קנס כבד לבעל בית שחילק דירות

שופטת בית המשפט לעניינים מקומיים בתל אביב, לימור מרגולין-יחידי, גזרה על תושב תל אביב, יום טוב והבה, קנס של 570 אלף שקל לאחר שחילק ארבע יחידות דיור ברחוב העלייה לעשר דירות קטנות והשכיר אותן לעשרה שוכרים שונים. בנוסף, הוא נדרש להרוס את הדירות שהקים ולהשיב את המצב לקדמותו.

לפי כתב האישום, בחודשים אוקטובר 2002 עד פברואר 2007 חילק והבה את הדירות בשטח של 54-69 מ"ר כל אחת, לעשר יחידות דיור עצמאיות בשטח שנע בין 17-27 מ"ר כל אחת. לצורך זה הרס קירות ומחיצות, בנה חדשים וחילק שתי דירות בכל קומה לחמש יחידות דיור נפרדות, עם כניסה נפרדת לכל יחידה, מטבח, שירותים ומקלחת. כל העבודות בוצעו ללא היתר בנייה כחוק. חוות דעת שהוצגה בבית המשפט העריכה כי דמי השכירות שקבע היו 16 אלף שקל לחודש לכל הדירות.

והבה הודה בביצוע רוב העבירות, אך טען כי רכש את הבניין כשהיתה קיימת בו תשתית חלוקה לעשר יחידות דיור נפרדות ולמעשה ביצע עבודות שיפוצים בלבד. "לא נגעתי בקירות, אפילו בלוק אחד לא בניתי", טען.

מהראיות שהוצגו בבית המשפט עולה כי בביקורת ראשונה שנערכה במקום בספטמבר 2002 בלטה החלוקה ליחידות, אבל העבודות עדין לא הושלמו. הנאשם טען בתגובה כי התמונות צולמו במועדים שונים וכי לא הוא ביצע את העבודות אלא אנשי מקצוע, אך סירב לחשוף את זהותם וכן את זהות עורך הדין שליווה את עסקת המקרקעין או חוזה המכר של הנכס. בנוסף טען כי לא התקיימו בינו לבין המהנדסים שביקרו בנכס כל פגישה, ואם הם באו הרי עשו זאת בגניבה.

כך או כך, כחודש לאחר מכן, הוגשה בקשה של בית משפט למתן צו הפסקת העבודות. בבדיקה שהתקיימה בנובמבר 2006 לצורך בדיקת קיום הצו השיפוטי וקבלת צו כניסה שיפוטי למקרקעין, נמצא כי עבודות הבנייה הושלמו, הוכשרו לשימוש, ואף אוכלסו.

בקביעת גזר הדין דחתה השופטת את טענות בא כוחו של הנאשם לפיו יש לקזז הוצאות שהיו לצורך הפקת טובת הנאה. "הטענה אינה מקובלת עלי קונצפטואלית", פסקה השופטת. "תכלית הענישה נועדה להסב חיסרון כיס ולעקר את הכדאיות הכלכלית שבעבירה".

השופטת שוכנעה כי טובת ההנאה מהעבירה היא 380 אלף שקל. "יצירת מספר רב כל כך של יחידות דיור בשטח קטן ללא מעורבות הגורמים התכנוניים ואישורם, היא עבירה שמבחינת היקפה וחומרתה מצדיקה נקיטת אמצעים עונשים מחמירים.

"עבירות הבנייה הפכו זה כבר למכת מדינה. העבירות על חלוקת מבנה לכמה יחידות לצורך השכרתן למגורים, אף הן הפכו נפוצות בעת האחרונה. מדובר בעבירות שנעשות בחלק הארי של המקרים מטעמים של כדאיות כלכלית. העונש של קנס הנגזר משווי טובת הנאה, שמשמעו פגיעה ממשית בכיסו של הנאשם, הוא מכשיר אפקטיבי לצורך התמודדות עם הנגע של חלוקת דירות.

"לאור כל הנסיבות החלטתי לחייב את הנאשם לחוק העונשין בקנס בגובה של פי אחד וחצי משווי טובת ההנאה, ואני גוזרת עליו קנס בסך של 570 אלף שקל, או שישה חודשי מאסר תמורתו". כן גזרה השופטת תשלומי חובה בסך של 2,000 שקל.

עו"ד דן הלפרט, המתמחה במקרקעין, אמר: "זה עוד פסק דין מבית מדרשה של השופטת מרגולין-יחידי, הדומה לפסקי דין אחרים שניתנו על ידה. יש לציין כי לגבי הבנייה בפועל - זו עבירה שיש עליה התיישנות ולכן לא ניתן להגיש כתב אישום על עבודות שנעשו לפני חמש שנים ויותר. זו אחת הטענות שהציג הנאשם, אך השופטת קבעה כי לאור זאת שהיו כמה ביקורים בנכס, מדובר בפעולות חקירה שקטעו את רצף ההתיישנות.

"ההליך הפלילי הוא לפי חוק התכנון והבנייה אותו מנהלת מדינת ישראל נגד נאשם, ובהליך הזה הדיירים כלל לא מעורבים. ההליך כפוף לכך שעירייה תבצע את עבודות הפיקוח שלה ביעילות והעונש בהליך זה הוא החזרת מצב לקדמותו וקנס שהוחרף מהותית בפסיקות האחרונות, בעיקר על עברייני בנייה בתחום פיצול דירות".

"עם זאת, דייר המתגורר בבית משותף צריך לדעת שאם נתקל באוזלת יד מצד רשות מקומית, יש לו עדיין פעולה אלטרנטיבית - לנקוט פעולות עצמאיות כדי לעצור פעילות בלתי חוקית של דייר אחר באמצעות הגשת תביעה אזרחית לבית המשפט ובקשת צו מניעה להפסקת העבודות.

לעתים דווקא ההליך האזרחי יכול להביא לתוצאה יותר מהירה, בין היתר בגלל העומס שיש על רשויות המקומיות. כך אנו למדים מהליך דומה שנידון בבית המשפט המחוזי. מדובר בהליך אזרחי שנקטו דיירים בבית המשותף נגד דייר שפיצל דירה וגרם לנזק בבניין. אף כי כבר פנו לרשות מקומית שתטפל בנושא, הם הגישו במקביל בקשה לצו מניעה שיעצור את העבודות במקום".