סטארט אפ אידיאולוגי: "אני מיעוט בתוך מיעוט בתוך מיעוט וזה הכוח שלי"

אנשים אחרים שהכירו את תלחמי לאורך הקריירה מעידים כי השתדל להצניע את זהותו הערבית. את הדגש הוא שם על העניינים המקצועיים.



זה נכון?



תלחמי: "לא עשיתי שום דבר בכוונה. ראיתי מטרה ולשם הלכתי. אם הייתי מקצוען כי זה מה שהביא אותי למטרה, אז הייתי מקצוען. כיום, במבט לאחור, אני מודה שמכיוון שאני ערבי נעשיתי רגיש יותר ממנהלים אחרים לאלה הכפופים לי. מנהל יהודי היה יכול להגיד למישהו 'תעוף קיבינימאט'. אני הייתי צריך לחשוב פעמיים לפני שאני אומר דבר כזה, כי חשבתי שאולי אותו אדם יחשוב שאני עושה לו את זה מכיוון שהוא יהודי. בסופו של דבר, המחשבה המוקדמת הזו נהפכה ליתרון. למדתי לנהל אנשים בדרך נכונה וטובה יותר. יכולתי לראות מהם הכפתורים שמניעים בני אדם".



שמו של תלחמי מוכר יותר בצמרת עולם העסקים הישראלי, שם הוא מקושר ללא מעט אנשים, מאשר בציבור הרחב. הוא הכיר רבים מחבריו כיום באמצעות דב לאוטמן - שהפגיש את תלחמי עם יזם ההיי-טק יוסי ורדי, ואילו ורדי תיווך בין תלחמי לבין עמוס שפירא ובכירי חברת סלקום. תלחמי נמצא בקשרי ידידות טובים גם עם איתן ורטהיימר מחברת ישקר, שסייע לחברה להתמקם בגוש תפן בגליל; עם עידן עופר, שאל חתונתו היה מוזמן; ועם איש העסקים שי לבנת.



חלק גדול מהקשרים שבנה בשנים האחרונות הם בזכות פעילויותיו הציבוריות: תלחמי משמש כסגן יו"ר עמותת "קו המשווה", הפועלת לשוויון בתעסוקה בין יהודים לערבים, חבר בהנהלת קרן ירושלים ומוזמן תדיר לכינוסים כלכליים כמו הפורום הכלכלי העולמי במזרח התיכון ופורום סבן. בכנסים אלה פגש בכירים נוספים במערכת העסקית, כגון יוסי בכר, אלי הורביץ, מיקי פדרמן, חמי פרס ואחרים. "עד לפני כמה שנים, היה עימאד אחד המנהלים המובילים במשק וניהל תחתיו אלפי אנשים ברחבי העולם. אין הרבה אנשים כאלה בישראל", אומר יוסי ורדי. "זה שהשם שלו לא מוכר הוא משהו שאנחנו, כישראלים, צריכים לבדוק עם עצמנו. בעיני, הוא סמל למשאב לאומי שלא השכלנו להביא לידי ביטוי".



על אף פעילותו הציבורית הענפה, נמנע תלחמי מעשייה פוליטית של ממש. "האמנתי תמיד ששלום יבוא מעסקים ולא מפוליטיקה", הוא מסביר. ובכל זאת, זה לא יהיה ניחוש פרוע לומר שבעתיד יחזרו אחריו מפלגות כגון קדימה או העבודה, שיראו בתלחמי גורם שיכול למשוך מנדטים בציבור הערבי. תלחמי, כך נדמה, מצויד בתכונות העיקריות הנדרשות: לא מדובר רק ביכולות הביצוע, הניהול והמגע עם האנשים, אלא גם במיומנות הגבוהה שלו בהתחמקות משאלות קשות.



תלחמי מודע היטב לענייני תדמית. במהלך הביקור שערכנו במשרדי החברה, הוא גער באחד ממנהליו שעדיין לא התראיין לנו והתלבט ארוכות בנוגע לצילום. סוגיית הפוליטיקה בלתי נמנעת גם משום שתלחמי נמצא בקשר הדוק עם אבישי ברוורמן, השר לענייני מיעוטים במשרד ראש הממשלה שיזם את תוכנית ההשקעה הממשלתית החדשה, שבה יוזרמו 800 מיליון שקל לעשרה יישובים במגזר המיעוטים, תוכנית שאושרה בממשלה לפני שבועיים. "אני לא עוסק בפוליטיקה, לא מבין בזה, ואני בקשר עם ברוורמן רק בגלל התפקיד שלו", מבהיר תלחמי.



אם יציעו לך להיכנס לפוליטיקה, תסכים?



"אני לא אכנס, אני לא טוב בזה".



האם בחברה הפלסטינית-ישראלית מופנות אליך טענות, כמי שמחובר לממסד הישראלי למרות הכיבוש והמשך הסכסוך?



"מכיוון שאני לא מתעסק בפוליטיקה, זה לא קורה. אפשר לנתק את הפוליטיקה מהעשייה, ואני איש של עשייה. אני עושה משהו למען המגזר הערבי, למה שיבואו אלי בטענות?"



ביולי 2007, לאחר שלאוטמן לקה במחלת ניוון השרירים als, מכר את חלקו בדלתא ועזב את החברה - ואילו תלחמי לא קיבל את משרת המנכ"ל - הוא החליט לעזוב יחד אתו. במשך חודשים גילגל כמה רעיונות בראשו, התלבט במיוחד בנוגע למיזם של אנרגיה ירוקה יחד עם אנשי עסקים מהמפרץ הפרסי, אך בסופו של דבר החליט להקים חברת שירותים. הוא התלבט עם בני משפחתו במשך כמה שבועות בנוגע לשם, עד שהגו את "באבקום", שפירושו בערבית "הדלת שלכם" - שם שמתכתב עם סיומת ההיי-טק "קום".



תרבות של קורבנות



באבקום הוקמה בהשקעה של מיליוני שקלים בודדים בלבד ולאוטמן הוא אחד מהמשקיעים בה. תלחמי מחזיק ב-85% מהמניות; אליק קנטור, סמנכ"ל הכספים, ב-10%; והיועץ הארגוני שמוליק מרחב, המלווה את החברה מהימים הראשונים, ב-5%. תהליך ההקמה של באבקום החל בינואר 2008, כשתלחמי שכר חברת ייעוץ שתסקור בעבורו את תחום מיקור החוץ. כעבור שנה נפתח המוקד הטלפוני, המעסיק כיום 250 עובדים ומהווה 22% משירות הלקוחות של חברת סלקום.



לפי התוכנית העסקית, החברה אמורה להתרחב גם לתחומים של שירותי תוכנה, תרגום, סקרים ומכירות. המטרה של תלחמי היא להעסיק 5,000 עובדים ברחבי ישראל תוך חמש שנים.



מדוע בחרת דווקא בסלקום כלקוחה הראשונה של החברה?



"אני איש עם אגו, שאוהב אתגרים. סלקום היא חברה שמציבה דרישות נוקשות לנותני שירות - אולי את הדרישות הנוקשות ביותר - ורציתי להוכיח שהחברה שלי יכולה לעמוד בזה. ידעתי גם שמותג כמו סלקום יעזור לי בהמשך הדרך, כשארצה לגייס חברות נוספות כלקוחות שלי. הכרתי את זה מדלתא. אחרי שעבדנו עם מרקס אנד ספנסר בבריטניה, כבר היה קל יותר לעבוד עם חברות אחרות. עמוס שפירא, המנכ"ל, חשש בהתחלה לתת לנו את תחום שירות הלקוחות, שהוא הפנים של החברה. אבל מהר מאוד הוא ואנשיו התלהבו מהחזון שהצגנו בפניהם".



לדברי שפירא, על אף הגזענות הקיימת בחברה הישראלית, הוא מעולם לא היה מוטרד מתגובת לקוחות החברה למשמע מבטא ערבי בצד השני של הקו. "אם יש לי לקוח גזען שלא מוכן לקבל שירות רק בגלל שלנציג השירות יש מבטא ערבי, לא אכפת לי לוותר על הלקוח הזה", הוא פוסק. "את עימאד אני מכיר בתור אדם ובתור חבר. הוא שותף לדרך, ושנינו לא רואים במיזם הזה עניין עסקי בלבד. מהיכרותי אתו, הוא יכול היה לעשות עוד כמה דברים בחיים שלו, אבל יש לו חזון ברור שאותו הוא רוצה לממש".



במרכז שירות הלקוחות של סלקום שבאבקום מתפעלת, עובדים עשרות צעירים בשתי משמרות, בוקר וערב. הם באים מ-30 יישובים ערביים ויהודיים באזור גוש תפן, וממגוון עדות: דרוזים, נוצרים, מוסלמים ויהודים. היתרון של המוקדנים, ששני שלישים מהם נשים, הוא יכולתם לספק שירות בשתי שפות, ערבית ועברית. תלחמי השקיע מחשבה רבה בתכנון כל הפרטים, ולו הקטנים ביותר, והקפיד במיוחד על סוגיות בעלות רגישות תרבותית.



כך לדוגמה, הוא דואג להסעות לכל עובדי החברה לא רק מתוך רצון לקדם את רווחת העובד, אלא גם מתוך הידיעה כי משפחות מסוימות לא יאהבו את הרעיון שהבת הצעירה נוסעת לעבודה לבד. הוא גם נתן הוראה לנהגים להקפיד כי בסוף סיבוב ההסעות, לא יישארו גבר ואשה לבד בכלי הרכב.



הירידה לפרטים ניכרת גם בעיצוב. כך לדוגמה, כשהגיעו שולחנות העץ של המוקדנים למבנה החברה בתפן, גילה תלחמי שמחיצת העץ לא מגיעה עד לרצפה, כך שיש אפשרות שרגל של נציג שירות תיגע ברגלה של נציגה היושבת בצד השני של השולחן. תלחמי נתן הוראה מיידית להאריך את המחיצה - כחלק ממדיניות האוסרת על קשרים רומנטיים בין עובדים מעדות שונות.



"אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו שבחורה דרוזית תצא עם בחור מעדה אחרת", מסביר תלחמי. "לפי כללי הדת, אם זה יקרה - יכול להיות תוהו ובוהו. כשבחור דרוזי מתחתן עם בחורה לא דרוזית עושים עליו חרם בכפר, כולל ההורים שלו. אם בחורה דרוזית הולכת עם מישהו שהוא לא דרוזי, היא עלולה להיות מוצאת להורג. עם דברים כאלה לא משחקים".



עד כמה הסוגיה הזו, של השילוב בין מסורת לעולם העבודה מודרני, תופסת מקום בתפקוד שלך כמנהל?



"יכול להיות שמנהל אחר לא היה רגיש לדברים כאלה, וכשהיתה מתעוררת בעיה כזו כבר היה מאוחר מדי. אני משתדל להיות מודרני באופן שבו אני מנהל עסקים, אבל אני מכיר טוב גם את התרבות ואת המסורת. החכמה היא למצוא את האיזון הנכון בין הדברים".



תלחמי יודע שימשיך להתמודד עם הסוגיות האלה גם בעתיד. באחרונה, לדוגמה, פנתה אליו אחת העובדות, בתו של שייח' מהכפר חורפייש, והסבירה לו שאביה אוסר עליה לעבוד אחרי השעה 17:00, ולכן לא תוכל לתת שתי משמרות ערב, הנמשכות עד 21:00 - כמתבקש משאר העובדים. תלחמי מתכוון להתעקש עם העובדת, ולכן הזמין את האב לשיחה במשרדי החברה בימים הקרובים. "אני לא יכול לוותר בעניין הזה, כי ייווצר תקדים לא טוב. אני מאמין שבשיחות שכנוע אפשר לפתור קונפליקטים מהסוג הזה", הוא אומר.




תצלומים: תומר אפלבאום, עופר וקנין, דניאל בר און ורובי לבוביץ'



לדברי תלחמי, תחום ההיי-טק צפוי להיות אחד מהיסודות החשובים של החברה. עד סוף השנה הוא צופה שבאבקום תעסיק כ-100 מהנדסים שייתנו שירותי תוכנה לחברות היי-טק מהמרכז.



האם זה הפתרון שאתה רואה לאפליה שממנה סובלים אקדמאים ועובדי היי-טק ערבים כשהם מנסים להתקבל לעבודה במרכז?



"בתחום הזה עמותת 'קו משווה' עושה עבודה מצוינת, ויש שיפור במצב. עם זאת, יכול להיות שאחרי שמהנדס יצבור ניסיון אצלנו, ייפתחו עבורו דלתות גם במרכז. בכל מקרה, הייתי מעדיף שמי שיתחיל אצלנו, גם ימשיך. אנחנו מתכוונים לעבוד עם החברות הטובות ביותר בישראל ובעולם. זה יכול להיות פתרון טוב לצעירים שגם רוצים תעסוקה טובה וגם להמשיך לגור בגליל".



ומה עם יזמות ערבית בתחום ההיי-טק?



"אני מקווה שבאבקום תהיה גם טריגר ליזמות היי-טק בחברה הערבית. הרי זה בלתי נתפש שמדינת ישראל מובילה בעולם בתחום הסטארט-אפים, אבל המגזר הערבי - שהוא 20% מהמדינה - הוא אפס בתחום הזה. זאת אותה המדינה, אותו האוויר, אותו משרד חינוך, אותם מים ואוכל ואותן אוניברסיטאות, איך זה יכול להיות?"



אולי הבעיה היא נטוורקינג. לצעירים ערבים אין רשת קשרים חזקה כמו לבוגרי 8200.



"אין ספק שלנטוורקינג יש חלק גדול בזה, כי עובדה שערבים שסיימו בהצטיינות לימודים לתארים של מהנדסי מחשבים ותוכנה, מתחילים לעבוד כמורים בבתי ספר. אבל יש בעיה אחרת, והיא בעיה של מנטליות. כשאתה שואל מהנדס ערבי שסיים את הטכניון בהצטיינות למה הוא שואף, הוא יענה לך שהוא רוצה ג'וב טוב עם שכר של 15-20 אלף שקל ורכב, ואחרי שהוא יתחתן ויקים משפחה, הוא מסודר בחיים. זה המקסימום שאליו הוא חושב שיוכל להגיע. אם תשאל את המצטיין היהודי את אותה שאלה, הוא יתחיל לספר איך הוא ייסע לעבוד בעמק הסיליקון, יעבור מחברה לחברה ואז יקנה חברה בעצמו, יתאר לך מסלול שבו הוא כל הזמן מטפס גבוה יותר.



"הערבים באים מתרבות של פחד ושל קורבנות. זו תרבות של 'לא ייתנו לי, לא יאפשרו לי, ואם אצליח להגיע לג'וב אז אני צריך להגיד תודה לאל'. זו מנטליות שחושבת קודם כל על השלילי ולא על החיובי, על המחסום של תקרת הזכוכית. יש את הסיפור המפורסם על ניסוי שעשו בעכבר. שמו לו גבינה, ובדרך ציירו על הרצפה שני פסים אדומים שמעליהם מתחו כבל חשמל. במשך 21 יום, כשהעכבר היה מגיע לכבל הוא היה מקבל זרם, ולכן כל פעם היה מסתובב לאחור ונופל. ביום ה-22, כשהורידו את החוט, העכבר הגיע לפסים האדומים, אבל עדיין הסתובב לאחור ונפל.



"זה מה שקורה כיום במגזר הערבי: תקרות הזכוכית הן משהו שנבנה במוח. אני מקווה שהחברה שהקמתי תהווה דוגמה ליזמים ערבים אחרים שיאמינו בעצמם. אני בא ממקום שאומר 'תתחילו לפנטז, אין ממה לפחד'".



מדביק בהתלהבות



את היכולת לפנטז רכש תלחמי בחברת דלתא. שם התנסה במגוון תפקידים - מנהל מתפרה, מנהל קו ייצור במפעל ומנהל מפעל - וטיפס למעלה. הוא היה זה שנבחר לנהל את המפעל הראשון של החברה בחו"ל, בסקוטלנד, ב-1993. המפעל ייצר בגדים עבור הרשת הבריטית המפורסמת מרקס אנד ספנסר. בהמשך דרכו ניהל את חטיבות אירופה וארה"ב של דלתא והקים את מפעלי החברה במצרים ובירדן.



בדלתא היה תלחמי ידוע כאחד שמדביק את עובדיו בהתלהבות שלו. "התכונה של תלחמי שאני הכי מתחבר אליה היא לראות את הטוב בכל דבר", אומר מוסא חדד. "כשעבדנו עם מרקס אנד ספנסר היו לנו שני סוגי מוצרים: רוב ההזמנות היו של מוצרים פשוטים יחסית, אבל לפעמים קיבלנו הזמנות למוצרים מורכבים יותר, שהיו גם רווחיים יותר. יום אחד קיבלנו הודעה מהבריטים על ביטול הזמנה של מיליון מוצרים מהקו הפשוט. זו היתה הזמנה של המון כסף, אבל היה מותר להם לעשות את זה לפי החוזה. כולם הסתובבו עם פרצוף של תשעה באב, ורק עימאד נכנס מחייך. הוא אמר לנו 'אני לא מבין אתכם, זו אחלה הזדמנות להיכנס למוצרים המורכבים, כבר נתתי הוראה לאנשים שלנו בלונדון שיבדקו מה המכירות של מרקס אנד ספנסר במוצרים האלה'. הוא צדק, באמת הצלחנו אז להגדיל את המכירות במוצרים ששווים יותר".



במהלך השנים הוציאה דלתא יותר ויותר פעילות למדינות חו"ל. בשיאה, העסיקה החברה 15 אלף עובדים ברחבי העולם, ועוד 20 אלף כקבלני משנה של החברה. בירדן העסיקה דלתא 3,500 עובדים ואילו במצרים היא העסיקה 10,000 עובדים: 5,000 של החברה ו-5,000 נוספים של קבלני משנה. תלחמי לקח חלק פעיל בהקמת שני המפעלים, והיה נוסע באופן תדיר למדינות הערביות, במיוחד למצרים, כדי לפקח על הפעילות. חברת דלתא, כמו מוסדות ישראלים נוספים במצרים, לא תמיד התקבלה באהדה ברחוב המצרי.



איך אתה, כערבי-ישראלי, התמודדת עם תופעות של עוינות כלפי ישראל?



"לא הותקפתי בכלל, היו אלי הערכה ואהדה מכל הצדדים. במצרים הסתכלו עלי כעל האיש שמוכנים לעבוד למענו, וגם כאיש של דב לאוטמן. לאוטמן היה איש שיכול לשבת עם הנשיא מובארק ועם שרים, וגם אני ישבתי עם שרים. גם בירדן היה לנו קשר חזק עם השלטון. היינו המעסיק הכי גדול שם והמלך הורה שבשום מקרה אין לחסום מעבר של משאיות דלתא המעבירות חומר גלם למפעל שלנו".



אתה בן של בעל מתפרה, ומתגורר באזור שבו במשך שנים התפרנסו אלפי בני אדם, בעיקר נשים, מעבודה בענף הטקסטיל. איך הרגשת כשהחברה שבה עבדת גזלה מאנשים את הפרנסה?



"זה משהו שהיינו חייבים לעשות, זו היתה שאלה קיומית ממש. אם היינו מתעקשים על עבודה בישראל, היינו נאלצים לסגור את דלתא לגמרי. העסקה של 1,000 עובדים במצרים, כולל תנאים סוציאליים - עלתה לדלתא 100 אלף דולר בחודש, ואילו בישראל העלות היתה מיליון דולר בחודש. הטקסטיל היה חייב לצאת החוצה, כי פשוט אי אפשר היה להתמודד עם התחרות. לא רק במצרים ובירדן, אלא גם במזרח אירופה ובמזרח הרחוק".



עובדי דלתא שפוטרו לא התמרמרו עליך?



"היו עובדים ממורמרים, אבל דאגנו להם לחבילות פיצויים יפות. גם אם תשאל אנשים כיום, הם יגידו לך שהם מעריכים את דלתא ואת מה שהיא עשתה למענם. הכאב הגדול הוא שנוצר ואקום, שלא באה תעשייה ואמרה - אנחנו נכנסים לנישה הזו. יותר מ-80% מהנשים הערביות לא מועסקות בכלל - זו בושה וחרפה. הדבר קורה לא מכיוון שהן לא רוצות לעבוד, כפי שהיה פעם - הרי שיעור האקדמאיות במגזר הערבי כיום גבוה משיעור האקדמאים. אחת המטרות של באבקום היא חיזוק מעמד האשה בחברה הערבית. כשהאשה חלשה, זה מחליש את כל החברה כולה".



על המרמור האישי שספג תלחמי בדלתא, הוא מעדיף לדבר פחות. ב-2007 העדיף הבעלים החדש של החברה, אייזיק דבח, שלא לבחור בו לתפקיד המנכ"ל. "היה ברור שיהיה לעימאד קשה לקבל את התפקיד", אומר אליק קנטור, שעבד עם תלחמי בדלתא במשך 17 שנה. "המועמד השני לתפקיד היה מהשמנה וסלתה של רמת אביב, פרופיל קלאסי של מנהל בשוק ההון. היו גם גורמים נוספים, אבל לדעתי במקרה הזה תקרת הזכוכית של תלחמי, מכיוון שהוא ערבי, השפיעה. הוא מאוד התאכזב מכך. היו לו הצלחות רבות לאורך השנים, ואז, דווקא בישורת האחרונה - הוא לא קיבל את התפקיד".



"הבעלים החדש החליט שמישהו אחר מתאים לתפקיד", מספק תלחמי בתמציתיות את הגרסה שלו לאירועים.



איך הרגשת כשזה קרה?



"זה היה קשה, אבל הבנתי שזו גם ההזדמנות שלי להמשיך הלאה".



לאוטמן לא ניסה להתערב לטובתך?



"ההסכם עם הבעלים החדש היה שלאוטמן לא מתערב בבחירת המנכ"ל. אני לא יודע אם הוא ניסה לשכנע, אבל אני מעדיף שלא להיכנס לזה. דב, בחזון שלו, תמיד ראה אותי כמנכ"ל דלתא. עזבתי את החברה באותו היום שבו הוא עזב. הוא פירגן לי ועודד אותי ללכת לדרך החדשה".