פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הערבים מועסקים - אבל רק בחקלאות ובבניין

      מדוע הגברים הערבים פורשים משוק העבודה כבר בגיל 45? מירב ארלוזורוב עונה כי 65% מהם עובדים במקצועות פיסיים קשים, ולכן נשחקים בריאותית בגיל צעיר

      מדינת ישראל, שתקומתה באה לה מן האודים העשנים של שואת יהודי אירופה, מחדדת מדי שנה את הלקח המרכזי של יום השואה: החשיבות של הרגישות אל האחר בתוך החברה, והצורך לחנך לכבוד לאחר. עם זאת, לא בטוח, שמדינת ישראל אכן מצליחה לעמוד במבחן היומיומי של הכלת האחר בתוכה. מתברר שקל יותר לדבר גבוהה-גבוהה מאשר לעשות.

      כך, מחקר שפירסמה חטיבת המחקר של בנק ישראל בסוף 2009 חושף את הקושי העצום של החברה הישראלית להתמודד עם האחר הבולט ביותר בתוכה - ערביי ישראל. במקרה זה, מדובר בגברים הערבים ומידת היכולת שלהם להשתלב בשוק העבודה הישראלי.

      המחקר, של ערן ישיב וניצה קסיר, חשף כי ערביי ישראל יוצאים לעבוד. הם עובדים פחות מהיהודים, אבל בניגוד לנשים הערביות - שסובלות ממחסומים תרבותיים ולכן כמעט אינן משתתפות בשוק העבודה - לגברים הערבים אין מחסום משמעותי שמונע מהם להתפרנס. אלא שהשתתפות של הגברים הערבים בשוק העבודה משונה מאוד: הם עובדים מעט מאוד שנים. הם מצטרפים לשוק העבודה בגילאי ה-20 לחייהם, וכבר באמצע שנות ה-40 הם פורשים לפנסיה.

      הפרישה המוקדמת מאוד לפנסיה היא מאפיין מובהק חריג של ערביי ישראל. הם חריגים בכך מהגברים היהודים, שבדרך כלל מתחילים לפרוש מהעבודה בסוף שנות ה-50 לחייהם. הם חריגים בכך גם מכל הגברים במדינות אירופה ובמדינות ערב - ירדן, סוריה ואיראן - רובם ככולם מתחילים לפרוש מהעבודה בגילאי 55-60. הם חריגים בכך אפילו בהשוואה לגברים הפלסטינאים, שגם הם מתחילים לפרוש מעבודה רק עשור מאוחר מהם.

      עבודה ערבית

      מדוע הגברים הערבים פורשים כבר בגיל 45? ההסבר של ישיב וקסיר לכך הוא משלח היד של ערביי ישראל: 65% מהם עובדים במקצועות פיסיים קשים (בניין, חקלאות ועבודה בלתי מקצועית), ולכן נשחקים בריאותית בגיל צעיר. הריכוז הגבוה מאוד של ערביי ישראל במקצועות הפיסיים והלא מקצועיים הוא המסביר מדוע הם חריגים גם בנוף של שאר העולם הערבי. באף מדינה ערבית אחרת, לרבות הרשות הפלסטינית, לא מועסקים שני שלישים מהגברים במקצועות פיסיים שוחקים. בכל המדינות הללו הגברים מתפזרים על פני מגוון עיסוקים, פיסיים ולא פיסיים.

      אם כך, הבעיה של ערביי ישראל אינה הכניסה לשוק העבודה הישראלי. הם נכנסים לשוק במספרים סבירים. הבעיה שלהם היא ההדרה בתוך שוק העבודה אך ורק למקצועות פיסיים ולא מקצועיים. ערבי, מתברר, הוא שווה כל עוד הוא מכיר את מקומו הראוי - פועל בניין או עובד בחקלאות. במקצועות אחרים מקומו לא יכירנו.

      פועל יוצא הוא שהערבי מתרכז במקצועות קשים פיסית, המשלמים שכר נמוך מאוד ושבהם הוא גם מתחרה תחרות לא שווה ולא הוגנת מול העובדים הזרים. כך, השכר הממוצע של גבר ערבי ב-2005 היה 28.4 שקל בשעה - 42% פחות מהשכר הממוצע לשעה של גבר יהודי (48.9 שקל). למעשה, השכר של הגבר הערבי כל כך נמוך, שהוא משתכר אפילו פחות מהאשה הערבייה - ששכרה הממוצע הוא 30.6 שקל בשעה. ההסבר לכך הוא שמעט הנשים הערביות שיוצאות לעבוד עושות זאת במגוון עבודות, ואינן מתרכזות כמו הגברים רק בעבודות הפיסיות הירודות ביותר.

      בנוסף, כל המקצועות הללו אינם מציעים כל אופק קידום. לא ניתן כמעט להתפתח בהם מקצועית ולעלות בסולם השכר לאורך שנים. המוביליות של שוק העבודה, שהיא המבחן האמיתי לשוויוניות בו, אינה קיימת כאשר מדובר בעובד הערבי.

      ניתן היה לתלות את האשם בהשכלה הנמוכה של העובד הערבי בישראל, אבל אין לעובד הערבי בישראל כל תמריץ לשפר את השכלתו, מאחר שחוסר המוביליות שלו משתרשר לכל אורך הקו. מחקרים הראו כי ערבים בעלי השכלה אקדמית מתקשים להשתלב בעבודה בתחום ההתמחות שלהם. יותר משליש מהם נאלצים להתפשר על עבודה מחוץ לתחום שלמדו - למשל בהוראה. אפשר היה להתנחם בכך שלפחות רמתו של המורה הערבי עולה כתוצאה מכך, אבל מתברר שמורה אקדמאי מתוסכל - שנאלץ לבחור במקצוע ההוראה בעל כורחו - אינו המתכון להצלחה חינוכית, ומערכת החינוך במגזר הערבי מפגרת בכל המדדים אחרי זאת שבמגזר היהודי.

      להבדיל מעצם הכניסה לשוק העבודה, שאותה הממשלה יכולה לתמרץ בקלות יחסית, את המוביליות בתוך שוק העבודה - ההתקדמות במעלה השכר ומעלה הדרגות - קשה מאוד לטיפול ממשלתי. פרט לניסיון לשפר השכלה, המוביליות תלויה קודם כל ברצונו הטוב של שוק העבודה. משמע, ברצונו הטוב של המגזר הפרטי בישראל לתת לעובדים הערבים סיכוי שווה - לא רק הסיכוי לעבוד, אלא הסיכוי להתקדם ולהצליח. בינתיים, המגזר הפרטי בישראל נכשל כישלון חרוץ במבחן הרצון הטוב כלפי הערבים.