מופלים לרעה, אפילו בבית הדין לעבודה

>> עד לפרוץ האינתיפאדה הראשונה, ב-84', הועסקו בישראל לא פחות מ-100 אלף עובדים פלסטינים, בעיקר בענפי הבנייה והחקלאות, אך למעשה ברוב תחומי המשק, כולל ענף המלונאות, המסעדות, המוסכים והתעשייה המסורתית. מבחינת המעסיקים, העסקת עובדים פלסטינים היתה הדרך הטובה ביותר לחסוך בעלויות שכר, מכיוון שעובדים ישראלים משתכרים כמעט כפליים בממוצע לעומתם.

בספטמבר 70' החליטה הממשלה להסדיר את אופן העסקתם של הפלסטנים בישראל וקבעה, בהחלטה התקפה עד היום, כי "עובד מהשטחים זכאי לאותם תנאים סוציאליים הניתנים לפי החוק לעובד ישראלי, בעל נתונים זהים". גם חוקי העבודה בישראל אינם מבחינים בין עובדים לפי מוצאם או אזרחותם. חוקים אלה מתייחסים לעובד באשר הוא עובד, בלי קשר לשאלה אם הוא פלסטיני, סיני, טורקי או ישראלי. ואולם מנתוני עמותות קו לעובד ובצלם עולה כי למרות החלטת הממשלה, הפלסטנים המועסקים בישראל (ובהתנחלויות) מופלים לרעה באופן בוטה לעומת עמיתיהם הישראלים וזכויותיהם הסוציאליות אינן משולמות להם.



דרך קלאסית של מעסיקים לקצץ בשכר העובדים הפלסטינים, היא להעביר דיווחים כוזבים למדור התשלומים של שירות התעסוקה (שבאמצעותו משולמות המשכורות לעובדי השטחים) על מספר ימי העבודה של כל עובד. את ההפרש בין הימים המדווחים למדור התשלומים לבין ימי העבודה בפועל, משלמים המעסיקים לעובדים בכסף מזומן. כך הם חוסכים לעצמם את תשלום הזכויות הסוציאליות הנלוות לחלק המזומן של השכר, כמו הפרשות לפנסיה ולביטוח לאומי ודמי הבראה. היעדר רישום מדויק מצד שירות התעסוקה פוגע בסיכויי העובדים הפלסטינים לממש את מלוא הזכויות הכלכליות המגיעות להם. אם העובדים מחליטים לתבוע את המעסיקים, נוצר קושי בבית הדין לעבודה להוכיח כמה ימים עבדו ומהו השכר שקיבלו. רמת הפיקוח הנמוכה של שירות התעסוקה על דיווחי המעסיקים היא הסיבה העיקרית לשכיחות התופעה של פגיעה בתנאי ההעסקה של הפלשתינים.



עובדים פלסטינים הפונים לבתי הדין לעבודה כדי לתבוע את מעסיקיהם, נדרשים להפקיד דמי ערבות גבוהים, שיבטיחו את תשלום הוצאות המשפט במקרה שבית הדין ידחה את תביעתם. ערבות כזאת אינה נדרשת מעובדים או ממעסיקים ישראלים. ההצדקה שניתנה לכך היא שהפלסטינים הם בעצם תושבי חוץ ואם הם יפסידו במשפט הם עלולים להתחמק מלשלם את חובותיהם.