מכוניות היוקרה שיורדות אל העם

>> באחרונה הזדמן לי לנהוג בשלוש מכוניות "כניסה" לעולם היוקרה. שלושת הדגמים שונים זה מזה ומציעים לנהג חוויות שונות, ואולם הם מאפשרים לבחון את הצעדים הראשונים בעולם היוקרה.

אלפא מיטו: למכונית הקטנה של אלפא מוצעת גרסה בסיסית, עם מנוע 1.4 ליטרים המספק 120 כ"ס. חיצונית, ההבדלים בין גרסה זו לגרסאות יקרות יותר אינם גדולים. בפנים הופחת האבזור ומערכת מיזוג האוויר היא מכנית ופשוטה ולא בקרת אקלים. תא הנוסעים צפוף מעט, אך גם זה אינו דבר רע בהכרח והוא מאפשר תנוחת נהיגה מהודקת, בדומה למכוניות ספורט ישנות. המשקל הקל מאפשר למכונית להיות זריזה ולהציע ביצועים טובים. ואולם יתרונה הגדול של המיטו הוא בהגה המתקשר (יחסית) ובתיבת ההילוכים הידנית המוצלחת. בניגוד למכוניות מודרניות רבות, במיטו אפשר לחוש מעורב בנהיגה. לכך מסייעת גם מערכת אלקטרונית, שמאפשרת בחירה בין מצבי נהיגה, בהם משתנה קשיחות המתלים, הגדשת הטורבו במנוע ותגובות ההגה. במצב d (dynamic), ההבדל ניכר והמכונית נהפכת לחדה יותר ומגיבה היטב לפקודות הנהג.



גרסה זו של המיטו היא הזולה ביותר בהיצע של אלפא רומיאו, במחיר של 143 אלף שקל, אך בתוספת של 12 אלף שקל אפשר לרכוש את הגרסה החזקה יותר, עם 155 כ"ס. בהפרש מחירים כזה ההמלצה היא להוסיף עוד קצת וליהנות ממכונית ספורטיבית של ממש, ולא מזו שהיא רק כמעט.



וולוו c30: לדגם זה עיצוב ספורטיבי, אך הוא לא מתיימר להיות מכונית ספורטיבית של ממש. הקומפקטית של וולוו, שהוצגה לפני 4 שנים, עברה באחרונה מתיחת פנים וקיבלה את הפנים החדשות של וולוו, עם עיניים מלוכסנות וסמל גדול בחזית. החידוש העיקרי בגרסה המעודכנת הוא תיבת רובוטית דו-מצמדית . פעולתה מהירה ונעימה, והיא בהחלט עדיפה על תיבות אוטומטיות קונבנציונליות. המנוע, 2.0 ליטרים עם 145 כ"ס, מאפשר ביצועים סבירים בהחלט.



עם זאת, ההגה מדויק אך עמום למדי ולא מתקשר (לא מספק איזון חוזר למצב האחיזה של הגלגלים). חסרונה העיקרי של ה-c30 הוא תא הנוסעים. עיצוב המחוונים הדל ואיכות החומרים בחלקו העליון של תא הנוסעים, לא תורמים לתחושת "פרימיום". במחיר של 180 אלף שקל, ה-c30 היא עדיין מכונית נישה, גם בשוק היוקרה. זוהי קומפקטית שמעלתה העיקרית היא העיצוב המיוחד, וככזאת היא מתאימה להולכים נגד הזרם, אלה שלא ירכשו אאודי a3 או ב.מ.וו סדרה 1. ואולם אם בוולוו היו משפרים גם את תא הנוסעים, המכונית היתה מוצלחת הרבה יותר.



ביואיק לה-קרוס: ג'נרל מוטורס נפטרה בשנה שעברה מכל מותגי הנישה שלה וסיימה את חייהם של הפונטיאק, הסאטורן וההאמר - אך ביואיק שרדה. בארה"ב הוחלט שהביואיק תמלא את החלל שבין שברולט לקדילאק, והסנונית הראשונה במערך הדגמים המודרני של ביואיק הוא הלה-קרוס, מכונית סאלון המבוססת על האופל אינסיגניה - שזכתה בתואר מכונית השנה באירופה (2009). הלה-קרוס מציעה עיצוב חדשני הכולל קימורים מורכבים ונוכחות מעודנת יותר משהכרנו בעבר.



תא הנוסעים מציג עיצוב עשיר בפרטים ומהודר למראה ולתחושה, עם איכות חומרים טובה. תיבה אוטומטית עם שישה הילוכים מעבירה את כוחו של המנוע, 3.0 ליטרים עם 255 כ"ס. כוח לא חסר, אך התחושה היא שהמכונית מאיצה מעט בעצלתיים. השלדה של המכונית מציעה אף היא שיפור ניכר לעומת דגמים קודמים, ומאפשרת התנהגות כביש מהודקת יותר. עם זאת, המכונית מיועדת לשוק האמריקאי והדבר ניכר בכיול רך של המתלים, שגורם לתנודות מרכב מורגשות.



שפע איבזור ותחושת יוקרה הופכים את הלה-קרוס למכונית מעניינת שמציעה תמורה טובה לכסף (230 אלף שקל). ואולם היא עדיין מיועדת בעיקר לחובבי אמריקאיות, שיעדיפו את המראה המרשים של הלה-קרוס על פני מתחרות צנועות מעט יותר מאירופה או מיפן.