אפשר להתבלבל לרגע כשאיימן סייף שואל מה קרה לכל האשכנזים סביבו - לכולם ארבעה ילדים, והם מנסים באופן עקבי לשכנע אותו לעשות עוד ילדים בעצמו. "ואני נתקעתי עם שני ילדים, ובקושי הסכמתי לשלישית שבדרך", הוא צוחק. הבלבול הזה בין מה שנתפש כמאפיין את היהודים הישראלים לעומת הערבים הישראלים, מלווה את איימן סייף בדרכו. הוא ערבי מוסלמי, מתגורר בערערה שבמשולש, עם תואר בכלכלה ותואר שני במינהל עסקים מאוניברסיטאות בגרמניה. אשתו משכילה לא פחות ממנו - יש לה תואר שני בחינוך, והיא עובדת במשרד החינוך במגזר הערבי. הוא למד בתיכון היהודי הדסים, כי רצה ללמוד בבית ספר דובר עברית וברמה גבוהה.
מי שהוביל אותו לשם היה אביו, מנהל חשבונות, שמנהל כבר עשרות שנים משרד לייעוץ מס בחדרה. גם אבא שלו למד בתיכון יהודי - במקווה ישראל. שני ילדיו של סייף לומדים בבית ספר משותף ערבי-יהודי. בקיצור, סייף הוא סוג של ערבי יאפי, שעושה כל מאמץ להשתלב כשווה בין שווים בחברה היהודית.
סייף בילה את כל הקריירה המקצועית שלו בין יהודים, ועוד בקרב עובדי ממשלה. הוא היה אחד הכלכלנים הראשונים שהתקבלו לעבוד בממשלת ישראל, כשראש הממשלה דאז יצחק רבין הקצה 80 משרות ייעודיות לכלכלנים בממשלה. לאחר מותו של רבין שוחררו מרבית הכלכלנים לביתם. סייף וכלכלנית נוספת נשארו, והוא עבר לעבוד במשרד ראש הממשלה. מאז התקדם סייף במעלה הסולם, עד שב-2008 נבחר להקים ולהוביל את הרשות החדשה לפיתוח כלכלי של מגזרי המיעוטים במשרד ראש הממשלה. הרשות מרכזת את הטיפול הממשלתי בערבים, בדרוזים, בבדווים ובצ'רקסים אזרחי ישראל - בנסיון ראשון, שאותו מוביל ראש הממשלה, לקדם את האוכלוסיות האלה, שהן העניות ביותר בישראל כיום.
המאבטחים לא עושים לך צרות בכל פעם שאתה צריך להיכנס למשרד ראש הממשלה?
"הם כבר התרגלו, וגם אני. זה לא היה פשוט בהתחלה, היינו מעט מאוד ערבים שעבדו יחד במשרד, ויש כאן רגישויות רבות מבחינת התחומים שמגיעים לטיפול במשרד ראש הממשלה. אבל בסוף זה גם תלוי באדם עצמו, ובגישה שלו".
סייף, שפועל תחת השר לענייני מיעוטים במשרד ראש הממשלה, אבישי ברוורמן, הוא האיש שהוציא תחת ידו לפני שבועיים את התוכנית לקידום הפיתוח הכלכלי של אוכלוסיות המיעוטים בישראל. זוהי תוכנית ממשלתית ראשונה שממוקדת רק באוכלוסיות הערבית, הדרוזית, הבדווית והצ'רקסית, המפנה השקעה של 800 מיליון שקל - מתוכם 400 מיליון שקל הם כסף חדש שמזרים משרד האוצר - לטיפול ממוקד ב-12 יישובים ערביים במשך חמש שנים.
מדובר בתוכנית המקיפה מסוגה שיצאה תחת ידה של ממשלת ישראל. היא כוללת הצעות לטיפול בבעיות התעסוקה, התחבורה, מצוקת הדיור וכן האלימות הגוברת במגזר המיעוטים. היא כוללת הצעות פעולה מפורטות, יעדים כמותיים, ועדה מפקחת שתעקוב אחר הביצוע ואחר ההתקדמות של השגת היעדים, וכן פוטנציאל להמשך. אם התוכנית תישא פירות כמקווה, עשויה הממשלה להרחיב אותה לכל מגזר המיעוטים בישראל בעוד שנתיים. מי שיזם, תיכנן, ומונה למפקח על ביצוע התוכנית הוא איימן סייף.
תכל'ס בשטח: הערבים בישראל מפגרים אחרי היהודים בגלל בעיות תרבות, או מפני שמפלים אותם לרעה?
"אין ספק שהפערים בין שתי האוכלוסיות גדולים מאוד, ורואים את זה מיד בשיעור ההשתתפות בכוח העבודה. רק כ-40% מהמגזר הערבי עובדים, לעומת כ-60% במגזר היהודי. הפער העיקרי נובע מהנשים - רק 21% מהן עובדות, לעומת 57% מהיהודיות".
וזה לא מכיוון שהגברים הערבים לא רוצים לראות אותן יוצאות לעבוד?
"זאת טעות תפישתית. הסיבה המרכזית לכך שהנשים הערביות אינן עובדות היא היעדר מקומות עבודה זמינים בתוך היישובים או בקרבתם".
מפני שמרבית הכפרים מרוכזים בפריפריה, ושם גם ליהודים יש בעיות תעסוקה.
"זה נכון שהפריפריה מחריפה את הבעיה. אנחנו רואים שאצל נשים ערביות ביפו, לדוגמה, שיעור ההשתתפות בכוח העבודה הוא יותר מ-40% - עדיין נמוך משל היהודיות, אבל כפול מזה של ממוצע הנשים באוכלוסיה הערבית. המסקנה היא ברורה, זה לא עניין תרבותי. הנשים רוצות לעבוד, אבל אין להן מקום עבודה זמין, ואין להן תחבורה ציבורית זמינה, ואין להן מעונות יום לשים בהם את הילדים".
ומה עם מחסום ההשכלה?
"יש קשר ברור בין רמת ההשכלה לבין היציאה לעבודה. שיעור ההשתתפות של אקדמאיות ערביות בשוק העבודה, למשל, הוא 68% - פיגור קל לעומת שיעור של 81% בקרב היהודיות. אין ספק שגם השכלה משחקת כאן תפקיד, אבל אנחנו רואים שיפור ניכר ברמת ההשכלה באוכלוסיה הערבית, גם בקרב נשים: תוך עשור היה זינוק של 150% במסיימי תואר ראשון מקרב המיעוטים. וזה נכון גם לנשים".
יש להן סיכוי להדבקת הפערים? הרי גם מערכת החינוך הערבית אינה מפוארת.
"זה נכון, בעיקר במדדים של צפיפות גבוהה בכיתות. אבל אנחנו רואים גם כאן התקדמות ניכרת: מתוך 8,000 כיתות חדשות שנבנות כיום במערכת החינוך, 3,200 הופנו למגזר הערבי. גם רפורמת אופק חדש נכנסה קודם כל לבתי הספר הערביים. יש עדיין המון עבודה לעשות, כי עובדה ששיעורי הנשירה מבתי הספר גבוהים ושיעורי הזכאים לבגרות הם נמוכים, אבל לפחות רואים שמשרד החינוך מודע לכך ומשקיע משאבים לסגירת הפערים".
טיפול שורש לתשתיות
גם כשמביאים בחשבון חסמים תרבותיים של האוכלוסיה הערבית, או חסמים שנובעים מהמיקום הגיאוגרפי המרוחק של מרבית הכפרים, הפיגור של הכפרים הערביים ושל האוכלוסיה הערבית הוא עדיין עמוק בהרבה מזה של כפרים יהודיים סמוכים. ללא ספק, חלק מהפער צריך להיות מוסבר באפליה. כך, במשך שנים נמנעו ממשלות ישראל מלפתח אזורי תעשייה בכפרים הערביים. הדוגמה הבולטת היא אזור התעשייה ציפורית, שהוקם על קרקעות של כפרים ערביים - אבל שויך מוניציפאלית לנצרת עלית היהודית.
למה בכלל הוקמה נצרת עלית כעיר נפרדת ולא כחלק מהעיר הערבית נצרת? האם זה לא נבע משיקולים פוליטיים של ייהוד הגליל?
"תשאלי את הפוליטיקאים. אני לא מדבר על עניינים כמו ייהוד הגליל".
אז למה אין כמעט אזורי תעשייה בכפרים הערביים? ולמה אין כמעט תחבורה ציבורית? לפי נתוני הממשלה, 62 כפרים ערביים לא מחוברים כלל לתחבורה ציבורית, ועוד 60 מחוברים בקושי. בסך הכל כ-80% מהיישובים הערביים לא מקבלים תחבורה ציבורית סבירה.
"אני לא יודע למה זה ככה. גם שר התחבורה לא הצליח להסביר זאת לראש הממשלה. מה שחשוב הוא שעכשיו אנחנו יוצאים במכרזים למפעלים פרטיים, שייכנסו עם מיניבוסים לתוך הכפרים הערביים ויחברו אותם למוקדי התעסוקה באזור. זה גם יוצר מקומות עבודה למפעילי התחבורה, וגם יאפשר לנשים ערביות, שמרביתן אינן נוהגות, להגיע למקום עבודתן. אני לא חושב שבכל כפר ערבי צריך להקים אזור תעשייה, ברור לי שכלכלית אין לזה צידוק. אבל אם אין אזור תעשייה באותו כפר, אז לפחות שתהיה תחבורה ציבורית שתאפשר להגיע לאזור התעשייה בכפר השכן או בעיר הסמוכה. אם רוצים לאפשר יציאה לעבודה, נגישות תחבורתית היא חובה".
יש שמועות שלפחות חלק מחברות האוטובוסים מתלוננות שפוגעים בתחנות שלהן בכפרים הערביים, ולכן הן לא רוצות להיכנס אליהם.
"הפשע משתולל בתוך היישובים הערביים והורס כל חלקה טובה. זה נורא מה שקורה שם, עם נשק בלתי חוקי שמגיע לידיים של ילדים, ועם אלימות גואה. המשטרה חייבת להגביר את הנוכחות שלה בכפרים הערביים, ולכן גם הקצבנו 150 מיליון שקל בתוכנית לחיזוק הנוכחות של המשטרה בכפרים".
מה עושים ערבים יאפים כמוך? בורחים לערים המעורבות?
"לא. מקימים גדרות, שמים אזעקות, וסופגים את הנזקים".
תחום נוסף שבו שורר פיגור בלתי נסבל של הכפרים הערבים, שללא ספק מהווה חסם משמעותי המונע מנשים לצאת לשוק העבודה, הוא זה של מסגרות הטיפול בילדים. רק 5% מהפעוטות הערביים (בגילים 0-3) נמצאים במסגרות כאלה. וגם פה, סייף מפריך את התפישה כי מדובר בעניין תרבותי הנובע מהציפייה החברתית כי האשה הערבייה תגדל בעצמה את ילדיה.
"הילדים לא נמצאים במעונות יום כי פשוט אין מעונות כאלה. בשנים האחרונות משרד התמ"ת הבין שהמצב בלתי נסבל, והחל לעודד הקמת משפחתונים. הוקמו 460 כאלה. אבל פשוט כמעט ואין מעונות יום מסודרים".
מי שצריך לדאוג להקמת מעונות יום הן קודם כל הרשויות המקומיות.
"נכון, וזה לב הבעיה. התמ"ת מממן הקמת מעונות יום, אבל דורש מהרשות המקומית להביא 25% מהתקציב. הבעיה היא שהרשויות הערביות חלשות כל כך, שאין להן מאיפה להביא את חלקן בתקציב. ועדת אקשטיין, שדנה כיום בקביעת מדיניות לעידוד התעסוקה בישראל, דנה בבעיה של הקמת מעונות היום ברשויות חלשות, וההמלצות המתגבשות הן לוותר לרשויות חלשות, ולהקטין את דרישת ההשתתפות שלהן בתקציב המעונות עד לכדי 5%-10% מהתקציב בלבד. לכן, התמ"ת עומד להשקיע מיליארד שקל בבניית מעונות יום, סכום עצום שבו תינתן עדיפות מובהקת לרשויות חלשות - בתוכן יש רוב לרשויות הערביות.
דיר אל אסד. "ביישובים הערביים התרגלו לא לשלם מסים" (תצלום: אריאל שליט)
"בעיה נוספת שהתבררה היא זו של חלקיות המשרה - התמ"ת מעניק לנשים סיוע במימון מעונות יום רק ליום מלא, ואילו מרבית הנשים הערביות עובדות במשרה חלקית ורוצות לשים את הילד במעון רק עד שעות הצהריים. וגם לזה ועדת אקשטיין מציעה להעניק מימון, גם למשרה חלקית".
אבל בוא נודה, בסיס הבעיה נראה יותר כמו תפקוד לקוי של הרשויות הערביות.
"אין ספק שלרשויות הערביות יש חלק גדול מאוד במצב שבו הן נמצאות. אי אפשר להאשים רק את הממשלה, וחלק גדול מהאשם נמצא בניהול לא מקצועי של הרשויות עצמן. השתרשו ברשויות נורמות ניהול לא מקצועיות, לא היתה מספיק תשומת לב להכשרת כוח אדם ניהולי איכותי, ויש גם את בעיית החמולות, שמביאה למינויים בלתי ראויים. לכן, התוכנית שלנו מתבססת על שיתוף פעולה מלא של ראשי הרשויות. נעבוד בצמידות עם הרשויות, ונקים עמן מנגוני ניהול מקצועיים, לרבות הכשרת כוח אדם מתאים לעבוד בחברות הכלכליות החדשות שיוקמו ברשויות. לב התוכנית הוא הקמת פורום כלכלי מקומי שיורכב מאנשי מקצוע ושבראשו יעמוד ראש הרשות בעצמו - ויחד נגבש את התוכנית הרב שנתית לקידום הכלכלי של אותה רשות".
בחרתם לתוכנית 12 יישובים גדולים ומבוססים יחסית, ועם רשויות שמתנהלות באופן טוב יחסית. נראה שאתם עושים לעצמכם חיים קלים.
"למה ציפיתם? אני רוצה להצליח בתוכנית, לא להיכשל בה".
אם נהיה בוטים, יש לא מעט יהודים שחושבים שהערבים אינם ראויים לסיוע ממשלתי, מכיוון שהם אינם משלמים מסים: תשלומי המסים הממשלתיים והעירוניים ביישובים הערביים הם נמוכים מאוד.
"זה נכון, שיעור גביית הארנונה ביישובים הערביים הוא 30%-40%, לעומת 60%-80% ברשויות היהודיות (שיעורי הגבייה הם ביחס לארנונה המופחתת המושתתת על רשויות חלשות, מ"א). ללא ספק חייבים להגדיל את שיעור הגבייה, אבל עדיין עיקר הבעיה אינו בגביית הארנונה כי אם בהתפלגות הארנונה. כמעט כל הארנונה ברשויות הערביות מקורה במגורים, וזאת מאחר שאין שטחי תעשייה ומסחר בקרבן. לעומת זאת, אצל הרשויות היהודיות 60% מהארנונה היא מסחרית. הכסף הגדול הוא במסחר, כך שגם אם הרשויות הערביות יתחילו לגבות 80% מחובות הארנונה, עדיין לא יהיו להן מספיק משאבים כדי לשרת את האוכלוסיה שלהן. לכן התוכנית שלנו מנסה להגדיל את המקורות העצמיים של הרשויות באמצעות פיתוח אזורי תעשייה, ובאמצעות עידוד משקיעים להשקיע באזורי תעשייה ומסחר בכפרים הערביים. בנוסף, אנחנו מגדילים את כמות יחידות הדיור, דבר שיגדיל גם את התקבולים מארנונה למגורים".
מדוע שיעור גביית חובות הארנונה הוא נמוך כל כך?
"כי אנשים התרגלו לא לשלם, ולא הופעלו סנקציות על ידי הרשויות כלפי מי שלא שילם. כיום זה נמצא בתהליך שינוי, בגלל ההפעלה של חברות גבייה וההתחלה של הטלת סנקציות - אבל המצב עדיין לא מספק".
וכשאתה מדבר על השקעה בפיתוח אזורי תעשייה, הכוונה היא לאזורי תעשייה חדשים מחוץ לכפרים?
"הכוונה בעיקר לפיתוח של אזורים קיימים שסובלים מהזנחה, וגם לניסיון לבנות אזורי תעשייה על קרקעות פרטיות ביישובים".
כלומר אין תוספת שטחים חדשים לרשויות הערביות לשם כך?
"לא".
והנה הגענו אל הלב הכואב של תוכנית הסיוע הכלכלית למגזר המיעוטים: הכל יש בתוכנית הזאת, חוץ מהדבר האחד שהכפרים הערביים זקוקים לו יותר מכל, והוא הגדלת שטחי השיפוט המוניציפליים שלהם. מדינת ישראל, שחרתה על דגלה את ייהוד הגליל, עסקה כל השנים בהגבלת ההתפשטות של ההתיישבות הערבית - וגם כיום היא אינה חדלה ממנהגה, על אף שכבר ברור לכל שהצפיפות בכפרים הערביים היא בלתי נסבלת. הנקודה הזאת היא חבית חומר נפץ פוליטית, דתית ולאומית. סייף, המודע לרגישות הרבה של העניין, בורר כל מלה שלו: "השאלה של אי אישור תוכנית המתאר ואי הרחבת שטחי השיפוט של היישובים הערביים ללא ספק פגעה קשות ביישובים וברמת החיים של האוכלוסיה, ויצרה את בעיית הבנייה הבלתי חוקית. הרחבת שטחי השיפוט של היישובים היא הכרחית, כי יש הרבה מאוד יישובים חנוקים. עיר כמו טירה, למשל, אין לה אפילו לא דונם אחד של אדמת מינהל, ופשוט אין לה לאן לצמוח".
אז מה עושים?
"משרד הפנים צריך לטפל בזה, והם טוענים שעד סוף 2010 הם יאשרו 80% מתוכניות המתאר החדשות של הכפרים הערביים. חלק מתוכניות המתאר החדשות יכללו גם את ההרחבה של שטחי השיפוט".
אתה מאמין שממשלת ישראל תיתן לזה לקרות?
"אני עובד מדינה, אני לא משיב לשאלות פוליטיות".
באלגנטיות, עוקפת תוכנית הפיתוח הכלכלית את הבעיה של אי הגדלת שטחי השיפוט של הכפרים הערביים באמצעות הניסיון לעודד ניצול יעיל יותר של הקרקע הקיימת בתוך היישובים. משמע, בנייה רוויה.
זה לא עומד בניגוד לתרבות ולסגנון הבנייה המסורתי הערבי?
"בנייה רוויה מתחילה ביישובים הערביים גם בלעדינו, אבל זה קורה בקצב אטי מאוד. אנחנו רוצים לעודד בנייה מסיבית ומסודרת, על קרקע מינהל וקרקע פרטית גם יחד, תוך מתן סבסוד ממשלתי ניכר של 25 עד 40 אלף שקל ליחידה. צריך יהיה ללוות את זה בקמפיינים, כי ברור שזה לא יהיה קל. משרד השיכון יצא לא מזמן במכרז לבניית מגדל בן 12 קומות עם שטח מסחרי בתחתיתו. אף קבלן לא ניגש למכרז, כי לערבים פשוט לא מתאים לגור במגדל גבוה וצפוף כל כך. לכן הגדרנו עכשיו בנייה רוויה כבנייה של ארבע יחידות דיור על דונם. די בצפיפות כזו כדי להוסיף 5,000 יחידות דיור, הנחוצות ביותר למגזר הערבי".
ומה יקרה עם כל הבנייה הבלתי חוקית שכבר קיימת בכפרים?
"כשמשרד הפנים יסיים להכין את תוכניות המתאר המקומיות, אנחנו ניכנס לנעלי הרשויות ונסייע בהכנת תוכניות מפורטות לכל יישוב - כי בלי תוכנית מפורטת לא ניתן לבנות. אני מניח שמרבית הבעיה הבלתי חוקית תיפתר בדרך זו". האם סייף מתכוון כי התוכניות המפורטות יכשירו בדיעבד את מרבית הבנייה הבלתי חוקית בכפרים הערביים? אפשר רק לנחש שכן.
מצוקת הדיור במגזר המיעוטים לא נובעת רק ממחסור בקרקעות ומהיעדר תוכניות מאושרות, אלא גם מעניין פרוזאי בהרבה: מצוקת אשראי. הבנקים ממעטים להעמיד משכנתאות לערבים, וגם אינם ששים ללוות פיננסית פרויקטים של נדל"ן. סייף מכחיש כי זה נובע מתרבות החזר אשראי ירודה, ותולה גם פה את האשם בבעיות מבניות: הקרקעות ביישובים הערביים אינן מוסדרות, ורובן אינן רשומות בטאבו. בלי רישום בטאבו אי אפשר למשכן את הקרקעות כבטוחה, בתמורה לקבלת הלוואת משכנתא.
מה מונע את רישום הקרקעות בטאבו?
"הרישום יחייב פירעון של מסים צבורים על הקרקע בסכומים גדולים, וזהו חסם משמעותי".
אז מה אתם מציעים? שמיטת מסי נדל"ן לאוכלוסיה הערבית?
"צריך לזכור שהיה כבר פעם תקדים של הקלות במס רכוש, וכרגע יש צוות שעובד על השאלה וצריך להמליץ מה לעשות. במקביל יש גם עבודה עם המדינה, שאולי תסייע באמצעות העמדת ערבויות של המדינה - דבר שיסייע בגיוס אשראי".
זקוקים לשוויון הזדמנויות אמיתי
סייף, כערבי שעובד במשרד ראש הממשלה ואחראי על ההשקעות במגזר המיעוטים, מתנהל בזהירות רבה בכל פעם שמעמתים אותו עם שאלות רגישות במיוחד. למשל, השאלה אם הבעיה העיקרית של האוכלוסיה הערבית היא האפליה שממנה היא סובלת.
תכל'ס, יהודים לא רוצים להעסיק ערבים, אלא בתור גננים או שוטפי רצפות.
"אנחנו משתפים פעולה עם עמותת קו המשווה, שמטרתה לשלב אקדמאים ערבים בעבודה. קו משווה עושה עבודה מצוינת, אבל גם היא הצליחה להשים רק 200 אקדמאים ערבים. אין ספק שיש לנו המון במה להתקדם בכל הקשור להעסקת ערבים בידי חברות עסקיות. יש תחומים שבהם זה עובד בסדר, ברפואה למשל. יש הרבה רופאים, רוקחים ופיסיותרפיסטים ערבים. לא ברור מדוע הישראלי מוכן להפקיד את בריאותו בידי רופא ערבי, אבל חושש להעסיק ערבי בחברה בתור מהנדס. אין לזה הסבר רציונלי, מה עוד שכל המחקרים בעולם מלמדים על חשיבות הגיוון (diversity) בהצלחה עסקית. ברור שאם המגזר העסקי הישראלי לא ישנה גישה, יהיה קשה מאוד להתקדם".
ומה עם הממשלה? גם היא לא בדיוק עוזרת בהעסקת ערבים.
"יש החלטת ממשלה להגיע להעסקה של ערבים בשיעור של 10% מהעובדים במדינה עד 2012. כרגע אנחנו עומדים על 7%. אנחנו עובדים קשה לשכנע את משרדי הממשלה לגייס בני מיעוטים, אפילו הקצנו 120 תקנים ייעודים לכך. אז התקנים הייעודים אכן התמלאו במהירות, אבל במכרזים הרגילים שבהם מגייסים עובדים לממשלה, ההתקדמות היא אטית בלבד. עם זאת, אני רואה שיפור כל הזמן".
ואולי מדובר באפליה שאי אפשר להתגבר עליה, בשל הסכסוך הישראלי-ערבי והספקות לגבי הנאמנות של ערביי ישראל למדינה?
"הסכסוך קיים, אבל מה אני אשם בזה?"
אתה לא אשם, אבל באופן טבעי זה מעורר חשש אצל המעסיק הישראלי. ראה את מהומות אוקטובר 2000.
"באירועי אוקטובר 2000 הפוליטיקה הדליקה את המדורה, אבל לא הפוליטיקה היתה לב העניין. מוקד התבערה היה תחושת האפליה של הערבי הישראלי. הוא רוצה לרכוש השכלה, הזדמנות שווה בקבלה למקום עבודה, לשלם מסים ואחר כך לקבל הזדמנות לגור בשכונה חדשה ומודרנית, עם מדרכות ועם כבישי אספלט. בנוסף, הוא רוצה להרגיש ביטחון אזרחי, ולא להרגיש רדוף ומופלה בכל פעם שהוא נכנס לקניון".
אז ערביי ישראל רדופים תחושות קיפוח, וזה בוודאי יעורר חשש אצל מעסיק ממוצע, לא?
"איזה חשש?"
חשש ותהייה אם מדובר בעובדים שהם אזרחים נאמנים, שאפשר לסמוך עליהם.
"למה תמיד צריך לבחון את הנאמנות של ערביי ישראל? רוב הערבים חיים במדינה הזאת, נאמנים לה, רוצים לחיות בה ולהשתלב בה".
זה לא ניכר בדבריהם של הח"כים הערבים.
"אני לא רוצה להיכנס לפוליטיקה, אני רק יכול לומר שמה שקורה בכנסת לא משקף את מה שקורה בשטח ואת ההרגשה של רוב האוכלוסיה הערבית. לח"כים יש את האינטרס שלהם, וזה לא קשור לח"כ ערבי או יהודי. רמת הדיונים בכנסת והאמירות בכנסת לא משקפות את מרבית האוכלוסיה בישראל, כולל היהודים. לא מתאים לי מה שהח"כים הערבים אומרים, ומבחינתי הדברים שלהם לא אומרים כלום".
אתה חושב שיש סיכוי לפרוץ את מעגל העוינות, האפליה ואי האמון בין יהודים לערבים כאן?
"בוודאי, ואני רואה מגמת שיפור כל הזמן. אני כבר לא הערבי היחיד שעובד בממשלה, כיום יש עוד רבים. יש נכונות עצומה של האנשים שיושבים בממשלה לפעול כדי לשלב את האוכלוסיה הערבית - ראש הממשלה אמר את זה חד משמעית, וכמובן גם השר אבישי ברוורמן. גם במגזר העסקי יש התקדמות, ולראיה, קרן ההשקעות המשותפת לממשלה ולמגזר העסקי להשקעה בחברות ערביות. זאת הבעת אמון של המגזר העסקי בכדאיות ההשקעה במגזר הערבי. תפקידנו כממשלה הוא רק ליצור את התנאים המתאימים, שיאפשרו להשקעה הזאת לקרות".
"לא ברור מדוע היהודי מוכן להפקיד את בריאותו בידי רופא ערבי, אבל חושש להעסיק ערבי בתור מהנדס"
מאת מירב ארלוזורוב | תצלומים תומר נויברג
1.4.2010 / 10:07