המתעשרים החדשים של הודו לא יודעים מה לעשות עם הכסף

ניו יורק טיימס

>> ביסהאם סינג ידאב, אבי החתן, לחוץ. הלקסוס השכורה שלו נתקעה מאחורי עגלת שוורים. הוא שכר משאית שתשמיע מוסיקת פופ הינדית, אבל המשאית גדולה מדי בשביל רחובות הכפר. לפחות המחווה המפוארת ביותר שלו, הראיה לעלייה במעמדו החברתי, מרחפת ממעל - המסוק הגיע.



ידאב, מגדל חיטה, מעולם לא טס במסוק או במטוס, כמו שאר בני משפחתו. הפעם מדובר בטיסה קצרה, שתביא את בנו למרחק של פחות מארבעה קילומטרים לכפר שבו מתגוררת הכלה. אולם כמו משפחות רבות בפרבר מתרחב זה של ניו דלהי, משפחת ידאב התעשרה לאחרונה, והם רוצים שכולם רוצים ידעו.



"אנשים יזכרו שהבן שלו הגיע לחתונתו במסוק. אנשים צריכים לדעת שהם מבזבזים כסף. אלה החומרים שמהם עשויים חלומות", אמר בן הדוד ויקאם ידאב, כשברקע נשמע שאון המסוק.



מעמד חדש נולד



משפחת ידאב שייכת למעמד כלכלי חדש בהודו: חקלאים נובורישים. רכישת קרקעות לצורך הרחבת ערים ותעשיות היא אחת מהסוגיות השנויות ביותר במחלוקת בהודו, על רקע שחיתות נפוצה שמובילה גם להפגנות אלימות. עם זאת, בכמה אזורים בהודו מדיניות זו יצרה עשירים בן לילה, במיוחד באזורים המקיפים את הבירה ניו דלהי.



בסטנדרטים מערביים, רק מעטים מהאיכרים האלה הם באמת עשירים. אולם בהודו, שבה ההכנסה הממוצעת השנתית לנפש היא כ-1,000 דולר ושבה כ-800 מיליון בני אדם מתקיימים מפחות משני דולרים ביום, כמה איכרים הצליחו להרוויח כמה מיליוני רופי באמצעות מכירת קרקעות. במשך השנים, איכרים ובעלי קרקעות אחרים במדינה מכרו יותר מ-200 אלף דונם, שעה שנוידה נהפכה לפרבר שמאכלס 300 אלף איש וכולל קניונים ובנייני משרדים.



הדבר הוביל למה, שעל פניו לפחות, אמור להיות מצב נעים למדי: כסף עודף שבעליו החדשים לא תמיד יודעים מה לעשות אתו. כמה חקלאים קנו עוד קרקעות, חסכו את הכסף, השקיעו בחינוך ילדיהם או שיפצו את בתיהם. בפונג'אב, סיפרו כמה חקלאים לתקשורת ההודית כי הם מעוניינים להשתמש בעושר שצברו ממכירת קרקעות כדי להגר לקנדה. עם זאת, אחרים התרוששו לאחר שיצאו במסעות בזבוזים ורכשו מכוניות, חופשות ומותרות אחרות.



"הם קונים מכוניות לנד-רובר, טלוויזיות, וחלק גדול מהכסף גם מתבזבז על שתייה. הם מנסים לשרוף את הכסף", אמר נ. סרידהאראן, פרופסור בבית הספר לתכנון ואדריכלות בניו דלהי.



חלק גדול מהצריכה המוגזמת נובע מתכנון כלכלי לקוי מצד החקלאים, שרבים מהם נטולי השכלה או ניסיון בהתמודדות עם הפיתוי שבכסף זמין. אולם כמה סוציולוגים טוענים כי הבזבוז הראוותני, במיוחד על חתונות, מקורו בתשוקתם של בני המעמדות הנמוכים להפגין את יכולתם לשפר את מעמדם, באופן חלקי באמצעות חיקוי מנהגי המעמדות העליונים.



בהודו, כמו במקומות רבים אחרים, חתונה היא בו בזמן טקס דתי, הפקה תיאטרלית ופרויקט להפגנת עושר. בעבור האליטות במדינה, הטרנד האחרון בזירת החתונות הוא טקסים הנערכים ביעדים אקזוטיים כמו באלי או בארמונות ברג'סטאן. בעבור העשירים החדשים, שכירת מסוק מספקת את אותו הדחף לריגוש והפגנת העושר.



"כולם רוצים להיות טובים יותר מהאחר. ככה העשירים החדשים מתנהגים. הם רוצים להשוויץ ולומר ?לי יש יותר כסף מלכם'", אומר סובאש גויאש, שחברת הנסיעות שלו מטפלת מדי שנה בחתונות שבהן נשכר מסוק באזור דלהי.



צרות של עשירים



בבוקר חתונת בנו, ישב ידאב בחצר ביתו הכפרי, והשלים את הפרטים האחרונה בטקס שנראה היה שיתרחש רק בעוד מאות שנים. הוא הרוויח 109 אלף דולר לאחר שמכר 12 דונם של קרקע שקיבל בירושה. חלק קטן מהכסף הוא העביר לבנק, שיפץ את ביתו, קנה יונדאי קטנה ורכש 12 דונם נוספים כדי שיוכל להמשיך לעבוד בחקלאות.



ידאב העריך כי חלקו במימון החתונה - אבי הכלה משלם חלק גדול יותר מההוצאות - יסתכם ב-13 אלף דולר, כולל 8,327 דולר בעבור המסוק. "אני משלם בעבור האושר שליוהאושר של בני. לחתונה שלי הגעתי ברכב, אבל זה היה בעידן אחר", אומר ידאב, בן 36.



לאחר שמשפחתו של ידאב החלה בתהלוכה המסורתית דרך רחובות הכפר, בנו קאפיל בן ה-19 היה לבוש בלבוש מפואר שעה שהוא רכוב על סוס לבן. הלקסוס הלבנה השכורה של ידאב הצליחה סוף סוף לעקוף את עגלת השוורים. הוא לקח אותה לכפר של הכלה, בעוד שבנו הגיע לחתונה במסוק. ידאב גם שכר משאית שתוביל את התהלוכה. מהמשאית התנגנה מוסיקה כה חזקה, שנראה היה שכל בתי הלבנים בכפר רועדים.



ואז אירעה בעיה: המשאית נתקעה בפינה צרה, והתהלוכה נתקעה בין המשאית לבין עדר תאו. שעה שאנשים החליקו מסביב למשאית התקועה, צצה בעיה נוספת: המסוק כבר חג מעל הכפר. לרוב, תהלוכת החתונה מתנהלת בקצב אטי, כדי לנופף לשלום לשכנים, אולם משפחת ידאב שכרה את המסוק לפי שעה ולכן האורחים החלו לרוץ, מעל ערימות של צואת תאו וערוץ של ביוב פתוח. אם החתן, שמשמניה החליקו מחוץ לסארי שלה, צחקקה שעה שרצה לכיוון המסוק המתקרב. "אלוהים, אנחנו כל כך שמחים!", קראה.



המסוק נחת בקרחת יער. במרחק, שלדי הבטון של בנייני דירות חדשים הוסתרו בשל הערפל. מאות כפריים הקיפו את המסוק הכחול הקטן, שעליו הגנו שוטרים מקומיים ספורים. ואז החתן ושני קרובי משפחה זינקו פנימה והמסוק המריא מעל הכפר, שעה שידאב קפץ אל תוך הלקסוס ודהר אל הכפר של הכלה.



הנסיעה ארכה חמש דקות, וידאב בקושי הספיק להשיג את המסוק שהגיע גם הוא. כשהבן דרך על האדמה, הוא ענד על צווארו זר עשוי שטרות של 100 רופי. המסוק היה אמור לחזור בבוקר, לאחר החתונה, כדי להחזיר את הנשואים הטריים חזרה לכפרו של החתן ולחייהם החדשים. אולם כשהטייס התכונן לעזוב, פנה אליו אבי הכלה, דווינדר סינג ידאב, "בבקשה טוס מעל הכפר עוד כמה פעמים לפני שאתה עוזב", הוא צעק, "הכפר כל כך גדול. כולם צריכים לראות את המסוק". כמה רגעים לאחר מכן, שעה שהמסוק חג מעל בתי הכפר הקטנים, אמר האב בהתרגשות: "כל הכפר יזכור את הרגע הזה. כל העולם יזכור אותו".