>> משבר החובות ביוון מתקרב לנקודת האל-חזור. הסיכויים לחילוץ מתפוגגים, בעיקר בשל סרבנותה של גרמניה, והמשקיעים הלחוצים הזניקו את הריבית על אג"ח של ממשלת יוון לשחקים - ובכך ייקרו את עלויות המימון שלה. מצב זה מכביד עוד יותר את נטל החובות של יוון ומערער עוד יותר את האמון בה.
בנקודה זו קשה לראות כיצד תוכל המדינה להימנע מנפילת המוות אל חדלות פירעון ופשיטת רגל. זהו סיפור נורא, המהווה לקח ברור לכולנו. ואולם מהו בדיוק הלקח?
כן, יוון משלמת את המחיר על החוסר באחריות תקציבית שלה, אך זה אינו הסיפור המלא. הטרגדיה היוונית מדגימה את הסכנה הקיצונית של מדיניות מוניטרית דפלציונית. וזהו לקח שכל המנהיגים האמריקאים צריכים להביא לתשומת לבם.
המפתח להבנת קשייה של יוון הוא שלא מדובר רק בחובות מופרזים. החוב הציבורי של יוון, 113% מהתמ"ג, אכן גבוה, אבל מדינות אחרות התמודדו עם רמות דומות ללא משבר. למשל, ב-1946 נשאה ארה"ב שלאחר מלחמת העולם השנייה בחוב של 122% מהתמ"ג. ואולם המשקיעים לא דאגו, ובצדק: במהלך העשור שאחרי כן נחתך יחס החוב לתמ"ג של ארה"ב כמעט בחצי, ופוגג כל חשש לגבי יכולתה של ארה"ב לפרוע את חובותיה. החוב ביחס לתמ"ג המשיך ליפול בדורות הבאים עד שפל של 33% ב-1981.
כיצד הצליח הממשל האמריקאי לפרוע את חובות המלחמה? למעשה, הוא לא עשה כן. בסוף 1946 היה חייב הממשל הפדרלי 271 מיליארד דולר; אך בסוף 1956 צמח החוב ל-274 מיליארד דולר. היחס בין החוב לתמ"ג נפל לא מפני שהחוב הצטמצם, אלא בגלל שהתמ"ג עלה והוכפל במונחים דולריים, בתוך עשור. העלייה בתמ"ג היתה תוצאה שווה של צמיחה כלכלית ואינפלציה, כך שגם התמ"ג הריאלי וגם רמת המחירים עלו בערך ב-40% בין 1948 ל-1956.
למרבה הצער, יוון לא מצפה להציג ביצועים דומים בתחום הצמיחה. מדוע? בגלל היורו. עד לאחרונה נראתה החברות בגוש היורו כמו דבר טוב עבור יוון, שכן היא פתחה לה גישה להלוואות זולות והזרימה הון רב. ואולם זרימת ההון הובילה גם לאינפלציה. וכשהחגיגה נגמרה, יוון מצאה עצמה עם עלויות ומחירים גבוהים משל הכלכלות הגדולות באירופה. בחלוף הזמן, המחירים ביוון יצטרכו לרדת. פירושו של דבר שבניגוד לארה"ב שלאחר המלחמה בשנות ה-40, שחלק מחובותיה נמחקו בגלל אינפלציה, ליוון יהיו חובות שיגדלו בגלל דפלציה.
זה לא הכל. הדפלציה היא תהליך כואב, שפוגע בצמיחה ובתעסוקה. יוון לא תוכל להשתמש בצמיחה כיציאה מהחובות. נהפוך הוא - היא תצטרך להתמודד עם חובותיה לנוכח כלכלה שדורכת במקום, במקרה הטוב. כך שהדרך היחידה שבה תוכל יוון לרסן את בעיית החובות היא לבצע קיצוצים אכזריים בהוצאות ולהעלות מסים, אמצעים שלכשעצמם יחמירו את בעיית האבטלה. אין פלא, אם כן, ששוקי האג"ח מאבדים אמון ודוחפים את יוון לסף תהום.
רק לא דפלציה
מה אפשר לעשות? התקווה היתה שמדינות אחרות באירופה יחתמו על הסכם לערוב לחובות של יוון, בתמורה למחויבותה למדיניות צנע - קיצוץ חד בתקציב. זה היה יכול להצליח, אך ללא תמיכה של גרמניה, עסקה כזו לא תצא לפועל.
יוון תוכל להקל במקצת את בעיותיה אם תצא מגוש היורו ותפחת את המטבע שלה. עם זאת, קשה לראות כיצד המדינה יכולה לעשות זאת מבלי שהצעד ייצור הסתערות קטסטרופלית על הבנקים שלה. מפקידים מודאגים כבר החלו למשוך מזומנים מבנקים יווניים. אין תשובות טובות למצב. למעשה, כל התשובות האפשריות פשוט איומות.
ומהם הלקחים עבור אמריקה? כמובן, עלינו להיות אחראיים מבחינה תקציבית. זה אומר שיש לטפל בנושאים ארוכי הטווח - מעל כולם תקציב הבריאות - ולא להילחם ולזעוק על חיסכון של פרוטות בטווח הקצר, כדי לסייע לכלכלה שבמצוקה.
חשוב לא פחות הוא להימנע ככל האפשר מדפלציה, ואפילו מאינפלציה נמוכה. בניגוד ליוון, ארה"ב אינה תקועה עם מטבע של אחרים. ואולם כפי שיפן הדגימה, אפילו מדינות עם מטבע משלהן יכולות להיתקע במלכודת דפלציונית.
מה שמדאיג אותי יותר מכל במצבה של ארה"ב כיום הוא הרעש הגובר מצד נצי האינפלציה - המתנגדים למצב של אינפלציה - שרוצים שהבנק הפדרלי יעלה את הריבית ושהממשל הפדרלי יפסיק את התמריצים, אף שהאבטלה בקושי החלה להתואשש. אם הם יצליחו להשיג את רצונם, הם ינציחו את האבטלה ההמונית. וזה לא הכל. החוב הציבורי של אמריקה יהיה בר-ניהול אם נצליח לחזור לצמיחה נמרצת ואינפלציה מתונה. אם מהדקי החגורה ינצחו, זה לא יקרה - ואז, אלוהים יעזור.
הלקח שצריך ללמוד מהטרגדיה היוונית
פול קרוגמן
11.4.2010 / 6:59