קור רוח של ניו יורקר

ניו יורק טיימס

>> דייויד רמניק, עורך "הניו יורקר", הוא לא אדם שמחמיץ הזדמנויות. לאחר שהשתתף בהלוויה במסצ'וסטס בפברואר בשנה שעברה, הוא קפץ לבית הספר למשפטים של אוניברסיטת הרווארד כדי לראיין כמה מהמרצים לשעבר של נשיא ארה"ב, ברק אובמה. אף כי העיתונות כיסתה באופן נרחב את הנשיא ה-44, חשב רמניק שיש לו משהו להוסיף.



"כתבתי את זה פשוט כדי לראות אם אני יכול לעשות זאת", אמר רמניק, 51, באחד הראיונות עמו. "לא ידעתי אם זה באמת יעניין אותי, או שזה יהיה סתם סיפור על בחור שלמד בבית ספר למשפטים, ביג דיל".



רמניק המשיך לכתוב, והתוצאה היא ספרו השישי, "the bridge" ("הגשר"), שיצא לאור לפני כשבוע. הביוגרפיה שכתב על אובמה מתפרשת על פני 672 עמודים, ובוחנת את חייו ואת זהותו האתנית, עם נגיעות בפוליטיקה של קניה, בהשכלתו המשפטית, בעבודת הדוקטורט של אמו בנושא נפחות אינדונזית, ואפילו תמלול של הקלטה של הנשיא כנער המתלוצץ עם חבריו.



בעבור רמניק, השאלה היתה לא אם אפשר לשלב בין כתיבת הספר לעבודה ב"הניו יורקר" - אלא האם הסקרנות שלו תימשך. "אתה חייב לחוש עניין אדיר, וזה לא יגיע מעצמו כל חמש דקות", הוא מודה.



ב"הגשר" נראה כי רמניק התעניין באובמה בעיקר כ"משנה צורה", האופן שבו "הוא החליף סגנונות מבלי לפגום בכנות שלו". העיתונאי שברמניק עשוי למצוא משהו מתכונה זו גם בעצמו.



הוא מדווח, כותב ועורך, במעין שילוב מצליח של שחקן-מאמן. הכותבים והלקוחות המפרסמים במגזין שלו חשים כי הם נמצאים במרכז הפוקוס שלו; והוא מתחשבן על כל סנט בקונדה נסט, אחת מחברות ההוצאה לאור היוקרתיות ביותר בעולם.



במקביל, בדומה למושא כתיבתו, רמניק עובד קשה כדי ליצור רושם שהוא אינו עובד קשה. "הוא אוהב ליצור את הרושם שהוא לא מזיע", אמר מלקולם גלדוול, כתב מערכת ב"הניו יורקר" ועמית ותיק של רמניק מ"וושינגטון פוסט". "הוא משוטט ומדבר עם אנשים, ולאחר מכן נעלם וכותב אלפי מלים ב-15 דקות. זה הכל חלק מהרצון 'לגרום לזה להיראות קל'".



"לכתוב זה קשה"



ניהול מגזין, אפילו "הניו יורקר", אינו משימה קלה בימים אלה. בשנה שעברה, צנח מספר עמודי הפרסום במגזין ב-24% - קצת פחות מהממוצע בתעשייה. אך רמניק הצליח לרשום רווח תפעולי קטן בזכות קיצוצים בעלויות, כפי שעשה במשך שנים.



אותם קיצוצים הביאו לכך ש"הניו יורקר" היה המגזין היחיד של קונדה נסט שתקציבו לא הופחת ב-2009, מה שהעניק לרמניק מוניטין של התלמיד חביב-המורה, בחברה שבה קיצוצים יזומים פירושם בדרך כלל הזמנת בקבוקי שמפניה קטנים יותר. סמואל ניוהאוס ג'וניור, יו"ר קונדה נסט, שבדרך כלל מסרב להגיב לכתבות, העיד בהודעת מייל כי רמניק "היה האדם המתאים לתפקיד. לא התחרטתי על ההחלטה הזאת".



אך רמניק מתבלט במטה החברה בטיימס סקוור שבמנהטן גם מבחינות אחרות. הוא מגיע לעבודה ברכבת התחתית, ואינו ידוע בשחצנות או במזג רתחני כמו עורכים מפורסמים אחרים - כמו קודמתו בתפקיד, טינה בראון. הוא נוטה להימנע מהמסעדות הפופולריות בעיר, ומעדיף את אוסט (ouest), ביסטרו אמריקאי ממוצע הממוקם בסמוך לביתו. "בפעם האחרונה שאכלתי אתו, התעקשתי שאני לא הולך לאוסט", אמר גלדוול. "הייתי חייב לשתף פעולה עם המזכירה שלו מאחורי גבו".



הנרי פיינדר, מנהל המערכת, מספר כי רמניק מזהה לעתים קרובות "חולשה דיווחית", או כיסוי נדוש של נושא. אך "אם כתבה מגיעה והיא טובה, יש עורכים שאוהבים לערוך אותה רק כדי שחותמם יורגש", אמר פיינדר. "לא רמניק".



לדברי רמניק, הוא אינו אוהב להתערב בעבודת הכתבים והעורכים. "אני לא רוצה להעכיר את האווירה", הוא טוען. הוא גם מקפיד לשלוח ברכות לכתבים, "מכתבי תודה לבביים", אמר גלדוול, שגורמים לך "להרגיש שאתה חלק ממשהו חשוב".



"אני צריך תמיד לזכור שלכתוב זה באמת קשה", אומר רמניק. "אני מקווה שאני מתייחס לכך בכבוד הראוי".



"הוא גם קמצן"



גם בהיבט העסקי רבים טוענים כי רמניק סייע ככל יכולתו: אכל ארוחות צהריים עם מפרסמים וערך מסיבות ללקוחותיו בביתו; הוא גם בחן את תקציב המגזין, קיצץ בתקציב השליחויות, המוניות, הסעודות והמסיבות, והפחית את "עמלת הרצח" לכתבות שלא פורסמו (שהיתה גבוהה בימי בראון).



כשהכתב ג'פרי גולדברג נאלץ לבלות לילה בניו יורק כדי להשלים כתבה בחודש שעבר, רמניק התעקש שילון בביתו ולא במלון. "השאלה היא אם הוא ביקש ממני להישאר משום שאנחנו חברים או משום שהוא קמצן. התשובה יכולה להיות 'גם כי אנחנו חברים וגם כי הוא קמצן'", אמר גולדברג.



תחת רמניק, עלתה תפוצת "הניו יורקר" ב-23% - ליותר ממיליון קוראים, אף כי הכפיל את מחירו של המגזין. ואולם, המכירות בדוכנים רשמו ירידה באחרונה. שיעור חידוש המנויים כעת הוא 84.3%, בהשוואה ל-77.3% ב-1999. עם זאת, מספר הקוראים ושיעור חידוש המנויים ירדו ב-2009 בהשוואה ל-2008, בדומה לנעשה בתעשייה כולה.



אף כי חלק מהקוראים יעדיפו את סגנונה הראוותני של בראון על פני חושיו העיתונאיים של רמניק, הוא נחשב עורך ששומר על הרוגע, במקצוע המלא בעובדים נוירוטים ביותר.



"אני חושב שהוא מתייחס לתפקיד העורך כאל תפקיד שפוי", אמר פיינדר. "הכתבים מעדיפים, אולי, להיות קצת משוגעים". זאת, מלבד מצב שבו רמניק הוא הכותב. בשנה שבילה בכתיבת "הגשר", הוא התעורר מדי יום ב-05:30 בבוקר כדי לכתוב, ונשאר לעתים קרובות עד שעות הלילה הקטנות, אך כמעט ולא דיבר על הספר במשרדו. "הוא היה קם באמת מוקדם, וחזר לעבוד אחרי ארוחת הערב. הוא לא יצא לסופי שבוע ולא לחופשות במשך יותר משנה", סיפרה אשתו, אסתר פיין.



השנה צפויים לצאת לאור ספרים רבים העוסקים בנשיא אובמה, והוצאת הספרים קנופף האיצה את פרסום ספרו של רמניק. דובר ההוצאה לאור אמר כי הספר צפוי להיות רב-מכר.



ציפיותיו של רמניק מתונות - מבחינה אינטלקטואלית, לפחות. "אני מבין את ההבדל בין עיתונות למחקרים אקדמיים שיוצאים 20 שנה מאוחר יותר", אמר רמניק על הביוגרפיה שכתב. "יש לי עבודה, והיא תובענית למדי - תובענית באופן מהנה".