בית המשפט הפך את הרשת למערב פרוע

>> פסק הדין של בית המשפט העליון שניתן באחרונה - שאין להורות לספקית אינטרנט לחשוף זהות של טוקבקיסט - צריך להדאיג את שוחרי ומשתמשי האינטרנט.

במבט ראשון נראה כאילו בית המשפט מיטיב להבין את ההוויה האינטרנטית. דעת הרוב מתארת את הרשת כ"כיכר העיר החדשה" וכ"אמצעי דמוקרטי המקדם גם את עיקרון השוויון". ואולם תוצאת פסק הדין חותרת תחת אופיה הדמוקרטי של הרשת. למעשה, פסק הדין יוצר חלל בלתי הגיוני שתוצאתו היא מצד אחד, הפיכת הרשת למעין מערב פרוע שבה כל איש הישר בעיניו יעשה; ומצד אחר, חשיפת ספקי האינטרנט ומפעילי אתרי תוכן לסיכונים חדשים.



בבסיס ההליך נמצאת בקשתו של המערער מבית המשפט להורות לספקית האינטרנט לחשוף את זהותם של טוקבקיסטים שהשמיצו אותו בפורום מסוים, כדי שיוכל לתבוע אותם תביעת דיבה. דעת הרוב קבעה כי עד שלא יהיה הסדר חקיקתי, אין להורות לספקית לחשוף זהות של משתמש, גם כאשר הפרסום שעשה המשתמש האנונימי פוגע בזכויות משתמש אחר ויוצר עוולה כלפיו. זאת, מכיוון שהזכות לאנונימיות ברשת היא, לפי בית המשפט, זכות חוקתית, היונקת את מקורותיה מחופש הביטוי והזכות לפרטיות.



בחוק הישראלי אין הסדר המאפשר לתת צו לחשיפת זהותו של אדם אחר לפני תביעה. "יצירת" צו כזה על ידי בית המשפט יש לה השלכות רוחביות שראוי שהמחוקק יעסוק בהן. אלא שגם להחלטה זו של בית המשפט, של "שב ואל תעשה", השלכות רוחביות החורגות הרבה מעבר לזירת הטוקבק. בית המשפט העליון יצר מצב שבו כל האתרים המאפשרים למשתמשים להעלות תכנים משלהם לרשת פרוצים להעלאת תכנים שיש בהם לשון הרע, עוולות אחרות ופגיעה בזכויות קניין רוחני, כאשר המפר חסין בזכות האנונימיות שלו מפני תביעה אזרחית, ולנפגע אין כל דרך לשמור על זכויותיו.



כך ישראל היא לאתרי התוכן מה שקפריסין היא לאתרי הימורים - מקלט למעוולים. לא ברור מדוע בית המשפט קובע כי גם אם קיימת לי עילת תביעה ממשית בגין הפרת זכויותי, לא אוכל לעשות בה שימוש רק משום שהמעוול בחר להשתמש במדיום המאפשר לו, טכנית, להישאר אנונימי. זוהי תוצאה בלתי הגיונית ובלתי צודקת.



יתר על כן, הניסיון מראה כי ריק משפטי סופו להתמלא, וכשאין פתרון חקיקתי או שיפוטי, השוק מסדיר עצמו. ההסדרה במקרה זה עלולה להזיק לאופיה האנונימי והדמוקרטי של הרשת, שעליה כביכול מבקש פסק הדין להגן: אם אין אפשרות לחשוף את זהותם של המשתמשים, הכתובת הבאה לתביעות היא ספקי האינטרנט ומפעילי אתרי התוכן. מי שזכויותיו נפגעו יבקש להטיל עליהם את האחריות לתכנים הפוגעניים.



בישראל זכו עד כה גופים אלה להגנה מסוימת מאחריות לתכנים שעלו באמצעותם, בעיקר באמצעות פסיקה של בתי משפט שלום, שאינה מחייבת. יצירת תמריץ לתבוע אותם בהיעדר נתבע אחר תביא לכך שאותם מפעילים ייאלצו לנקוט אמצעים המנוגדים לרוח הרשת כדי לצמצם את חשיפתם לאחריות - כמו צנזורה, סינון וחיוב המשתמשים להזדהות. חשיפת המפעיל לסיכוני תביעה היא הרסנית לרשת ועלולה לפגוע בחופש הביטוי, באנונימיות ובזרימת המידע - פגיעה ממשית הרבה יותר משיכולה חשיפה של המעוול עצמו לגרום.



הכותבת היא עורכת דין במשרד בי.אף.פי ושות'