ברמות הגבוהות - אין חלופה למשכורת שמנה

>> קנת פיינברג לא אוהב את הכינוי שהודבק לו בזמן האחרון: the pay czar (צאר המשכורות). הוא היה מעדיף שיראו בו מפשר ומתווך, ולא דיקטטור עריץ שקובע את שכרם של נתיניו. פיינברג הוא המפקח מטעם נשיא ארה"ב ברק אובמה על שכרם של המנהלים הבכירים בכמה מהחברות שקיבלו סיוע פיננסי מאסיבי מהממשל. בין השאר הוא מפקח על מקבלי השכר הגבוה בחברות aig, ג'נרל מוטורס, קרייזלר, gmac וקרייזלר פייננשל. בשנה האחרונה הוא הצליח לקצץ כ-15% ממשכורות הבכירים שעליהם הוא מפקח.



באחרונה נשאל פיינברג בראיון באשר לטיעונים המרכזיים שהוא שומע כשהוא מבקש לקצץ בשכר של בכיר כלשהו. "אני שומע כל הזמן אותו טיעון: 'אם לא ניתן לבכיר x את השכר שהוא מבקש, הוא יעזוב אותנו ויילך למתחרים'", השיב פיינברג. "זה כל הזמן חוזר על עצמו. באחרונה בדקנו את העניין וגילינו ש-85% מהאנשים שעל שכרם אני מפקח נותרו בתפקידם. הטיעון של בריחת מוחות לא ממש עובד במציאות".



שכרם הגבוה של בכירי החברות הציבוריות מעורר עניין וביקורת לרוב. בישראל הביקורת עולה תמיד לקראת סוף מארס, שבו שכר הבכירים מתפרסם בדו"חות הכספיים, ומשם מוצא את דרכו הישר לכותרות העיתונים ולטבלאות שכר מנקרות עיניים.



את לפיד הביקורת נושאים בעיקר פוליטיקאים רעבי פרסום ועיתונאים מהצד השמאלי של הקשת הכלכלית. הבעיה עם הביקורת הזו היא שאינה מציעה כל חלופה. המבקרים מעלים טענות על "שכר גבוה מדי", או "שכר שאינו מוצדק", אבל לא אומרים מה נחשב בעיניהם שכר מוצדק.



נניח לרגע שמשכורת של מיליון שקל בחודש לבנקאי בכיר נראית מעט מוגזמת. אז לכמה צריך להוריד לו - ל-800 אלף, ל-700 אלף? מה, עם 500 אלף הוא ירעב ללחם? אז למה לא 200 אלף, או 180 אלף שקל בחודש? ומי יקבע זאת?



שכר של בכירים נקבע בדרך כלל לפי חוזה אישי מיוחד. חברה שמתחייבת לשלם למנהל שלה חצי מיליון שקל בחודש עושה זאת מתוך בחירה. זהו חוזה שצריך לכבד, ורצוי מאוד שפוליטיקאים ומחוקקים לא יתערבו בו.



כולנו היינו רוצים להאמין שהשכר ניתן לפי תרומתו של העובד לארגון שבו הוא מועסק. הוא צריך להינתן על סמך פרמטרים כמו ביצועים עסקיים, עמידה ביעדים, נטילת אחריות, תעוזה ומעוף. ברמות השכר הנמוכות והבינוניות אלה פחות או יותר הפרמטרים, מכיוון ששם יש תחרות.



ואולם ברמות הגבוהות ביותר התחרות מועטה. אמנם יש קומץ של מנהלים טובים, יצרני ערך ומשביחי חברות - להם מגיע שכר גבוה, ובעלי המניות שלהם היו שמחים לשלם אותו. השאר, כלומר הרוב, הם מנהלים די בינוניים שהצליחו לטפס למעלה מסיבות שונות, לאו דווקא בעזרת כישורים יוצאי דופן. למרבה הצער, עדיין לא נמצאה הדרך לקצץ בשכרם של הבינוניים מבלי לפגוע במקביל בשכר המנהלים הטובים.



המעניין הוא שהמנהלים הטובים ביותר כלל לא זקוקים לשכר מנופח כתמריץ להצלחה. הם יבצעו את תפקידם מכיוון שהם אוהבים אותו ומרגישים שהוא ממלא אותם סיפוק, ולא בשל גובה הצ'ק בסוף החודש. מנהלים כאלה לעתים מסתפקים בשכר צנוע של 100 אלף דולר בשנה (וורן באפט), או אפילו דולר אחד בשנה (סטיב ג'ובס מאפל). למנהלים הללו אין שום צורך לככב בטבלאות השכר, מפני שאת הכבוד, היוקרה וההכרה ביכולתם הם מקבלים בדרכים אחרות.