איך להחזיר את השפיות לשכר המנהלים?

היינו רוצים לחשוב שהודעתם בערב החג של נוחי דנקנר ושני שותפיו, אבי פישר וצבי לבנת - לפיה הם מוותרים על בונוסים בסכום כולל של כ-20 מיליון שקל - היא תחילתו של מהלך להכנסת שפיות בתחום שכר המנהלים, שבולט השנה בחריגותו. דנקנר הוא איש עסקים "מרגיש". הוא עובד הרבה עם הבטן ועם התחושות שהוא קולט מהסביבה, ויודע לזהות את הלך הרוח הציבורי ולפעול בהתאם אליו, לפחות ברמה האישית. האם זה יסתיים רק ביחסי ציבור טובים לו ולשותפיו, או שמא יתרחב לכדי מגמה משמעותית יותר? התשובה תלויה בדנקנר, אבל לא רק בו, אלא בכל ראשי הקבוצות הגדולות במשק - בהם יצחק תשובה, חיים כצמן, עידן עופר ואחרים - שמכתיבים מגמה זאת.

כמי שמעסיק את המספר הגבוה ביותר של אנשים המופיעים ברשימת המנהלים העשירים, דנקנר אמנם שותף למגמת ההתפרעות בתחום שכר המנהלים בישראל, אבל הוא לא יכול לבלום את המגמה בעצמו. תפקיד מיוחד במהלך זה שמור לגופים המוסדיים, שמשקיעים את חסכונות הציבור בחברות הבורסאיות - והם אלה שבידיהם נמצא הכוח לאשר או לא לאשר תנאי העסקה מופרזים, ולהחליט אם להשקיע או לא להשקיע בחברה שמשתוללת עם עלויות שכר מטורפות לבכיריה.

אם לא היינו חווים משבר כלכלי חמור לפני שנה, ייתכן שהיינו נשארים אדישים לעלייה הנוספת בשכר המנהלים, אבל המשבר היה סטירת לחי מצלצלת לכל חסידי השוק החופשי. הוא לימד שהשווקים נהפכים לבלתי חופשיים כשיש משבר גדול, כי אז הממשלות והבנקים המרכזיים נאלצים להתערב באגרסיביות.

מנהלי החברות הבורסאיות יכולים להאמין שהם זכאים לכל שקל מהשכר שקיבלו, אבל לפחות בינם לבין עצמם כדאי שיודו באמת: השכר הגבוה שהרוויחו בשנה האחרונה הוא פרי רווחים שנוצרו ברובם עקב מעורבות הממשלות והבנקים המרכזיים, שביקשו לאושש את הכלכלות ולמנוע גלישה למיתון עולמי כבד וממושך. תוצר הלוואי של התערבות זאת הוא עלייה בשווי החברות הנסחרות בבורסה; תוצר לוואי של עליית שווי החברות - הוא משכורות העתק של המנהלים.

כל עוד הריבית נמוכה כל כך, בכל חודש זורמים - וימשיכו לזרום - מיליארדים להשקעות במניות ובאיגרות חוב של החברות הבורסאיות, וינפחו את מחיריהן. אם מגמה זאת תימשך גם בשנה הקרובה, צפו לעלויות שכר חדות עוד יותר בסופה.

לחוקק חוק או לא? זאת השאלה. כל מי שמתרעם על עלויות השכר המטורפות מתלבט בשאלה זו. לכאורה, חוק הוא פתרון ממוקד וישיר לבעיה. ח"כ שלי יחימוביץ הגישה הצעת חוק שיוצרת זיקה בין מקבלי השכר הגבוה והנמוך בארגון. לפי הצעתה, שכרו של בעל השכר הגבוה בארגון לא יעלה על פי 50 משכרו של בעל השכר הנמוך. ואולם יותר משהיא מנסה לבלום את שכר המנהלים, היא מנסה לשפר את מצבם של המועסקים בתחתית הסולם של מקבלי השכר בארגון.

הצעת החוק הזאת יכולה לגרום לתופעות בעייתיות של פיטורי עובדים בדרגות הנמוכות, או לעקיפת החוק בדרכים אחרות. אבל אין ספק שבישראל, ובעולם כולו, השאלה אם לחוקק חוקים שמגבילים את שכר המנהלים נהפכה להרבה יותר לגיטימית ורלוונטית כיום. היא נשענת על ההבנה שאם ממשלות ובנקים מתערבים במצבי קיצון, כפי שקרה במשבר, אזי גם כאן התפתח מצב קיצון שדורש התערבות.

אלא שלפני שמחוקקים חוק, היה רצוי לפתח מנגנונים שמייצרים תמריצים שפויים יותר למנהלים בחברות הבורסאיות - תמריצים שמביאים בחשבון עוד כמה גורמים פרט לשווי החברה, כמו בחינת ביצועים לטווח ארוך, התניית המענקים בביצועים אמיתיים ולא במצבים קוניונקטורליים (התלויים בתנאים מסוימים) ושיתוף של הלקוחות, העובדים ובעלי המניות בערך שנוצר, במקום גריפת כל השמנת לכיסו של המנהל.

אפשר גם כמובן להטיל מיסוי גבוה יותר על בעלי שכר גבוה במיוחד. ואולם זה מסוג הפתרונות שמייצרים דרכים עוקפות לכך שהשכר יגיע בסופו של דבר למנהל. המצב הסביר והשפוי מבחינת ציבור החוסכים והמשקיעים שמממנים את החברות הבורסאיות, הוא שנראה כאן חברות יציבות, רווחיות וצומחות. השקעה בחברות כאלה תייצר לחוסכים תשואה נאה לכספם. יש בבורסה לא מעט חברות שבחינת ביצועיהן ושכר מנהליהן מלמדת על סוג של שפיות. מצד אחד תמורה נאה למשקיעים - ומצד שני תגמול נאה, ולא מופרז, למנהלים.

מצב שבו חברות מסוימות מייצרות תשואה מטורפת בשנה אחת - ומדווחות על הפסד ענק בשנה שלאחר מכן - אפשרי בתחומים מסוימים, כמו נדל"ן, ביטוח ושוק ההון. הבעיה היא שמנהלים אינם משלמים מחיר אמיתי על שנה שבה יש הפסדים כבדים למשקיעים. במקרים מסוימים הם הולכים הביתה, אבל לא לפני שחשבונם מרופד במיליונים רבים של שקלים, לעתים אפילו יותר ממה שמגיע להם על פי החוזה.

כדי להבין כיצד יכולים הדברים להתפתח בכל הנוגע לשכר הבכירים, כדאי שהמנהלים ובעלי השליטה בחברות הבורסאיות ייזכרו במהלך שבוצע לפני כמה שנים בבנק הפועלים, בתחום העמלות. במשך שנים נחשבו עמלות הבנקים למטרד ציבורי יקר שמעורר את זעם הצרכנים, אבל לא קרה עם זה שום דבר. ואז, יום אחד הודיע בנק הפועלים שהוא מעלה את עמלת השורה באגורה אחת. מיד קמה צעקה גדולה - ומאז, כבר כמה שנים, מתנהל בכנסת דיון בשאלת העמלות.

בכל פעם עולות הצעות שונות ומשונות שנועדו להגביל את עמלות הבנקים. ראשי הבנקים עולים שוב ושוב לירושלים כדי לענות על שאלות הח"כים בעניין, וכך גם המפקח על הבנקים ואנשיו. בשלב זה אין הישגים של ממש בתחום, אבל המגמה נבלמה לפי שעה, כי המטרד שנגרם לבנקים עקב העיסוק הציבורי בנושא העמלות הוא רב.

ייתכן שהגענו לאותו מצב בדיוק גם עם שכר המנהלים. לאחר שנים של קיטורים וביקורת, אולי הגיע הרגע שבו הח"כים, הרגולטורים וגם כמה בעלי שליטה בחברות בורסאיות יבינו שזה באמת מוגזם, ושיש צורך בהתערבות פרלמנטרית בסוגיה. השאלה היא מה מטריד יותר את כוכבי רשימת השכר הגבוה - לוותר על כמה מיליונים, או לעלות מדי פעם לירושלים לישיבות של ועדת הכספים כדי להגן על עצמם ולהצדיק את שכרם המנופח, ובלבד שיישארו עם המיליונים בכיס.