אפריקה, ישראל

>> רחובות דרום תל אביב היו ריקים בערב חג הפסח. בליל הצבעים והשפות שמאפיין בדרך כלל את האזור נדם לערב אחד. בסלון קטן בדרום העיר התקבצו שש נשים, פליטות מקונגו, לשיחה - לא על העבר, אלא על מה שצפוי להן בעתיד.



הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו (לשעבר זאיר) שרויה כבר שנים במלחמת אזרחים, ומתבוססת בסכסוכים אתניים. בשנים האחרונות, רצח על רקע פוליטי הוא עניין שבשגרה במדינה שבמרכז אפריקה, ואונס והתעללות בנשים הם נשק לשליטה דמוגרפית. רבים מאזרחי המדינה שאיבדו את בתיהם נאלצו לבקש מקלט במדינות אחרות.

לנשים שהתקבצו ערב החג בסלון הדרום-תל אביבי יש סיבה טובה להאמין שהעתיד יהיה בהיר יותר. אמנם רובן מתפרנסות כיום מעבודות ניקיון, אך באחרונה יצאו לדרך חדשה והן נמצאות בעיצומו של תהליך שאמור להפוך אותן לבעלות עסקים זעירים בישראל, בתחומים שונים כמו ממכר בגדים, עיצוב שיער או טיפול בילדים.



אחת מהשש היא ג'וזפין (40), שהגיעה לישראל לפני שנה כדי לפגוש את בעלה שהגיע לישראל חמש שנים לפניה. "הוא עבד בקונגו כטכנאי טלפונים", היא מספרת, "ומשום שהיה חבר של תושב רואנדה הוא הואשם בריגול, ולכן ברח". חמשת ילדיהם של בני הזוג נותרו בקונגו.



בתקופת המלחמה בקונגו עבדה ג'וזפין כאחות וסייעה באיסוף גופות. במקביל התמקצעה בתחום החייטות ופתחה בקונגו חנות לצורכי תפירה. בישראל היא עוסקת בעבודות ניקיון, אבל כעת מתכננת לחזור לאהבתה הישנה ולפתוח עסק לעיצוב בגדים אפריקאיים ומערביים לנשות הקהילה. "ניקיון הוא לא הדבר היחיד שאנו יודעות לעשות", היא אומרת.







הקשר בין כלכלה לשינוי חברתי



הפרויקט שבו משתתפות שש הנשים מקונגו נקרא מיקרופיי (microfy). הוא מבוסס על שיטת המיקרו-פייננס, המאגדת שורה של פעילויות עסקיות שמטרתן לסייע לאנשים מאוכלוסיות מוחלשות להקים עסקים עצמאיים.



השיטה פותחה לפני כ-30 שנה בבנגלדש על ידי הכלכלן זוכה פרס הנובל מוחמד יונוס. יונוס עסק בפעילות של הענקת הלוואות זעירות - שהתמסדה בהמשך, עם הקמתו של הבנק להלוואות זעירות גרמין. השיטה הוכיחה את עצמה ככלי כלכלי וחברתי שמאפשר לעניים לצאת ממעגל העוני. המודלים של יונוס שימשו מקור השראה לאלפי גופים בעולם, וב-2006 הוא אף זכה בפרס נובל לשלום.



את הפרויקט בישראל יזמה אנדריאה קרוצ'יק, 25, שעלתה לישראל מאורוגוואי לפני שבע שנים. לדבריה, אף שלא חיה חיי עוני, תמיד ידעה שייעודה הוא ליצור שינוי חברתי. "היתה לנו בבית משרתת והייתי נוסעת אתה לבקר במקום מגוריה; זה היה עולם אחר לגמרי", היא מספרת. בהמשך התנדבה קרוצ'יק לחלק מזון באזורים עניים באורוגוואי, ומפגשיה עם האוכלוסייה הענייה הובילו אותה למסקנה שכדי לגרום לשינוי עליה ללמוד כלכלה. קרוצ'יק השלימה תואר ראשון בלוגיסטיקה וכלכלה באוניברסיטת בר אילן ובמסגרת לימודיה מצאה את החיבור בין שינוי חברתי לכלכלה בשיטת המיקרו-פייננס.



"הסיוע לעניים בעולם מתבצע לרוב באמצעות חלוקת מזון", היא מסבירה. "שיטה זו אינה מקדמת אותם, אלא משאירה אותם תלותיים. זה דבר שתמיד הכעיס אותי. כשקראתי על המיקרו-פייננס הבנתי שזה בדיוק הדבר שצריך לעשות כדי להשיג תוצאות הפוכות. בשלב ראשון בחרתי להתמקד באוכלוסיית הנשים הפליטות".



הקבוצה הראשונה בפרויקט החלה לפעול בספטמבר 2009 עם 20 נשים מקונגו, מהן נותרו שבע שנמצאות כעת בשלבים ראשונים של פעילות עסקית. במסגרת הפרויקט לומדות הנשים שפה - עברית או אנגלית - שתעזור להן להתנהל בישראל, משתתפות בקורס יזמות ומקבלות ליווי וייעוץ פרטני. בנוסף, לקראת הקמת העסק הן זכאיות להלוואה בסכום של עד 5,000 שקל. ההלוואות ממומנות מכספי תרומות של אנשים פרטיים.



הפרויקט מתנהל בשיתוף עמותת סביבה תומכת, מרכז לקידום נשים ועסקים; והקליניקה ליזמות עסקית וצדק כלכלי באוניברסיטת תל אביב. עמותת סביבה תומכת מייעצת לקרוצ'יק ומספקת את מבנה קורס היזמות העסקית. לדברי לנה גורארי, מנכ"ל העמותה, את העמותה הקימו עולים, והתוכניות הראשונות שהפעילה היו מיועדות למהגרות. הקליניקה ליזמות עסקית בניהולה של גליה פיט מעניקה לנשות הפרויקט ייעוץ פרטני. "העבודה בתחום המיקרו-פייננס עם פליטות ומהגרות עבודה בישראל היא ראשונית", אומרת ענת קליגר, יועצת עסקית בקליניקה. "עד כה פעלו בתחום זה רק עם נשים ישראליות מרקע מוחלש, בעיקר מהמגזר הבדווי".



חולמות בגדול



מרי-ג'וזה (56), מנהיגת הקהילה של פליטי קונגו בישראל, שמשתתפת בפרויקט, מתכננת להיעזר בו כדי להקים עסק בתחום המזון האפריקאי. היא בעלת עבר פוליטי ואקטיביסטי עשיר בקונגו, שם היתה פעילת זכויות נשים ועובדים, מנהלת בית ספר ואחראית על משא ומתן לגיוס כספים מארה"ב. כמו כן עבדה עם הצלב האדום ועם ארגון המזון והחקלאות של האו"ם.



בעקבות פעילותה הפוליטית נשקפה סכנה לחייה של מרי-ג'וזה. לפני תשע שנים היא נאלצה לברוח לישראל, והשאירה מאחוריה בעל ושישה ילדים. שנים לאחר מכן הגיעו לישראל חמישה מילדיה. בעלה עדיין בקונגו ואינו מורשה לצאת מגבולות המדינה.



עם הנשים הנוספות שמשתתפות בקבוצה נמנות גם שתיים מבנותיה של מרי-ג'וזה, פאידה ואולגה. פאידה (28) היתה סטודנטית לפרסום ולימודי אדמיניסטרציה בקונגו, ובישראל עבדה בענף המלונאות ובעבודות ניקיון עד שמאסה בעיסוק והחלה לטפל בילדים של אחותה. הטיפול בילדים התפתח במהרה לגן ילדים קטן לילדי הקהילה שפעל מביתה. מהפרויקט קיבלה פאידה הלוואה של 2,500 שקל לביסוס הגן, וכיום היא הראשונה מנשות הקבוצה שמתפרנסת מהעסק שהקימה. "רציתי להרוויח משכורת, אבל עכשיו יש לי רעיונות גדולים יותר", היא אומרת. "אני רוצה להפוך את הגן למשהו רציני יותר - כדי שאוכל להעסיק בו עובדים ולהתקדם לעבוד בתחום שאותו למדתי".



לאולגה (26) יש תואר ראשון בתקשורת ועיתונאות מקונגו. היא הגיעה לישראל כשהיא בהריון, וכאן ילדה את בנותיה התאומות. "גם לי נמאס מעבודות הניקיון", היא אומרת. "חשבתי על רעיונות אחרים, והבנתי שיש קהילה גדולה של אפריקאים בישראל, אבל אין חנות שמרכזת מוצרי מזון מאפריקה. השאיפה שלי היא לפתוח מינימרקט עם מזון אפריקאי מסורתי", אומרת אולגה, שמתכננת לפתוח את העסק עם אמה.



שתי נשים נוספות שמשתתפות בפרויקט מתכוונות להקים בישראל עסקים בתחום הטיפוח האישי לנשים אפריקאיות. לפילומן (42) היתה חנות למוצרי קוסמטיקה, ביגוד ופאות בקונגו - אך היא נבזזה במסגרת הקרבות במדינה. כשהגיעה לישראל עבדה במשך חמש שנים בצלב האדום, אך המשיכה לחלום על עסק משלה.



באמצעות מעט כסף שחסכה, ייבאה פילומן מוצרי קוסמטיקה בכמויות קטנות מארה"ב, ומכרה אותם מביתה. בנוסף החלה לקנות סחורה מחנויות בגדים, במסגרת מכירות סוף-עונה או מבצעים, ושיווקה את הסחורה לנשות הקהילה. "הבעיה היא שללא השקעות נוספות העסק לא יכול להתרחב", היא מסבירה.



ג'הטו (32) הגיעה לישראל לפני שנתיים כדי להתאחד עם בעלה, שהגיע לישראל שש שנים לפניה. שלושת ילדיה נמצאים עדיין בקונגו ומטופלים על ידי אמה. בקונגו עסקה ג'הטו בסחר ובממכר של מוצרים שונים, בהם נעליים ותוספות שיער. כשהגיעה לישראל החלה לעצב את שיערן של נשות הקהילה ולייבא מוצרי טיפוח - במקביל לעבודות ניקיון שביצעה. "אני רוצה לפתוח סלון לעיצוב שיער משולב עם חנות אקססוריז אפריקאיים", היא מספרת. "החלום שלי הוא שהחנות תפנה לכל הנשים הישראליות, ולא רק לנשות הקהילה".



הזכות לעבוד



שש הנשים עומדות כעת בפני בעיה לא פשוטה: המעמד החוקי שלהן אינו ברור, ולכן גם יכולתן לפתוח עסק בישראל מוטלת בספק. בישראל יש כיום חמישה סוגים של מעמד שהייה, מ"אזרחות" עד "ישיבת מעבר", מעמד שמוענק בדרך כלל לתיירים. לכל הנשים שמשתתפות בפרויקט הוענקו אישורי שהייה, אך לא לכולן מעמד חוקי זהה.



חלק מהן קיבלו מעמד של "תושב ארעי" - שמקנה כמעט את כל הזכויות הסוציאליות והאזרחיות ששמורות לאזרח, כולל עבודה, אך יש צורך לחדשו מדי שנתיים והוא אינו מספק ודאות בנוגע להמשך השהייה בישראל. אחרות קיבלו מעמד של "ישיבת ביקור", שמאפשר לעבוד בישראל בעבודה שיבחרו, אך באופן זמני בלבד.



במשך השנים נעשו שינויים במערך הקבלה של מבקשי המקלט בישראל. ב-2005, בעקבות הגעתם של מבקשי מקלט רבים - בעיקר מאריתריאה וסודן - החליטה המדינה להעניק לכל הבאים אישורי שהייה זמניים, ולחסוך את הליך הבידוק המאשר את מעמדם כפליטים.



"קיבלו אותם, ונתנו להם מעמד זמני מעצם העובדה שהם הגיעו מאזור קונפליקט", מסביר עו"ד ד"ר יובל לבנת, מנחה אקדמי בקליניקה לזכויות פליטים באוניברסיטת תל אביב. אלא שלדבריו, ההענקה הגורפת של אישורי השהייה וביטול המערך הקובע אם מבקשי המקלט יכולים להיחשב כפליטים, קיבעו את מעמדם החוקי כתושבים זמניים בלבד בישראל. זאת, מכיוון שההכרה של המדינה בבאים כפליטים היא שלב הכרחי בדרך למיסוד מעמדם במדינה.



לדברי לבנת, אמנת הפליטים של האו"ם, שנחתמה ב-1951, קובעת שעל מדינה לאפשר את התאזרחותם של הפליטים בה לאחר כמה שנות שהייה. "כל מדינות העולם המערבי מאפשרות לפליטים לקבל מעמד של תושבות קבע או אזרחות לאחר כמה שנות שהות במדינה", הוא אומר. "ואולם בישראל לא ניתן עד כה מעמד של תושבות קבע ולו לפליט מוכר אחד. אמנת הפליטים נחתמה בעקבות לקחי השואה, ישראל היתה מעורבת בניסוחה ומהראשונות לחתום עליה, אך היא לא אוהבת לקיים אותה".



בתוך המערך הרעוע הזה, הניסיון לפתוח תיק עוסק מורשה על ידי פליטים - דבר שלא נעשה עד כה בישראל - כרוך בחוסר בהירות רב. "אמנת הפליטים קובעת כי לפליט יש זכות לעבוד - כשכיר או כעצמאי", טוען לבנת. "לכן חובת המדינה היא לאפשר לכל מי שיש לו מעמד של תושב ארעי - מה שאומר שהוכר כפליט - לפתוח תיק עוסק מורשה.



"בעבור מי שאין לו מעמד של פליט, ומעוניין לפתוח תיק, התהליך יהיה קשה יותר", מעריך לבנת. "ייתכן שאפשר יהיה לחייב את המדינה לבדוק את שאלת זכאותו למעמד של פליט. הרי חלק מהאנשים נמצאים כאן כבר שנים מבלי שנבדקה זכאותם".



לדברי קליגר, עד כה עבדה הקליניקה רק עם אזרחים ישראלים, שלהם אין בעיית מעמד. "לא ברור כיצד יגיבו במס הכנסה או במע"מ אם הנשים הפליטות יבקשו לפתוח תיק עוסק מורשה", היא אומרת. "לכן החלטנו לייעד לעניין צוות בדיקה שמברר מה אפשרויות הפעולה העומדות בפנינו".



בינתיים החלו חברי הקליניקה ליזמות עסקית לעבוד עם פילומן ומרי-גוז'ה על תוכנית עסקית. לדברי טילי ליברמן, מנחת קורס היזמות, הנשים חששו לשים דגש על שורשיהן האפריקאיים, אך התרצו לאחר שהבינו שמוצאן הוא יתרון שמעניק להן בידול עסקי.



עם כניסת הפרויקט לשלב המעשי, נראה שבליל השפות והצבעים המאפיין את דרום תל אביב יכול להיתרגם ליתרון עסקי, וקהילת הפליטים יכולה להפוך מנטל לנכס ישראלי.