"עין לא ראתה כיעור תוקפני כמוהו, צירוף הרסני של החלטות שגויות, טעם רע ושיגעון גדלות אדריכלי" - כך התרשמה העיתונאית אסתר זנדברג מפרויקט הולילנד ב"גלריה" בספטמבר 2004, ונראה כי רבים יחתמו על דבריה. ואולם המשטרה ככל הנראה אינה סבורה שהקמת המתחם - שלפני כשלוש שנים נבחר על ידי מוסף הנדל"ן של TheMarker לאחד מהמכוערים בישראל - היא תולדה של החלטות שגויות. להפך.
ב-1999 אושרה תוכנית ענק של האדריכלים רם כרמי וארתור ספקטור להקמת פרויקט למגורים במתחם, על שטח של 162 דונם. מדובר היה בתוכנית של כ-320 אלף מ"ר בנויים, בהם 846 דירות ושלושה בתי מלון. תכנון המבנים במקום נעשה על ידי משרד תשבי רוזיו. בסמוך לאישור התוכנית רכשו קבוצות קלד"ש (חברה בת של פולאר), קרדן נדל"ן ובל"ל השקעות את המתחם ב-100 מיליון דולר.
אין צורך להיות מומחה גדול בנדל"ן כדי לתהות כיצד זה אישרו הוועדות לתכנון ולבנייה את המונסטר הזה. "אונס של ההר"; "אדריכלות על סטרואידים"; "מבצר ימי ביניימי", היו אחדים מהנימוקים שהעניקו אדריכלים שהשתתפו באותו משאל שערכנו לבחירת הפרויקטים המכוערים.
נכון, לא כל פרויקט מכוער חייב להיות תולדה של שחיתות, וגם לגבי מתחם הולילנד מדובר בחשדות בלבד. אבל מה שמייחד פרויקטים מכוערים בנוסח הולילנד, התחנה המרכזית החדשה בתל אביב, מגדל נוה צדק, מלון מרידיאן בחוף הכרמל ואחרים הוא שמיד אחרי ששואלים "איך הם אישרו דבר כזה?", צץ אותו קול שגורס כי לא ייתכן שלא היה כאן מי שבחש בקלחת.
לגבי הולילנד, תחושות אלה עלו עוד לפני שהפרויקט בכלל אושר, וזאת על רקע מיסוי המקרקעין שנדרש. בין היתר אף נטען כלפי נציב מס הכנסה דאז, דורון לוי, כי נתן ידו להערכת חסר של שווי הקרקע, ובעניין אף נפתחה חקירת משטרה שבסופו של דבר דחתה את הטענות.
מאז עברו שנים, אבל התיאוריות שעולם הנדל"ן הישראלי טבול במאכערים, שימונים ומעטפות - רק התחזקו. יצא לי לשוחח עם מנהלי חברות בנייה גדולות שאמרו כי במקומות מסויימים ניתן לראות תופעה מופלאה, שלפיה קבלנים גדולים זוכים לזכויות בנייה קטנות משמעותית מאשר קבלנים מקומיים קטנים. כששאלתי כיצד הם מסבירים את התופעה הם חייכו, אך לא השיבו.
כפי שקורה לא אחת, המשאבים שבהם הכי קל לעשות קומבינות שייכים למדינה, ובמקרה זה מדובר בקרקעות. מעשי השחיתות הגדולים ביותר שנחשפו עד כה בעניין זה נקשרו בשמו של מנהל מחוז מרכז לשעבר במינהל מקרקעי ישראל, עודד טל, שב-2008 נגזרו עליו 45 חודשי מאסר בפועל ו-18 חודשים על תנאי למשך שנתיים, וזאת לאחר שהורשע בקבלת שוחד והפרת אמונים בשלוש פרשות שונות שהתרחשו בין 1998 ל-2000. אחת מהן היתה קשורה לחברת מגדל הזוהר, שדוד אפל היה הרוח החיה שבה, וזכתה הודות לטל ביתרונות משמעותיים והקלות במיזמי בנייה שונים. הפרשה השנייה היתה ניסיון לעניין את אביגדור קלנר, מבעלי קלד"ש ומנכ"ל פולאר לשעבר, בעסקות נדל"ן בתמורה להעסקת אשתו של טל.
גם הוועדות לתכנון ולבנייה, במיוחד המקומיות, אותן אלה שמאשרות פרויקטים מפלצתיים ללא שום הגיון וקשר לסביבה - נגועות. לעתים בשחיתות, ולעתים "סתם" ברשלנות ובחוסר מקצועיות. כך עולה מפסיקות של ועדות ערר מחוזיות ומדו"חות של מבקר המדינה, ולעתים גם מפסיקות של בתי משפט.
כך, לדוגמה, ועדת הערר המחוזית בירושלים גינתה לפני שנתיים את התנהלות יו"ר ועדת התכנון המקומית דאז, יהושע פולק, שהכשיר עבירות בנייה חמורות, בין היתר של יזם שהשתלט על שטח והקים עליו מבנה של שתי קומות; במועצה האזורית חוף הכרמל התגלו לפני כשנתיים וחצי חריגות בנייה של שלושה בעלי תפקידים; והוועדה המקומית לתכנון ולבנייה רמת גן פועלת לאשר תוכנית למבנה לשימור שנהרס כמעט לחלוטין והוקם תוך חריגות רבות ברחוב ארלוזורוב 36 בעיר. זאת למרות שבית המשפט כבר ביקר את התנהלותה הקודמת בפרשה, שעה שאיפשרה ליזמים להמשיך בבנייה אף שידעה על הבעיות שבפרויקט. בקיצור - סיפורים לא חסרים.
מצד הממשלה נטען כי הרפורמות המתוכננות - זו שבמינהל מקרקעי ישראל וזו שבחוק התכנון והבנייה - יצמצמו מאוד את מעשי השחיתות, וגם יחייבו את הוועדות והמינהל להיות מקצועיים יותר. ייתכן, אולם נראה שמחוץ לרפורמות, מתקיימת לה אותה רוח רעה של הפקרות ושלמונים, שאותה יש לבער ושבה יש לטפל.