יום העצמאות ה-62: מצב החשבון שלנו טוב, ומה עם השאר?

>> ערב יום העצמאות הוא מועד טוב לחשבון נפש. מה מצבנו - טוב יותר או גרוע יותר? ובכן, על פי מצב החשבון שלנו בבנק, מצבנו מעולם לא היה טוב יותר. תיק הנכסים של הציבור שבר בחודש פברואר 2010 שיא חדש, והגיע לשווי של 2.36 טריליון שקל.



התיק הזה כולל את כל סכומי הכסף של הציבור הישראלי בפיקדונות בבנק, במניות, באיגרות חוב, בהשקעות בחו"ל, בחיסכון הפנסיוני ובקרנות הפיצויים וההשתלמות. הסכומים האלה לא כוללים את תיק הנדל"ן של הציבור, ויש להניח שאם היינו משקללים גם אותו לסך הנכסים, היינו מגלים שאנחנו עשירים יותר מאי פעם, בשל הגאות במחיר הדירות.

הגידול בשווי הנכסים שלנו אינו עניין של מה בכך, שכן רק לפני שנה וחצי נחתך שווי נכסי הציבור בשיעור חד של כ-10% עקב המשבר הגלובלי. מאז השפל שנרשם ב-2008 גדל תיק הנכסים של הציבור בחזרה ב-25%. הגורמים לכך הם ההתאוששות והזינוק בבורסה, והעובדה שבתקופה שחלפה מאז המשבר, המשיך הציבור הישראלי להפריש מדי חודש סכומי כסף ניכרים לחיסכון הפנסיוני שלו.



לכאורה, יש לנו עוד כמה סיבות לשמוח פרט למצב החשבון שלנו. האבטלה נמצאת במגמת ירידה, במעמקי הים מתגלים לנו מרבצי גז טבעי שיכולים להפוך אותנו לנסיכות גז קטנה, הטכנולוגיה והיזמות הישראלית עדיין נחשבים לקטר כלכלי חשוב והפרמטרים המשקיים העיקריים בתחום המוניטרי והפיסקלי מתאוששים ונמצאים תחת שליטה.



אבל אסור לתת לאווירת הבורסה הגואה, מחירי הנדל"ן הנוסקים ותחושת ה"משק הישראלי עבר היטב את המשבר" לסמא את עינינו ולטשטש כמה עובדות יסוד מעיקות, שעלולות לעלות לנו ביוקר בעתיד.



היתרה עשויה להתכווץ



יתרת החשבון שלנו אינה הפרמטר היחיד לבחון את מצבנו. נכון שיתרת חשבון חיובית וצומחת היא סיבה טובה לחייך, לצרוך ולחוש ביטחון, אבל יתרה שכזו יכולה להתכווץ באותה המהירות שבה היא צמחה. לכן, רצוי להסתכל על עוד כמה דברים, בעיקר כאלה שתפקידם להבטיח לנו את יתרת החשבון החיובית והצומחת של שני העשורים הקרובים. מה מבטיח שהיא תגדל? השקעה בעתיד שלנו. אם זה בחינוך, אם בתשתיות, אם בשוק העבודה ואם בניהול תקין של הכלכלה הישראלית.



לישראל יש כמה בעיות יסוד קשות בתחום החינוך. אף ששיעור ההשקעה של ישראל בחינוך כאחוז מהתל"ג (4.4%) גבוה בהשוואות בינלאומיות, יש לנו הרבה מאוד מה לשפר וללמוד. כך למשל, על פי דו"ח של ה-oecd, ההישגים של תלמידי בני 15 בישראל במתמטיקה, קריאה ומדעים הם הנמוכים מכל המדינות החברות בארגון, למעט טורקיה ומקסיקו.



מערכת החינוך אמורה להיות המקום שבו נסגרים פערים בחברה הישראלית, אבל מסתבר שהתוצאה הפוכה. תנועת הכל חינוך מעריכה שמערכת החינוך מגדילה את הפערים, במקום לצמצם אותם. על פי נתוני התנועה, רק 20% מהאוכלוסייה הערבית מגיל 15 ומעלה רכשו השכלה גבוהה, לעומת 45% מהאוכלוסייה היהודית. גם בקרב האוכלוסייה היהודית יש פערים גבוהים בין כאלה שמוצאם מאסיה ומאפריקה לבין כאלה שמוצאם באמריקה או באירופה. יש עוד בעיות שיכולות להסביר חלק מהתופעות הללו, כמו כיתות צפופות במיוחד, שכר נמוך מאוד למורים ומערכת חינוך מבוזרת לזרמים רבים, שאינה מאפשרת קביעת סטנדרטים גבוהים ואחידים.



מערכת חינוך איכותית היא תנאי מקדים לפתרון כמה בעיות קשות יותר שהמשק הישראלי מתמודד עמן בהמשך הדרך. אם בשיעור ההשתתפות הנמוך של ערבים וחרדים בכוח העבודה, אם בפערים בין עשירים לעניים שגדלים והולכים, אם בשחיתות ובפשיעה, ואפילו ברמת הידע והמעורבות הנמוכה של הישראלים כצרכנים, שמאפשרת לענפי משק רבים להתנהל בצורה ריכוזית ולא תחרותית.



פרופ' דן בן דוד, מנהל מרכז טאוב, הוא אחד החוקרים הכלכליים הבולטים בישראל, וייחודו בכך שהוא מסתכל הרבה קדימה והרבה אחורה, ולא נותן לשום שיאי בורסה או נדל"ן לבלבל אותו. אפשר לקרוא לו משבית שמחות, אבל כדאי גם להקשיב לו. בן דוד מצא כי שיעור הלא-מועסקים בקרב הישראלים גדל באופן דרמטי בשלושת העשורים האחרונים. זה בולט בייחוד אצל חרדים וערבים, אבל גם בקרב היהודים הלא חרדים הנתון כמעט הוכפל.



נתונים אלה מציבים את ישראל בעמדת נחיתות בהשוואה למדינות ה-oecd. כאן יש למערכת החינוך תפקיד מרכזי. ללא חינוך מתאים ההולם את הצרכים של משק מודרני, קשה לראות איך הנתונים הללו ישתפרו בעתיד.



הנתונים שמציג בן דוד נראים מבהילים. לצד ירידה במספר התלמידים בבתי הספר היסודיים בזרם הממלכתי, יש גידול חד במספרם בזרמים הערבי והחרדי. לפי התחזית של בן דוד, בקצב הזה, בתוך 30 שנה רק כל תלמיד חמישי ילמד בזרם הממלכתי. המשמעות היא שאם לא נתעשת ונדאג שמערכות החינוך במגזרים הערבי והחרדי יכשירו את התלמידים לצרכים של משק מודרני - הזרם המרכזי שמחזיק כיום את המדינה על גבו יקרוס תחת הנטל. אם יתממש תרחיש שכזה, תיק הנכסים של הציבור ייראה רע.



נ.ב.



קשה לייחס את פרשיות השחיתות שמתגלות כאן חדשות לבקרים לאיכות מערכת החינוך הישראלי, משום שהקשר בין שני הדברים לא נבדק. אבל אם ברור שיש צורך במהפכה בתחום החינוך, אזי אחת המשימות שלה, לצד הקניית ידע והכנה לשוק העבודה, צריכה להיות גם בתחום הנחלת הערכים. כן, ערכים.



חקירת פרשת השחיתות בפרויקט הולילנד היא דוגמה טובה לצורך העז שיש בהעברת מסר חד-משמעי לציבור, שהשחיתות היא נגע שיש לעקור ולטפל בו בצורה החמורה ביותר. המעורבות של הדרגים הכי בכירים בישראל בפרשיות שחיתות ומוסר - מנשיא המדינה לשעבר, דרך ראש ממשלה לשעבר, שרים בכירים וראשי ערים - מעמידה את החברה הישראלית ואת מערכת המשפט והחוק במבחן חינוכי ערכי שיקבע לאן פניה של ישראל: האם לביעור השחיתות ולניקיון השירות הציבורי, או שמא להנצחת נורמות שלטוניות רקובות והרסניות למשק ולחברה.



אם רוצים כאן מהפכה חינוכית, אזי למערכת המשפט, לכנסת ולרשויות האכיפה יש תפקיד קריטי במימושה. האחריות חלה גם על הציבור הישראלי: פיתוח סובלנות כלפי מעשי שחיתות ומשיכת כתף אדישה שאומרת "כולם מושחתים, אז מה", יחריפו את המצב ויגרמו לפגיעה אנושה בדמותה של המדינה.