רק שהטוב לא יתפוצץ לנו בפרצוף

>> סוף היום הגיע, סוף השבוע בפתח, וההתרגשות לקראת היציאה מעבדות לחירות בשיאה: אנחנו בדרך לסיני, ואווירת השאנטי מתחילה לדגדג בקצות האצבעות.



בדרך החוצה מהמערכת אנחנו מפריחות לאוויר ברכות חג שמח לכל אלה שנותרו מאחור. "עוד כמה שעות אנחנו בסיני", אנחנו מספרות לעמיתה לעבודה במפגש אקראי בחניון. כעבור דקה נופל האסימון: אותה בחורה היתה בסיני לפני חמש שנים וחצי, במקום הפיגוע בטאבה. בשבילה סיני היא גן עדן שנהפך לגיהנום. "תיהנו", היא משיבה בחיוך מאולץ. "תשמרו על עצמכן".

הזיכרון הקצר שלנו, היכולת המופלאה להדחיק את הפחדים והאמונה המוחלטת ש"לנו זה לא יקרה" נגרמו לנו לצאת לכיוון מסוף טאבה כבר בחצות יום חמישי, לפני החג השני של פסח. המטרה היתה להקדים את כל הישראלים, אך כמובן שזה לא קרה. בשעה שש בבוקר כבר ניצבו בגבול מאות ישראלים שהתדפקו על שערי מצרים. התור הארוך לא הרתיע איש, וגם לא ההתרעה שהוכרזה ברמקולים מדי רבע שעה בזו הלשון: "המטה ללוחמה בטרור קורא לישראלים שלא לנסוע לסיני ולמצרים".



ההתרעות נשמעות רציניות, אז איך אפשר להסביר את הנהירה של הישראלים, ואנחנו בהם, לסיני? אולי כי האזהרות האלה מושמעות שוב ושוב במשך תקופה ארוכה כל כך, עד שהן נהפכו לקריאת "זאב-זאב". מעבר לכך, נדמה שהישראלים סבורים כי בזמן האחרון טיול בדיזנגוף סנטר או בחוף הים אינו בטוח יותר מחופשה בסיני. אבל יותר מכל, כנראה שגם לפחדנים ביותר קשה לעמוד מול הפיתוי של חופשה זולה, איכותית וקרובה לבית.



התנועה בגבול הישראלי מזדחלת לאיטה, אולי מתוך תקווה שמישהו יאזין היטב לכרוז המתריע מפני פיגועים, יפרוש מהתור, יעשה סיבוב פרסה ויחזור לארץ המובטחת. זה לא קורה. חצי שעה לאחר מכן הרגליים כבר עמוק בחול של אחד החופים בסיני.



מבט מהיר על הסביבה מספיק כדי להבין שהחופים מלאים עד אפס מקום. בעלי החושות מספרים כי כבר שנים לא היה להם כזה עומס בחג, וכי הם הופתעו ממספר המבקרים. אבל הם לא צריכים להגיד כלום - המחסור בחושות למי שלא הזמין מראש, והקצב המסחרר שבו מוקמות חושות לישראלים מדי יום, מספרים היטב את הסיפור. עוד חצי שעה חולפת - והנה קמה לה חושה חדשה.



בין הישראלים בסיני אפשר למצוא גם משפחות רבות - בעיקר הורים צעירים שהגיעו עם ילדיהם הקטנים. רבות מהמשפחות בוחרות לשהות בבתי המלון הקטנים שבחופים, אבל יש גם כאלה המבלות את החופשה בחושות הפשוטות.



רק לאחר נסיעה של 50 דקות לאורך החוף אנחנו מוצאות חושה אחת לרפואה - כלומר, כמה קרשים שאליהם מחוברות שמיכות. בצהריים כבר צצות סביבנו חושות דומות, כמו פטריות אחר הגשם - ניסיון של המקומיים למקסם רווחים ולדאוג לכל האלפים שלא הצליחו למצוא קורת גג על החוף.



שלוות המדבר משתלטת עלינו בתוך כמה שניות. הטלפון הנייד דומם, העיתון היומי נשאר מיותם מול דלת הכניסה בישראל, אין רדיו, טלוויזיה או כל אמצעי עדכון אחר - והאקטואליה נותרה במעבר הגבול. כעת יש רק ים נקי, חול זהוב, שוניות אלמוגים ושמים זרועי כוכבים... כן, וגם כמה בקבוקי אלכוהול שדאגנו לקרר בים. הדילמות הקשות ביותר שאנחנו נאלצות להתמודד עמן הן איזה קרם הגנה כדאי למרוח - 15 או 30, ואם להזמין את הסלט עם טחינה או עם חומוס.



ניסיון להתקשר לישראל באמצעות הטלפון הסלולרי של סלקום נתקל בחומה בצורה - לפחות בחופים המרוחקים יחסית. הניתוק הוא מוחלט. בפלאפון, הקליטה מותנית במיקום על החוף, ואילו באורנג' ייאלצו הישראלים להישאר מחוברים - מצב שעשוי להיחשב אידיאלי בחיי היום-יום, אבל לא בסיני. בכל מקרה כדאי לבדוק באמצעות איזו רשת פועל הטלפון הסלולרי, שכן שיחה באמצעות רשת מצרית תהיה יקרה יותר משיחה ברשת ישראלית.



להנאה מהשקט והשלווה מצטרפת העובדה שהחופשה נגישה כמעט לכל כיס. בזמן שחופשה במלון באילת עולה בחגים יותר מנסיעה לחו"ל, ומשפחה ממוצעת עשויה להוציא עליה סכום המשתווה למשכורת חודשית, חופשה בת שלושה לילות בחושה בסיני - כולל ארוחות במסעדות הפשוטות שעל החופים, דמי מעבר ונסיעות במונית מהגבול וחזרה - תעלה כ-400 שקל בלבד. מי שינסה לחסוך, ישלם עוד פחות.



מי שנרתע מדלות החושות יכול להשתכן במלונות קטנים ופשוטים (חלקם נראים כאילו נלקחו מסיפורי אלדין) שמחיריהם נעים בין 35 ל-50 דולר. במקומות אלה אפשר להתענג על חדרים נקיים ומקלחות (שאליהן ינסו להתגנב דיירי החושות השכנות). וישנם כמובן המלונות הגדולים - אך גם בהם יהיה מחיר החופשה נמוך באופן משמעותי מהמחיר באילת. כל המחירים האלה נכונים לתקופות העומס, כמו פסח, סוכות, שבועות ויולי-אוגוסט. בתקופות אחרות, המחיר יכול להיות נמוך עוד יותר.



בעת השהייה על החוף חשוב לדעת כיצד להתמודד עם הפרעות מצד רוכלים - ילדים ונשים שמנסים למכור לנופשים צעיפים, שרוולים, שרשראות, צמידים וסיגריות.



הבדווים, שהפגינו כלפינו אהדה שישראלים אינם זוכים לה בהרבה מקומות בעולם, עודדו אותנו לחשוב שהבחירה שלנו היתה נכונה. אחרי הכל, הרושם הוא שהם מפחדים מהפיגוע הבא יותר מאתנו, ויעשו כל ניסיון למגר אותו. השאלה אם הם יצליחו בכך נשארת בעינה. לנו נותר רק לקוות שהטעם הטוב שנשאר לנו מהחופשה בסיני לא יתפוצץ לנו, ולאלפי הישראלים האחרים, בפרצוף.