שלא בטובתו, זכה השנה רונן ויסרברג לכותרות שמנות בעיתונים. זה קרה אחרי שוויסרברג, מנהל חברה בת קטנה של חברת הברוקרים כלל פיננסים, דורג חמישי ברשימת בעלי השכר הגבוה ביותר בחברות הציבוריות ב-2009 - שכרו השנתי הגיע לכמעט 16 מיליון שקל.
לצדו של ויסרברג כיכבו שני שותפיו לניהול החברה הקטנה, המנהלת את פעילות המסחר בניירות ערך (ברוקראז') בתוך קבוצת כלל פיננסים - נאור אל חי ויובל בן זאב - כל אחד מהם עם עלות שכר שנתית של יותר מ-8 מיליון שקל.
ויסרברג, אל חי ובן זאב השתכרו בשנה החולפת יותר ממנכ"לית בנק לאומי, גליה מאור. הם לא היחידים. דני ברק, מנכ"ל לידר שוקי הון, השתכר 7 מיליון שקל - יותר מיונל כהן, מנכ"ל מגדל. ים רובינשטיין, סמנכ"ל במגדל שוקי הון, השתכר 5 מיליון שקל - יותר ממנכ"לית הבנק הבינלאומי, סמדר ברבר-צדיק. אפילו בתוך הבנקים עצמם ניצחו השנה הברוקרים את הבנקאים: עופר גרינבאום, מנכ"ל חברת החיתום של בנק לאומי, השתכר יותר מרקפת רוסק-עמינח, האחראית על החטיבה העסקית בבנק ומי שמסומנת כיורשת של מאור.
העמלות מסתכמות בעד 500 מיליון שקל בשנה
האם הברוקרים הדיחו את הבנקאים מצמרת השכר הפיננסית? כן, אבל לא כל הברוקרים. אל צמרת השכר של עולם הפיננסים התברגו השנה בעיקר ברוקרים שעוסקים ישירות במסחר בניירות ערך - פעילות הברוקראז' (קנייה ומכירה של ניירות ערך נסחרים) ופעילות החיתום (מכירה של מניות או איגרות חוב חדשות) - שהתברר כאוצר הבלום של שוק ההון. שיאני השכר של שוק ההון, רובם ככולם, הם מי שקיבלו נתח מעמלות המסחר והחיתום שהם יצרו.
ההערכה היא שעמלות המסחר בניירות ערך בשוק הון, שרובן משולמות בידי הגופים המוסדיים - קופות גמל, קרנות פנסיה וקרנות נאמנות - מסתכמות ב-300-500 מיליון שקל בשנה. מנהלים של חברות ברוקראז', שחוזי ההעסקה שלהם מבטיחים להם נתח מאותן עמלות, נהנים כך בקלות משכר של מיליוני שקלים. קל להגיע לכך כאשר התשלום נעשה כולו על חשבון הברון. משמע, על חשבונו של הציבור.
זאת, משום שאת עמלות הברוקראז', כמו את עמלות החיתום או את דמי הניהול המשולמים למנהלי קרנות פרטיות, מממן הציבור ישירות מכיסו. העמלות הללו נגבות מהציבור, במסגרת חשבון צדדי, בנוסף לדמי הניהול שהוא משלם. כך, חוסך שמשקיע בקופת גמל משלם כיום בממוצע לקופה לפחות 1.2%-1.5% בשנה עבור ניהול החיסכון הפנסיוני שלו. בנוסף, הקופה גובה ממנו את ההוצאות שהיו לה בגין עמלות מסחר, עמלות חיתום ודמי ניהול מהשקעות בקרנות השקעה פרטיות.
להבדיל מדמי הניהול, ההוצאות הללו אינן מוגבלות בתקרה. להבדיל מדמי הניהול, הן גם מדווחות בצנעה בלבד: החוסך מקבל עליהן דיווח במסגרת הדו"ח התקופתי, אבל ספק אם הוא מבחין בסעיף הקטן המפרט את סכומן. ספק גם אם הוא מבין את המשמעות העולה מהן: ייקור אפקטיבי של דמי הניהול שהוא משלם. בפועל, דמי הניהול אינם 1.2%-1.5% בממוצע, כי אם 1.45%-1.75%. מנהלי גופים מוסדיים מעריכים כי ההוצאות מגדילות את דמי הניהול בכ-0.25% בממוצע, וזוהי הוצאה שאיש אינו מבחין בה ואיש אינו כולל אותה בהשוואות של הביצועים של הגופים המוסדיים השונים. זוהי הוצאה נעלמה מבחינת הציבור.
500 מיליון שקל בשנה שמוצאים מכיסו של הציבור בלי שהוא מודע לכך או מבחין בכך, הם מתכון בטוח לחגיגה על חשבונו של הציבור. המפקח על הביטוח הגביל את היקף עמלות הברוקראז' שגוף מוסדי יכול לשלם לגוף האם שלו ל-20% בלבד, בתקווה שהדבר יעודד תחרות על ה-80% הנותרים של עמלות הברוקראז' - אך לא נראה שהמאמצים נושאים פרי.
כסף ציבורי, שנותר נסתר מעין הציבור, הוא לעולם כסף שיזרום לכל המקומות הלא רצויים. למשל, לשכר מנופח ומופרז של קומץ ברוקרים, שאף שאיש לא שמע את שמם, הם מצליחים להרוויח יותר ממנהלי הבנקים.