מעולם לא היה מצבנו טוב יותר. ראש הממשלה מבטיח לנו שבקרוב תהיה ישראל אחת המדינות המתקדמות ביותר בעולם: "ישראל תתבסס כמעצמה כלכלית אזורית וכמעצמה טכנולוגית עולמית, המאורגנת בערכיה וחיה בביטחון ושלום עם שכניה", הכריז ראש הממשלה לפני שבוע במסיבת עיתונאים שנערכה במשרדו במלאת שנה לממשלתו. אירופה שקועה במיתון כבד בעוד בישראל התחדשה הצמיחה, המשבר הפיננסי עבר מעל הראש שלנו בנזקים מינימליים, אף בנק בישראל לא קרס ולא נזקק לסיוע ממשלתי, לא לקחנו חלק בבועות הדיור והמינוף - והכי חשוב: שיעור האבטלה בישראל כיום נמוך בהשוואה למצב ברוב מדינות המערב.
נוסיף לזה את התחזקות השקל הישראלי, שמנפחת לפתע את התוצר המקומי לנפש במונחים דולריים, את החוב הלאומי שלנו שלפתע נראה סביר במונחים בינלאומיים - ואנחנו כבר יכולים לנחש אילו כותרות יספקו לנו הפרשנים האופטימים והפוליטיקאים בערב יום העצמאות בשבוע הבא.
אבל מי שלא תחוב עמוק מדי בלב הבועה הבורסאית התל אביבית, שלא מודד את העולם רק על בסיס השיא החדש של מדד ת"א 100 או על פי שביעות הרצון העצמית של חברי האלפיון העליון - מרגיש אינטואיטיבית שדברים לא טובים מתרחשים במדינת ישראל.
פרופ' דני בן דוד מאוניברסיטת תל אביב מזהיר את קברניטי המשק הישראלי כבר יותר מעשור מפני התוואי האמיתי שבו נע המשק הישראלי בשלושת העשורים האחרונים. מצגותיו נהפכו לשם דבר במשק - ובמשבר הכלכלי של 2001-2002 זכו לתשומת לב רבה.
בשלישי, זמן רב לאחר שירד מהכותרות, הופיע שוב בן דוד, הפעם בתפקידו כמנהל מכון טאוב. באמתחתו נשא דו"ח עב כרס שזכה לכינוי היומרני "דו"ח מצב המדינה" - וכמה מאכזב, הביא שוב בשורות רעות מאי פעם: המשק הישראלי נע במהירות בתוואי הרסני.
כותב בן דוד:
"שלושה משתנים מרכזיים מאפיינים כל חברה - רמת החיים הכללית, שיעורי העוני וממדי אי השוויון. כשיש בעיה באחד המשתנים, החברה נמצאת בסכנת משבר. כשמדובר בבעיות בכל שלושת המשתנים, וכשמדובר בבעיות שאינן נפתרות - ואולי אף מחריפות בהתמדה במשך עשורים שלמים ברציפות - הרי שהחברה נמצאת על מסלול שאינו בר קיימא בטווח ארוך.
"רמת החיים בישראל אינה מצליחה לסגור את הפער עם המדינות המפותחות במערב, אלא ההפך הוא הנכון. למרות ההיי-טק, הרפואה וההשכלה הגבוהה, הנמצאים במעטפת הידע האנושית, רמת החיים בישראל נסוגה והולכת, במונחים יחסיים, מרמות החיים במדינות המערביות המובילות מאז שנות ה-70 - תופעה שרק תגדיל את הירידה מהארץ.
"שיעורי אי השוויון והעוני בישראל הם בין הגבוהים במערב. כל עוד המדינה אינה נוקטת מדיניות מערכתית להקטין את אי השוויון ואת העוני במקור - כלומר לפי הכנסות ברוטו - היא תיאלץ לפרוש רשת ביטחון חברתית גדלה והולכת כדי למנוע מיותר ויותר משפחות מליפול מתחת לקו העוני. מדובר בסכומים גדלים והולכים, שהמדינה לא תוכל להמשיך לממן לנצח.
"הסיבה העיקרית לכל שלוש הבעיות היא שחלק גדל והולך של החברה הישראלית אינו מקבל את הכלים ואת התנאים להתמודדות במשק פתוח, תחרותי ומתקדם. אם אין בכך די, חלק זה של החברה גדל מהר יותר מהחלק שצריך לממן את רשת הביטחון החברתית".
פרופ' בן דוד, כל המדינות המערביות שלהן אנחנו משווים את עצמנו נסוגות במהירות בשנתיים האחרונות, בעוד ישראל מציגה נתונים מרשימים. מדוע אתה מתעקש שוב להביא בשורות רעות וללוות אותן בסופרלטיבים דרמטיים? מה קרה לך? מה גילית לפתע, או שמא זאת הדרך היחידה לייצר תשומת לב תקשורתית?
"מה שקרה הוא שהתחברו לי כמה דברים, ובשנה האחרונה התעדכנתי לגבי חומרת המצב שבו אנחנו נמצאים. יש בכלכלה את הרמה האבסולוטית ואת קצב השינוי. את הרמה הגרועה שבה נמצאת ישראל בשורה של פרמטרים חשובים כמו שיעור התעסוקה ורמת החינוך אני יודע כבר הרבה זמן. מה שלמדתי בשנה האחרונה זה קצב השינוי. גיליתי שהתפתחות התוואי השלילי היא מהירה הרבה יותר ממה שהייתי ער לו.
"במבט שטחי של נתוני הצמיחה, החוב והאבטלה נראה שיש לנו במה להתגאות. בחלק מהדברים אנחנו טובים ממדינות המערב, בחלק גרועים - אבל קרובים לממוצע.
"אבל התמקדות בשיעור האבטלה היא מטעה. היא מגלה לנו כמה אנשים מחפשים עבודה ולא מוצאים. הבעיה היא אלה ש'לא מועסקים' - לא עובדים ולא מחפשים עבודה. כאן הנתונים מבהילים".
אבל זה לא הסיפור הידוע של חרדים וערבים?
"מתברר שלא. שיעור הלא מועסקים בקרב חרדים וערבים הוא אכן גבוה מאוד, אבל מתברר שגם בקרב יהודים לא חרדים הוא גבוה ברבע מהממוצע במדינות המפותחות.
"שיעור הלא מועסקים משתלב עם הנתונים המדהימים שגיליתי לגבי מערכת החינוך. כאן ההפתעה היא בכיוון ובעוצמה של השינויים. התברר לי שבעשור האחרון ירד ב-3% מספר התלמידים במערכת החינוך הממלכתית, במערכת הממלכתית-דתית הוא עלה ב-8%, במערכת החינוך הערבית גדל מספר התלמידים ב-33% ואילו אצל החרדים הוא צמח ב-51%. אלה נתונים מדהימים. זהו עשור אחד בלבד.
"עכשיו בואו נראה מה קורה אם אנחנו מריצים את שיעורי השינוי האלה 30 שנה קדימה, ליום שבו הילדים שלנו יהיו בגילנו. אם נמשיך בתוואי הנוכחי, אזי ב-2040 יהיו 78% מכלל תלמידי ישראל במערכת החינוך החרדית או הערבית.
"עכשיו נחזור לשאלת אי התעסוקה. גם כאן המגמות הן מבהילות. לכאורה, אין כל חידוש בהשתתפות הנמוכה של החרדים בשוק העבודה. אבל כשבדקתי את הנתונים, גיליתי שלפני 30 שנה היינו מדינה נורמלית, עם שיעור אי תעסוקה דומה לזה שבמדינות המערב. אז שיעור ההשתתפות של החרדים בעבודה היה גבוה בהרבה.
"אומרים שהחרדים לא עובדים, שזה עניין דתי או תרבותי. זה לא נכון. לפני 30 שנה הם עבדו. שיעור אי התעסוקה בקרב חרדים היה 20% וכיום הוא 60%. הוא גדל פי שלושה. כלומר במקביל לעליית חלקם באוכלוסיה, גם ההתנהגות התעסוקתית שלהם נהפכת לגרועה יותר".
אוקיי. התוואי בתחום הזה ברור. אבל עדיין הנתונים הכלכליים של ישראל, התוצר לנפש והצמיחה נראים טוב יותר כיום.
"זהו, שלא. הנתון הכלכלי החשוב ביותר הוא הפריון - הוא מייצר את הצמיחה בתוצר לנפש. מה שאנחנו רואים הוא שעד שנות ה-70 גדל הפריון בישראל במהירות, ומאז הוא גדל בקצב אטי מאוד בהשוואה לעולם. יש לנו משקולת אדירה סביב הצוואר, והיא גדלה כל הזמן" (ראו תרשים במרכז).
ועד כמה היא תלויה בעניין של האוכלוסיה החרדית?
"פחות ממה שאתם חושבים. כשמנתחים את ההידרדרות ברמת החינוך בישראל, רואים שתלמידי ישראל מדורגים במקומות הנמוכים ביותר בעולם ברוב המבחנים. יש לזכור שנתונים אלה לא כוללים את האוכלוסיה החרדית שכלל אינה לוקחת חלק במבחנים האלה. המצב של מערכת החינוך מידרדר: במגזר הערבי רמת החינוך היא של מדינת עולם שלישי ובמגזר היהודי רמתה היא מהנמוכות ביותר בעולם".
אבל בשנתיים האחרונות התוואי אצלנו - במונחים של תוצר, צמיחה ואבטלה - נראה טוב יותר מבאותן מדינות.
"המשבר אכן עבר אותנו טוב באורח יחסי, אבל זה גם משום שהמיתון הרציני שלנו היה בתחילת העשור, וכשהגיע המשבר הפיננסי העולמי, היינו בתאוצה של יציאה מהמשבר שלנו. השנה האחרונה, שבה מצבנו טוב באופן יחסי, היא בסך הכל תיקון לשנים הרעות שהיו לנו ב-2001 וב-2002. אבל כשמסתכלים בפרספקטיבה ארוכה, רואים שאין כאן כל שינוי מגמה. אנחנו במסלול של צמיחה אטית ופריון נמוך שבו היינו 35 שנה".
אבל בשנים האחרונות היתה ירידה בשיעור העוני, אחרי עלייה מהירה מאוד בשנות ה-80 וה-90.
"יש שיפורים, בוודאי שהם מעודדים - אבל אין סיבה לחשוב שהם יימשכו או שהמצב השתנה. זה נראה לכל היותר כתיקון לאחר הרעה מתמשכת ומהירה. אנחנו עדיין ברמות עוני ואי שוויון גבוהות מאוד. חלק מהשיפור הזה נובע מחמש שנים טובות מאוד שהיו לנו - ואני לא רואה סיבה שיימשכו, כי אף בעיה בסיסית של המשק לא נפתרה.
"חוץ מלשמור על אחריות תקציבית, שזה דבר חשוב, לא עשינו שום דבר משמעותי כדי לשפר את התשתית של המשק - האנושית והפיסית. לכאורה יש לנו יותר השכלה אקדמית בישראל, אבל איזו צורה יש לה?"
ואין סיכוי שהשנים האחרונות מעידות על שינוי מגמה?
"לא, אין סיבה שנהיה בהיפוך מגמה. לא עשינו שום דבר בשביל שיהיה שינוי. הורדנו קצבאות כדי לתמרץ אנשים לצאת לעבודה - אבל זו רק חצי עבודה. מה שאנחנו זקוקים לו הוא תוכנית מערכתית כוללת, כי אם אתה לא נותן לעובדים כלים לעבודה במשק המודרני, אז מה הם יעשו בדיוק אחרי שהורדת להם את הקצבאות? תגיד לחרדים שייצאו לעבוד - אבל איפה הם יעבדו, מי יעסיק אותם, אילו כלים יהיו להם? ואלה לא רק החרדים. הביצועים של ילדי ישראל הלומדים בבתי הספר מידרדרים והולכים.
"מערכת החינוך שלנו באנרכיה - שלא ייחודית לה. אין אכיפת חוק במדינת ישראל, לא בתחום התעסוקה בשכר מינימום ולא במערכת החינוך.
"אומרים לי ששיעור אי התעסוקה בישראל מנופח למעלה, כי יש הרבה אנשים שעובדים בכלכלה השחורה. זה יותר גרוע בעיניי, כי אלה אנשים שלא משתתפים בנטל הלאומי והם מהווים חלק מנטל המס".
מדברים זמן רב על הצורך לערוך רפורמה במערכת החינוך.
"זה רק חלק מהסיפור, אנחנו חייבים תוכנית מערכתית. תמריצים הם חלק קטן מהסיפור, רפורמה היא חלק קטן. אנחנו חייבים אכיפה של חוק המדינה, אנחנו צריכים שקיפות תקציבית, אנחנו צריכים דיון בלתי פוסק בכל הסוגיות האלה, מי מדבר כאן על העניינים האלה חוץ מהעיתון שלך? מי כאן יודע לקרוא את התקציב? יש כאן כשל מערכתי. נתתם לאנשים תמריץ לעבוד, איפה הם יעבדו בדיוק? איפה יהיו הילדים שלהם כשהם ייצאו לעבודה?
"אני מאמין גדול בכוח השוק, זאת הדרך היחידה לפתור את הדברים, אבל אני גם מאמין שיש כאן כשלי שוק גדולים - ורק הממשלה יכולה לפתור אותם. המדינה חייבת להתערב ולתקן".
יש איזה מודל של מדינה אחרת, שהצליחה להקפיץ את הפריון שלה, שאתה חושב שאנחנו צריכים ללמוד ממנו?
"לא. אני לא חושב שיש מודל מתאים לישראל. אנחנו ממש האנומליה של העולם המערבי. מצד אחד יש לנו שיעורי אי תעסוקה, עוני ואי שוויון הגבוהים בעולם. מצד שני, יש לנו את המוסדות החשובים שנמצאים במעטפת הידע האנושית. כאן לא דרום אמריקה או מרכז אסיה. אנחנו לא צריך לייבא פתרונות ממקומות אחרים. אנחנו לא מדינה הומוגנית. אנחנו צריכים צריך לתת מענים ייחודיים לאוכלוסיות שונות. אנחנו גם מדינה קטנה, ולכן אנחנו בעלי יכולות לערוך שינויים גדולים. במה מדובר כאן, במדינה בגודל של פילדלפיה. זה לא 300 מיליון אמריקאים".
מהם החסמים?
"המערכת הפוליטית כמובן. אין יכולת פוליטית, אין משילות. והסכנה הגדולה ביותר היא שבתוואי הדמוגרפי שלנו, זה רק יחמיר. כיום זה קשה אבל לא בלתי אפשרי. בעוד 10 או 20 שנה זה יהיה בלתי אפשרי".
יש גם חדשות טובות בדו"ח שלך?
"מערכת הבריאות שלנו עדיין מהטובות ביותר בעולם. תוחלת החיים עולה, תמותת התינוקות יורדת. אבל גם זה לא מובטח לעד. יש תהליך מסוכן של אמריקניזציה, הפרטה של מערכת הבריאות, מה שהופך אותה בהדרגה לפחות נגישה לכל פלחי האוכלוסיה. זאת בעיה קשה בכל העולם, וגם אצלנו היא מתחילה להתפתח. ובדיוק כמו בעולם האקדמיה, גם בעולם הרפואה נשאלת השאלה כיצד נוכל בעתיד לשמור כאן את הרופאים הטובים, כשהם יכולים לקבל משכורות גבוהות יותר בחו"ל".
אתה מיואש?
"לא. ההפך. יש לנו פוטנציאל אדיר. ישראל היא מדינה צעירה, בעוד מדינות המערב מזדקנות במהירות. להן יש בעיה מי יממן את הזקנים. מי יהיה דור ההמשך. מי יעבוד. הן זקוקות לעובדים זרים.
"לנו יש מדינה צעירה עם אנשים מעולים, יצירתיים, שיודעים לחשוב מחוץ לקופסה. היכולות שלנו מדהימות, השמים הם הגבול אם נתעשת. אבל אנחנו חייבים להתעשת. כי קיימת נקודת אל חזור דמוגרפית, שאם נחצה אותה נגיע למקום שהוא לא בר קיימא, על כל מה שמשתמע מכך".
מה משתמע מכך?
"אנחנו מכירים דוגמאות מהעולם של מדינות שנקלעות למשברים, נופלות, שוב קמות ושוב נקלעות למשברים. אבל אצלנו זה לא יהיה. אנחנו נמצאים בשכונה מאוד גרועה, ואם אנחנו נופלים, אנחנו לא קמים שוב. זה קורה כאן, כל 2,000 שנה אנחנו מקימים כאן משהו חדש. זאת לא אופציה בשבילנו ליפול. אנחנו לא יכולים להיות כמו יוון או ארגנטינה או טורקיה - מדינות שבגלל רשלנות נופלות וקמות. כאן זה יכול להיות רע מאוד".
הניסיון בישראל מלמד שהממשלה פועלת רק כשיש משבר פיננסי. בלי משברים אין כאן שינויים משמעותיים. מתנהלים מיום ליום.
"אנחנו אכן רחוקים כרגע מהמשבר הפיננסי, יש לנו הרי יחס חוב לתוצר סביר בהשוואה לעולם. אבל התוואי שבו אנחנו נעים בתחומי החינוך והתעסוקה הוא ברור. תסתכל על הפער בין ההכנסות ברוטו לנטו בישראל, שאנחנו סותמים עם העברות תקציביות. כמה זמן אפשר יהיה לסתום את זה עם כספי מסים, אם החלק העני והלא עובד באוכלוסיה כל הזמן גדל? זה בסוף יוביל לגירעונות תקציביים ענקיים, כי החלק של האוכלוסיה שמממנת את התקציב קטן והולך. זה לא יכול להיגמר בטוב".
לא נראה לי שיש הרבה פוליטיקאים ואנשי ציבור ששותפים להערכה הזאת שלך.
"כן, אנחנו כמו הצפרדע שנמצאת בתוך סיר שבו מים המתחממים על האש. אנחנו לא מרגישים איך הטמפרטורה עולה ועולה, ואנחנו לא קופצים החוצה. כשנרגיש את המים רותחים, כבר יהיה מאוחר מדי לקפוץ החוצה".
השינויים בתשלומי העברה לנפש* ובתוצר לנפש
פריון עבודה
אי שוויון בישראל*
צפרדעים, נעים לכן במים המתחממים?
גיא רולניק
15.4.2010 / 7:10