנומנם קמתי לפתוח את הדלת לשומר הלילה - ומצאתי מולי את עמוס עוז.
ידענו היטב שעוז הוא חבר חולדה והכרנו את שגרת התורנויות שבהן נטלו חלק הוא ושאר חברי המשק. ובכל זאת, לבני ולבנות הגרעין שהגיע להכשרה מהעיר היה זה מפגש מפתיע עם הרעיון הקיבוצי: סופר מפורסם בעל שם עולמי מעיר אותנו לעבודה וממשיך לחדר הכתיבה שלו. אחר כך יכולנו לפגוש אותו, ואחרים, גם בתורנויות מטבח ומטלות אחרות, והתחלנו להתרגל למראה ולרעיון השיתופי-שוויוני.
אבל בעצם היו אלה ימיו האחרונים של הרעיון הזה. עוז, שנחשב בחולדה "ענף" כלכלי רווחי במיוחד, עזב זמן קצר אחר כך את הקיבוץ לערד - אוויר המדבר היטיב עם בנו חולה האסתמה יותר מהאוויר בחולדה, השוכן בשפלה, בין רחובות ללטרון. עד היום, כשרוצים לדון בקיבוצים על מידת רווחיותו של ענף כלכלי מסוים תוהים "אם הוא מחזיק את עצמו". עוז, הבנו מהר מאוד, החזיק לא רק את עצמו אלא גם אחרים.
העזיבה של עוז לא היתה האות היחיד שבישר על תחילת ההתפרקות של חולדה בפרט, ושל הרעיון הקיבוצי בכלל. קדמו לה משבר החובות של הקיבוצים וההסתבכות עם דוד בלאס - מלך השוק האפור של שנות ה-80 שהורשע בהוצאת עשרות מיליוני דולרים מהקיבוצים; המהפך הפוליטי של 1977, שהעלה את הליכוד לשלטון; והמשבר הכלכלי החמור שפקד את ישראל כולה עקב ויסות מניות הבנקים וההיפר-אינפלציה.
תחושה של עצבות
"הלא אני עזבתי את ירושלים ובאתי לקיבוץ לא כדי לחבר כל מיני שירים וסיפורים אלא כדי להיוולד כאן מחדש, להשאיר מאחורי את ערימות המלים, להשתזף כולי עד העצם ולהפוך לחקלאי עובד אדמה".
(עמוס עוז, "סיפור על אהבה וחושך")
כמו עוז, גם אנחנו באנו לקיבוץ בחיפוש אחר נראטיב ישראלי אלטרנטיבי. הגענו לחולדה ב-1984, חניכי תנועת הצופים ובני הגרעין המייסד של קיבוץ הר עמשא בדרום הר חברון. התייצבנו לתקופת הכשרה בת חצי שנה, לפני הגיוס לצבא ולקראת השלב הבא של הקמת הקיבוץ הצעיר. באותן שנים תפס גוש אמונים את מקומה של התנועה הקיבוצית בתפקיד הגוף המיישב הפעיל ביותר. התנועה הקיבוצית התקנאה במתנחלים והחליטה להקים קיבוץ חדש בדרום הר חברון, סמוך מאוד לקו הירוק, מהצד הנכון שלו. היה זה אחד היישובים האחרונים שהקימה התנועה הקיבוצית. אותנו, בני הגרעין, הועידו למלה שכבר יצאה מהלקסיקון: הגשמה.
נועדנו להגשים ולהקים יישוב, ובחולדה ניתנו לנו ההכשרה ושטיפת המוח המתבקשת לבני עשרה שרצו לשחזר את המעשה החלוצי. עד היום לא ברור לי אם באמת רצינו להגשים משהו, להיוולד מחדש כקיבוצניקים, או שסתם חיפשנו להבקיע דרך אל איזו ישראליות רומנטית, שהתגלמה עד אז ברעיון הקיבוצי של שיתוף, עבודה בשדה ומפגשים חברתיים בחדר האוכל ובפאב - שבו פגשנו מתנדבים מדרום אפריקה, בריטניה וניו זילנד.
מארס 2010. שלוש שעות של ביקור בקיבוץ חולדה ביום שמשי במיוחד משאירות אותי עם תחושת עצבות לא מוסברת. בזיכרוני נצרב הקיבוץ כמקום תוסס ורועש מהמולת ילדים, בני נוער ומתנדבים - וכעת נגלה לעיני מקום זקן ושקט.
ב-25 השנים שחלפו מאז התגוררתי בחולדה במשך חצי שנה, מראהו הפסטורלי של הקיבוץ כמעט לא השתנה, אך התמהיל האנושי שינה את פניו. הקיבוץ דעך במובנים רבים, ומספר חבריו ירד ב-50%. אז היו כאן 220 חברים, משפחות גדולות ועניפות והמוני ילדים. כיום יש 109 חברים, וממוצע הגיל הוא 57. ממוצע זה אמנם ירד מעט באחרונה, אך היה זה רק בשל מותם של כמה ישישים בשנים האחרונות.
חדר האוכל, שהיה מקום תוסס, כבר מזמן אינו פעיל. הקיבוץ עבר למודל של הפרטה לפני עשור והתחושה היא של מקום עזוב ושל זרות. יש אנשים בחולדה, אבל רבים מהם זרים, אורחי יום שבאים לעבוד ומסתלקים עם ערב.
אולי העצבות נוגעת להכרה הסופית בהתנפצות הרעיון האוטופי של שוויון ושיתופיות, שנראה לי קסום על אף שאף פעם לא האמנתי בו? ייתכן, אך הקיבוץ הוספד כל כך הרבה פעמים, אז מה התעוררתי פתאום? ואולי זהו רק געגוע סנטימנטלי אל המקום הראשון שאליו הגעתי כשעזבתי את בית הורי בגיל 18.
רק דבר אחד מנטרל את העצבות: לאחר שנים של דעיכה והזדקנות, תעבור חולדה בשנים הקרובות מהפך דרמטי. 138 משפחות רכשו כאן בחודשים האחרונים בתים, שבקרוב תחל בנייתם בפרויקט ההרחבה הקהילתית. ההרחבה היא התקווה היחידה שחולדה לא יגווע ויתפרק, אלא יתחדש ויזכה לדם חדש והמולת ילדים, גם אם פניו ישתנו לגמרי. בקיבוץ אמורה להיבנות גם שכונה לבנים ממשיכים, ובה 53 בתים - אך מינהל מקרקעי ישראל מעכב את האישורים להקמתה.
כאן היתה פעם רפת
הקיבוץ כבר מתחיל להתארגן לקראת השינוי הגדול ולקבוע עובדות בשטח לקראת בואם של מחפשי הפתרון הנדל"ני. אמוץ פלג, 66, יליד חולדה ומזכיר הקיבוץ לשעבר, עוסק בתיעוד ההיסטוריה של המקום רגע לפני שהוא משתנה. פלג דאג להציב בכל פינה שלטים שמספרים על עברו של הקיבוץ: כאן היתה רפת ופה היה לול ולכאן באו זוגות אוהבים ושם היה ברז המים הקרים היחיד בקיבוץ.
באחרונה גם ניטעה חורשה לכבודם של הדורות המייסדים של המשק, בני תנועת גורדוניה. לתושבים החדשים שיגיעו תוך שנה וחצי-שנתיים ימתינו בתים יפים הנושקים למטע זיתים ענק, אבל גם תיעוד מדוקדק של המקום שהיה כאן לפני בואם.
פלג הוא ארכיון מהלך של העבר וההווה של הקיבוץ. אני מספר לו שחולדה מעולם לא נראתה לי כמו סיפור הצלחה כלכלי, אם כי נראה היה שיש למשק חוסן חברתי. פלג מסכים מיד. כשהוא מתבקש לתת ציון מ-1 עד 10 לחוסן הכלכלי של חולדה, הוא נוקב במספרים 6-7. כשהוא נשאל מה היה הציון אילו עמוס עוז היה נשאר בקיבוץ, הוא פורץ בצחוק מתגלגל.
עוז הוא אמנם המותג המזוהה ביותר עם חולדה, אבל הקיבוץ איבד את מקור ההכנסה הזה, וגם את משקלו החברתי הגדול. אבל לא רק אותו. אותם לולים ודיר שמתאר עוז בספרו "סיפור על אהבה וחושך" נסגרו, והרפת עברה למושב תימורים.
המבנה הכלכלי של חולדה עבר כמה וכמה תהפוכות מאז אמצע שנות ה-80, אבל הוא היה ועודנו מבוסס על החקלאות: כרמים, מטעי זיתים, שדות כותנה, רימונים. בשנים האחרונות נהפך הנדל"ן למקור הכנסה לא קטן: בריכת השחייה של הקיבוץ הושכרה ולצדה שטח נוסף המשמש גן אירועים; הרפת נסגרה והוסבה למחסנים שמושכרים לחברה לשירותי במה, הלולים נסגרו וחולקו ליחידות קטנות שמושכרות לעסקים קטנים והדיר הושכר לחברה לציוד חקלאי.
"השכרת המחסנים היא מקור ההכנסה הכי בטוח של חולדה", אומר פלג. "יש לנו מיקום מעולה, חצי שעה מירושלים וחצי שעה מתל אביב, קרוב לכביש שש. אין לנו יתרון יחסי בשום גידול חקלאי. להקים מפעל? הרבה קיבוצים נפלו על האף עם מפעלים שהקימו. ראינו קיבוצים ששמו את כל הביצים על מפעל אחד והתרסקו".
בתנועה הקיבוצית רווחו בעבר סיפורים ואגדות על קיבוצים שהצליחו לשים ידם על מפעל מוצלח במיוחד - שהרים תרומה כלכלית אדירה לרווחתם של חברי הקיבוץ. לאחד היה מפעל למוצרי השקייה ולשני טפטפות, בעוד שלחולדה היה רק מפעל קטן לייצור שנאים.
לכן, בתחילת שנות ה-80, כשמצב הקיבוץ עוד נראה טוב, ביקשו בחולדה להקים מפעל יצרני גדול שיספק בסיס כלכלי איתן לצמיחת הקיבוץ. במשק התקשו לחזות את הטלטלה הכלכלית שתבוא כמה שנים לאחר מכן, וב-1982 אף הזמינו את האדריכל רם כרמי לבצע תכנון ארכיטקטוני לקיבוץ - כך שיוכל לאכלס עוד 300 חברים. עד היום עומד בשיממונו המבנה שתיכנן כרמי, והוא מכונה על ידי החברים "הפיל הלבן".
"אנשים התחילו לפרוח"
ב-1984 הוחלט לבסוף להקים את מפעל ספנקריט לקורות בטון, במטרה להתפרנס משוק הבנייה. המפעל נרכש מקיבוץ פלמחים, והוא היה חלק מקבוצה שכללה מפעל נוסף לקירות ומבני בטון בפלמחים ומפעל באשדות יעקב.
בחמש שנותיו הראשונות המפעל לא סיפק את הסחורה והתקשה להרוויח. האינפלציה היכתה קשות בקיבוץ שנטל הלוואות כדי להקים את המפעל, ומשפחות צעירות שמאסו בקשיי הקיום החלו לעזוב בזו אחר זו. אבל בסוף שנות ה-80 החל גל העלייה ממדינות חבר העמים, ולפתע זרמו למפעל הזמנות בכמויות אדירות. הקיבוץ גייס עוד ועוד עובדים, ובשלב מסוים אף שלף את חברי המשק מעבודות אחרות כדי לענות על הביקוש. אפילו שי חולדאי, המורה למזרחנות ואחיו של רון, נשלף מבית הספר ומונה למנהל מחלקה בספנקריט.
כל עוד נמשך גל העלייה, המפעל עבד וייצר ללא הפסק. ארבע שנים נמשך השגשוג, ואז הכל נגמר. ב-1993 החל הקיבוץ להזרים הלוואות למפעל כדי לקיימו, עד שכעבור ארבע שנים הוא נסגר והותיר אחריו הפסדים כבדים. פלג מספר שב-1998 מצאו עצמם חברי הקיבוץ במצב נורא: "לא היה לנו איך לשלם חשבונות חשמל או לקנות אוכל. זה היה קושי קיומי של ממש. במשבר הזה, החבר'ה החזקים ביותר עזבו. אנשים שהיו אז בני 40 ומשהו והיו יכולים להחזיק כיום את חולדה. זה שינה מאוד את ההרכב הדמוגרפי של חולדה ועד היום לא התגברנו על זה.
"כשאני מסתכל על אלה שעזבו, אין אפילו אחד שלא הסתדר בעיר", הוא ממשיך. "הקיבוץ לא מעודד מיצוי עצמי והוא מעודד פרזיטיות. עם זאת, מהרגע שעברנו להפרטה, באוקטובר 2000, זה השתנה - ואין אחד שלא מפרנס את עצמו. ההפרטה הוציאה מהרבה אנשים את הצד היזמי שלהם, והרבה אנשים שלא מיצו את עצמם קודם החלו לפרוח".
על חורבות מפעל ספנקריט נבנה קרש ההצלה של הקיבוץ: השטח הושכר ליקבי ברקן, שהעתיקו את היקב מאזור התעשייה ברקן שבשומרון. היקב הוקם תחילה בשומרון כדי ליהנות מהטבות שמוענקות לאזורי עדיפות לאומית. ואולם בשלב מסוים, כשהיקב החל לצמוח, עלה החשש שתוצרתו תוחרם עקב מיקומו מעבר לקו הירוק - ולכן הוחלט על מעבר לחולדה.
הקיבוץ קיבל הזרמה מיידית של 600 אלף שקל מהיקב, ואף הקים אתו שותפות לנטיעת כרמים. כיום יש לחולדה כרם בשטח של 1,200 דונם, שתוצרתו מועברת ישירות ליקב. כך נהנה המשק מלקוח גדול שמבטיח את רכישת התוצרת החקלאית, ואפילו עלויות ההובלה מהכרם ליקב נחסכות.
יש בחולדה הרבה סיפורים של נפילות ושיקום, ובכל סיפור מתגלה צד נאיבי מאוד של אנשי הקיבוץ. במפעל השנאים הם הסתבכו עם יצרן אמריקאי שפשט את הרגל, ומפעל קורות הבטון הועבר אליהם משום שהיה עסק מורכב מדי ולא מספיק רווחי. ואולם איכשהו, התמימות הזאת היא אחת הסיבות העיקריות לכך שאני מחבב מאוד את המקום הזה ואת אנשיו הוותיקים.
להתיידד עם החדשים
בשיחה אתו נשמע פלג כמו כל עצמאי קשה-יום המתגורר בעיר: חובות, קשיים, חוסר יכולת לשלם חשבונות, בעיות עם מינהל מקרקעי ישראל, עליות, נפילות. ואולם באותה נשימה מעיד על עצמו פלג כי הוא אופטימי מכפי שהיה לפני עשר שנים לגבי עתיד הקיבוץ שלו. לאחר שנים של עזיבות, יש כיום כ-30 בנים ממשיכים שמעוניינים לגור בחולדה - אם רק ייפתרו הבעיות עם מינהל מקרקעי ישראל.
כשהשיחה מפליגה אל סוגיית חיי הקהילה פלג שוב נמלא גאווה קיבוצניקית מהדור הישן: הוא נחוש לשמר צורת חיים שיש בה עדיין קמצוץ של ערבות הדדית, פרנסה מחקלאות, חגי משק וחיי קהילה. בעיניו, אם בעוד חמש שנים יחגוג הקיבוץ את חג המשק עם המשפחות החדשות שיבואו - יהיה זה הישג. "אם לא נחגוג אתם, זה יהיה כישלון. הסיכון בהרחבה הוא שלא נשתלב אתם וניכנס לעימות. זה קרה באשדות יעקב, שם התפתח מרד מסים של תושבי ההרחבה", הוא מספר.
מנקודת מבטם של ותיקי חולדה, הצורך בקליטת תושבים חדשים ובנים ממשיכים הוא הכרחי. מרבית האוכלוסייה הוותיקה כבר מבוגרת למדי - וללא דם חדש הקיבוץ ידעך ויתקשה להסתדר כלכלית.
"בעוד עשר או עשרים שנה מישהו יצטרך להחזיק את המקום הזה, כפי שאני החזקתי את המקום עבור הורי", מסכם פלג. "זה לגמרי אינטרסנטי. בעקבות פסיקת בג"ץ בעתירה של הקשת הדמוקרטית המזרחית ב-2002, הקיבוצים כבר לא מרוויחים כסף ישירות מההרחבות, אבל כניסת תושבים חדשים מאפשרת להחזיק שירותים משותפים כמו צרכנייה ומרפאה. החוכמה תהיה לשלב בין התושבים החדשים לוותיקים, כך שאף צד לא ירגיש שהצד השני מנצל אותו. אם כל צד יתחשב בשני, זה יעבוד.
"אני שומע שהאנשים שקנו כאן בתים רוצים להיות מעורבים ושותפים, ואנחנו מקבלים את זה בברכה", מוסיף פלג. "הם עוד לא הגיעו וכבר יש להם רעיונות לעתיד במקום. מדובר בחבר'ה שלא נופלים מאתנו בהשכלה, ביכולת הכלכלית ובניסיון. הם הרי קנו כאן בתים ב-2 מיליון שקל. יש להם מה להציע, ונצטרך לראות איך אנחנו משתלבים אתם ולא מאבדים את המהות שלנו. יש כאן סיכון, אבל גם סיכוי גדול".
ומה עם ההגשמה?
הביקור נגמר, וכבר אפשר להסיק מסקנה אחת ודאית: גם אם חולדה ישנה את פניו לחלוטין, הוא ישרוד. אבל על הגשמה וחלוציות אף אחד כבר לא ידבר שם.
קיבוץ הר עמשא - אותו קיבוץ בדרום הר חברון שהגרעין שלי היה ממקימיו - לא זכה אפילו לגורל הזה. ב-1987 עלינו על הקרקע, עשרות בני גרעינים נרגשים, בטקס מרשים ששודר במבט לחדשות. אלא שהחיים במקום היו קשים. באזור לא היתה פרנסה לאנשי הקיבוץ, משום שכל הקרקעות היו בבעלות ההתנחלויות הסמוכות; גם שפה משותפת עם תושבי ההתנחלויות לא נמצאה ובמקביל נחלשו מאוד התנועה הקיבוצית וחזונה.
כל אלה גזרו על הר עמשא פירוק לאחר כמה שנים. מאז הוא עבר גלגולים שונים, וכיום מתגוררות בו משפחות בודדות - אך הוא נראה מוזנח ונטוש. וההנתחלויות מסביב? הן עדיין פורחות, צומחות - וככל הנראה גם היחידות שעדיין "מגשימות".
סיפור על הרחבה וחושך
סמי פרץ
29.3.2010 / 6:57