את נ' אני פוגש לפעמים בבריכה, לפני או אחרי אימון. נ' אוהב "לשחק קצת במניות", כמו שהוא קורא לזה. הוא טוען שיש לו תיק מכובד, ושהוא משקיע את הכסף לטווח ארוך. "זה להרבה שנים", הוא אומר.
מדי פעם נ' פונה אלי שאזרוק לו טיפ. איכשהו אני תמיד מצליח לצאת מזה בצורה דיפלומטית. "מה אני כבר יודע?", אני מצטנע. "תקרא בעיתון. את כל מה שיש לי להגיד אני כותב שם".
לפני כמה שבועות נתקל בי נ' בדרכי לעוד אימון שגרתי. פניו נראו נפולות. "תגיד, גינזבורג, מה לעשות? אתה ואבריאל כתבתם בעיתון שהמחירים גבוהים. עכשיו אני לא יודע מה לעשות. למכור? לקנות? זרוק משהו. אני מפחד".
"תראה", אמרתי לו, "קודם כל בוא נסכים שאני לא יודע אם המחירים גבוהים או לא. הרי לא כתבתי שהם גבוהים, אלא רק שהם 'לא נמוכים'. זה לא אותו הדבר. אם הכלכלה הולכת לצמוח חזק, אז המחירים של היום סבירים. ככה אני אומר לך עכשיו וכך גם כתבתי".
"חוץ מזה, גם אם נדמה לך שאני יודע - מה זה משנה?", הוספתי. "אולי אני טועה? תחליט לבד. מה שכן, אם אתה מפחד, זה לא סימן טוב בשבילך. אין סיבה שלא תישן בלילה בגלל כסף שאולי תצטרך רק בעוד 20 שנה".
השוק עולה, הסיכון גובר
בחג האחרון שוב נתקלתי בנ'. "אוי גינזבורג, גינזבורג", הוא קונן באוזני, "תראה מה קרה לי. בגללך ובגלל אבריאל מכרתי את כל המניות, והפסדתי את גל העליות האחרון. אסור היה לי לשמוע לך". למרות האכזבה שדימיתי לשמוע בקולו, אני חושב שנ' לא הפסיד שעות שינה בחודש האחרון. נפרדנו כידידים.
נ', מן הסתם, אינו לבד. לא מעט משקיעים ישראלים חוששים כי העלייה החדה של שוק המניות המקומי מנקודת השפל של דצמבר 2008 תסתיים במפח נפש. אבל הם גם חוששים מאוד להיות בחוץ, ולראות את השוק עולה בלעדיהם. הם רוצים להיות בפנים עד הרגע האחרון שלפני הנפילה - ובדיוק אז לקפוץ החוצה ולברוח עם הכסף. הבעיה היא שככל שהשוק עולה, הסיכון בו גובר והולך, ונקודת היציאה מתרחקת ומיטשטשת.
אתמול שוב נרשם רגע כזה, כאשר המדד המוביל בשוק המניות התל אביבי - ת"א 25 - עלה בחצי נקודה מעל לשיא שקבע באוקטובר 2007. בחזרתו של המדד המרכזי של תל אביב לשיא שנקבע לפני המשבר הפיננסי העולמי יש לא מעט סמליות. היא מייצגת את התחושה הכללית בציבור הישראלי שהמיתון נגמר, המשבר עבר, ומכאן מועדות פנינו לסיבוב חדש של צמיחה, פריחה ושגשוג.
התחושה הזו אינה מתבססת רק על חצי הנקודה העודפת שהשיג מדד ת"א 25 מאז השיא של 2007. רואים זאת גם במדדי המניות הקטנות יותר - כגון יתר 120, שזינק ב-20% כמעט מתחילת 2010 (וכמעט פי 3 מהשפל של דצמבר 2008). רואים זאת במדדי האג"ח הקונצרניות (התל-בונדים), שמצויים בשיא המבטא את הביטחון בכושר החזר החוב של החברות. רואים את זה בקניונים המלאים, בתורים הארוכים שלפני חנויות האופנה הבינלאומיות שזה עתה נפתחו, וכמובן - בשוק הנדל"ן הרותח ובמחירי הדירות שממשיכים לעלות באין מפריע.
בהתקרב יום העצמאות ה-62 למדינה, הציבור הישראלי נראה אופטימי מתמיד ובטוח בעתידו. הפרים חזרו - הדובים גורשו.
זו כמובן אינה שעתם של הורסי המסיבות. של אלה השואלים "האמנם הכל שב לקדמותו? האמנם אין יותר סכנות לכלכלה הישראלית? האם המחירים ה'לא נמוכים' נשענים על בסיס כלכלי מוצק מספיק? האם תיתכן צמיחה מקומית מהירה כאשר חלק גדול מכלכלות העולם המערבי עדיין מדשדשות במקום?"
אופוריה מסוכנת
לזכותם של האופטימיים צריך לומר שהכלכלה העולמית אינה הומוגנית כל כך. לצד המדינות המדשדשות והמתקשות להתאושש, אלה השקועות בחובות עצומים - כגון יוון, ספרד, בריטניה ואפילו ארה"ב - יש גם מדינות אחרות, בעלות כלכלה בריאה יותר. לשם שינוי, ישראל נמצאת ביניהן, בזכות מדיניות שמרנית שננקטה כאן מאז המשבר של 2001-2003.
אבל תחושת האופוריה שמשתלטת על הציבור הישראלי, ואולי גם על קברניטי הכלכלה המקומית, עלולה להיות מטעה ומסוכנת. הסכנה הגדולה נמצאת במה שסמוי מן העין כרגע, ועדיין לא בא לידי ביטוי. למשל, פצצת הזמן הידועה בשם ה"חובות הממשלתיים" העצומים שצברו מדינות המערב, בין השאר בגלל הצורך להלאים חלקים נכבדים מהמערכת הפיננסית. בשלב כלשהו יהיה צורך לפרק את הפצצה הזו, וההשלכות של הפירוק עלולות להיות מכאיבות.
הקטנה של החוב הממשלתי העולמי תיעשה בכמה דרכים: החל בהעלאת מסים, המשך בקיצוץ תקציבי (שעלול לכלול הקטנת כוח אדם וקיצוץ זכויות פנסיה במגזר הציבורי), עבור בהעלאות ריבית שיידרשו כדי למחזר חובות ישנים, וכלה בהתפרצות אינפלציונית שעלולה להחליש שורה של מטבעות ותשחק את ערך החוב הלא-צמוד. בכל אחת מהשיטות טמונים בשורה רעה לכלכלה העולמית ופוטנציאל לטלטלה בשווקים. השאלה המרכזית שתעמוד למבחן היא אם תהליכי הצמיחה העולמיים במגזר הפרטי חזקים מספיק כדי לתמוך בקיצוצי התקציב הממשלתיים שיהיו כורח המציאות בעתיד הנראה לעין.
עצה מבאפט
מה צופן העתיד? אין שום דרך לדעת. אם הכלכלה העולמית אכן הבריאה, הבורסות, וזו של תל אביב בפרט, יכולות להמשיך ולשעוט צפונה. זה תרחיש אפשרי בהחלט וצריך להתחשב גם בו.
ואולם ככל שהאופטימיות נעשית יותר ויותר גורפת, חשוב לנסות ולחפש היכן אורבות הסכנות, ולזכור את אמירתו של גדול המשקיעים וורן באפט: "אנחנו משתדלים להיות תאבי בצע כשכולם פחדנים, ופחדנים כשכולם תאבי בצע". אז אם אתם רואים מסביבכם את תאבת הבצע - ה-Greed- מעלה הילוך, קחו עצה מבאפט, ונסו לפחד קצת.
ומי שחושש שהבורסה תעלה בלעדיו, רשאי להיזכר במה שאמר פעם הכלכלן והספקולנט האמריקאי ברנרד ברוך, שנשאל כיצד הצליח להרוויח כסף בבורסה: "איך עשיתי זאת? פשוט מאוד. בכל פעם מכרתי את ההשקעות שלי מוקדם מדי".