דרוש: מודל חדש למימון ההיי-טק

>> מסיכום 2009 שערכה חברת ivc, עולה כי בעקבות הירידה בפעילות שוקי ההון הגלובליים, גילו קרנות ההון סיכון הישראליות קשיים בגיוסי הון.

ב-2009 גויסו 229 מיליון דולר בלבד, סכום הגיוס השנתי השלישי הנמוך ביותר בעשור האחרון, המהווה ירידה חדה של 72%, בהשוואה ל-803 מיליון דולר שגויסו ב-2008. יתר על כן, פחות מ-20 השקעות סיד נעשו על ידי קרנות הון סיכון ב-2009, שהיתה שנה קשה מאוד לתעשיית ההיי-טק בישראל ובעולם.



הנתונים חייבים להדליק נורה אדומה בקרב קובעי המדיניות הכלכלית, וזאת בשל היות התעשייה הטכנולוגית המתקדמת אחד מעמודי התווך של המשק ומן התורמות העיקריות לצמיחת התוצר, התעסוקה והיצוא, ומקור עיקרי למטבע חוץ ולהכנסות המדינה ממסים.



בעיית המימון של תעשיית ההיי-טק חריפה במיוחד על רקע המשבר העולמי, משום שכ-90% מהמימון בענף מתבסס על מימון מחו"ל. לאור ההיחלצות האטית מהמשבר ועל רקע שוקי הון שבריריים, כעת חייבים למצוא חלופות למימון הענף, דוגמת חיוב הגופים המוסדיים להשקיע בהיי-טק הישראלי. אין כל סיבה מדוע גופים אלה לא ישקיעו בנמל הבית שלהם ובענפים מחוללי צמיחה, בה בשעה שגופים מוסדיים זרים מושקעים בתעשייה הטכנולוגית הישראלית.



הממשלה צריכה להעניק תמריצים, הטבות מס והקלות כדי לעודד השקעות אלה. בנוסף, מתבקשים שינויים בחוק עידוד השקעות הון במטרה לעודד השקעה בהון האנושי, שהוא המשאב העיקרי בהיי-טק ולא רק בציוד ורכוש קבוע. כמו כן, נדרש עידוד השקעות בשלבים הראשוניים בדומה לענפים אחרים במשק. בהקשר זה קיימת הצעת חוק המציעה הקלות במיסוי משקיעים פרטיים המשקיעים בהקמת חברות היי-טק בישראל. על פי ההצעה, השקעה של גורם פרטי בחברה עתירת ידע, המשלמת יותר מ-70% ממשכורותיה בישראל, תיחשב להפסד במועד ההשקעה לצורך קיזוז מס רווחי הון. הצעה זו היא יוזמה ברוכה, שתיתן זריקת מרץ משמעותית לתעשייה הסובלת ממימון חסר בשלבים המוקדמים.



ההיי-טק היא תעשיית סיכונים, שכן מדובר במחקר ופיתוח לאורך שנים, בנוסף להתמודדות עם תחרות עולמית. לכן הסיוע מצד המדינה הוא קריטי. חרף מאמצי המדען הראשי והגדלת תקציביו, ישראל חייבת להכפיל את השקעותיה בתחום המו"פ לאור העובדה שמדינות אחרות קיבלו החלטה לשלש את השקעותיהם. יש לכך גם תוצאה מעשית. אחרי הכל, כל דולר שהמדינה משקיעה בהיי-טק מייצר בתמורה 6 דולרים.



הקושי בגיוס הון על ידי קרנות ההון סיכון הוא רק סימפטום למערכת בעיות מורכבת יותר. שתי בעיות נוספות נוגעות לגובה דמי הניהול של הקרנות והיעדר טווח נשימה מספיק שלו נזקקות חברות הסטארט-אפ. הקרנות מיועדות לפרק זמן של 3-4 שנים, והציפייה מצד מנהלי הקרנות היא שחברות יגיעו לבשלות בפרק זמן קצר זה ומכאן הדחיפה לעבר אקזיטים מהירים. גישה זו אינה הולמת את שלבי ההתפתחות הטבעית של חברות הזנק, וזו, כנראה, אחת הסיבות מדוע יזמים ישראלים אינם מצליחים לפתח כאן חברות מבוססות לאורך זמן.



לאור כל זאת, מותר לשאול האם מודל ההון סיכון שהיה ממנועי הצמיחה המרכזיים בהיי-טק הישראלי לא איבד מהרלוונטיות שלו? אם התשובה לכך היא חיובית, הצורך במנועי צמיחה חדשים נהפך חיוני יותר ויותר. מכאן הצורך לבסס את מודל המימון החדש יותר ויותר על כסף ציבורי, דוגמת השקעות גופים מוסדיים וכספי המדען הראשי.



הכותבת היא שותפה-מנהלת בקבוצת לוצאטו, העוסקת בקניין רוחני