וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

הזמנים הטובים של "הטיימס" האירי הסתיימו

דפנה מאור

7.1.2002 / 18:27

המעבר הדרמטי של העיתון המצליח והמכובד - מצמיחה ורווחים להפסדים כבדים



"אייריש טיימס", העיתון האירי הידוע והמכובד, סיים עשורים של הצלחה וצמיחה בשנה אחת של הפסדים קשים, שהובילו לפיטורי 35% מאנשי צוותו. שילוב של שאיפות צמיחה, האטה בעולם הפרסום ואי גילוי נאות של הנאמנות שניהלה את ענייניו הכספיים, נמצאים ביסודות הנפילה של העיתון.



ניתן למתוח קווי דימיון בין עלייתו ונפילתו של ה"טיימס" האירי בעת האחרונה, לבין התנפחותה ופקיעתה של בועת האינטרנט. המכנה המשותף - היבריס, אותה יהירות ניהולית שהפילה בפח חברות רבות - ותיקות לא פחות.



בעשור האחרון עברה על אירלנד תקופה של צמיחה מואצת ושגשוג, גם בתחומי הכלכלה וגם בתחומי התרבות. בשנת 2000 צמח התמ"ג של אירלנד ב-9.9%, והיא נחשבה להבטחה הגדולה של עולם הטכנולוגיה. על רקע זה פרח ה"טיימס" האירי כעיתון פרוגרסיווי, פרו-אירופי, הנטול הזדהות מפלגתית. ברוח הזמנים, העיתון ניסה להתנער מהמוניטין הכבד והמכובד שלו, ולהפוך לאופנתי ונפוץ יותר. במשך זמן רב נראה כי ניסיון זה עולה יפה.



הכנסות העיתון מפרסום, גאו לשיאים לקראת סוף שנות התשעים. הן איפשרו לעיתון להרחיב את מספר הדסקים הזרים מאחד ב-1986 ל-12. העיתון הקים אתר אינטרנט, Ireland.com, שזכה בשבחים ופרסים, ופעל כמערכת נפרדת מהעיתון המודפס. רווחי העיתון הגיעו ב-2000 ל-6.3 מיליון דולר, על הכנסות של 113 מיליון דולר.



להתרחבות המהירה היה מחיר כבד



אולם להתרחבות המהירה היה מחיר כבד. בנובמבר האחרון, לאחר שהמיתון העולמי היכה קשות בשוק הפרסום, הודיעה הנהלת העיתון כי הפסדיו ב-2001 יסתכמו ב-2.3 מיליון דולר, וב-2002 יזנקו ל-20 מיליון דולר. בניסיון לחסוך בהוצאות, החליטה ההנהלה לקצץ 35% מכלל אנשי הצוות - 250 מ-710 משרות.



ה"טיימס" האירי נוהל מאז 1974 על ידי נאמנות, שבראשה עמד מייג'ור תומס ביקלי מקדואל, שהיה מנכ"ל הטיימס מאז 1962. הנאמנות הוקמה על ידי מקדואל, כדי להבטיח את עצמאות העיתון ולמנוע השתלטות עוינת. מקדואל היה האדם שהצליח להציל את ה"טיימס" מתקופות כלכליות קשות בשנות השישים והשבעים, ומאיום סגירה בעקבות המיתון העולמי שבעקבות משבר הנפט. הוא זכה למוניטין כאדם שלא התערב בשיקולי עריכה, ואיפשר לעורכי העיתון לפתח את העיתון כראות עיניהם ולהפוך אותו למוסד לאומי.



אולם בשנים האחרונות הפך מקדואל למתבודד, ולמרות שהמשיך לשמש יו"ר הנאמנות, לא נפגש כמעט עם אנשי הצוות של העיתון. לאחר שהתברר גודל הנפילה - המעבר החד מרווח להפסד, הפיטורים חסרי התקדים - אפילו כשהעיתון היה על סף פשיטת רגל בשנות השבעים לא דובר על פיטורים - החלו עובדי העיתון למתוח ביקורת בציבור על אופן ניהולו.



נראה כי ההנהלה לא הכינה את עצמה ואת העיתון למצב שבו עסקי הפרסום המכניסים ייחלשו. הם השקיעו 69 מיליון דולר במזומן בבית דפוס חדש, למרות שלא הצליחו להפעילו בשל דרישות האיגודים המקצועיים. מגזין שבועי שהחל להתפרסם בכוונה להתחרות ב"אייריש אינדפנדנט", צובר הפסדים של 23 אלף דולר בשבוע, ואי אפשר בכלל להדפיסו בבית הדפוס החדש.



איירלנד.קום, אתר האינטרנט, שאב משאבים וכספים ללא רחם. העורך הראשי, קונור בריידי, אמר בראיון ל"ניו יורק טיימס" כי העיתוי של השקת האתר היה אומלל. הוא התרחש בדיוק בנקודה שבה החלה החולשה הכלכלית, העיתון היה מרוקן ממשאבים כספיים, ונאלץ לנקז כספים מהתחומים הרווחיים - מודעות נדל"ן ודרושים.



מקדואל התפטר בדצמבר



בדצמבר נאלץ מקדואל להתפטר, מבלי שהגיב על ענייני הכספים של ה"טיימס". הביקורת העיקרית שספג היתה כי עודד תרבות של חשאיות, שאינה עולה יפה עם הכללים המקובלים כיום. בזמנים הטובים לא ספגה תרבות זו ביקורת, אולם בזמנים קשים היא עלתה לפני השטח.



מקדואל ושבעה נאמנים אחרים היו חברים אוטומטיים בדירקטוריון העיתון, ולקולם היה משקל גדול פי חמישה מזה של דירקטורים אחרים. בתור מחזיק יחיד של מניות A בנאמנות, היתה למקדואל זכות הצבעה נוספת בנוגע למינויו שלו - כך שלא ניתן היה להדיחו. בריידי מודה כי הטיימס האירי היה פזרן יותר מעיתונים אחרים. מקדואל קיבל שכר של 560 אלף דולר, נהג צמוד וגנן פרטי, למרות שתפקידו היה כמעט רשמי בלבד.



עתה עומד ה"טיימס" האירי בפני החלטות קשות, כדי שיוכל לשרוד. אחד הקיצוצים הבולטים הוא מכירת הבניין ההיסטורי שבו הוא יושב בדבלין, או החכרת קומת הקרקע לחנויות. מצב המזומנים הגיע לכדי כך שבנובמבר, נאלצה ההנהלה ללוות כסף כדי לשלם את המשכורות לעובדים.


טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully