למות עם סטייל

>> התאבדותו המפתיעה לפני כחודשיים של אלכסנדר מקווין, מעצב העל בן ה-40, מעלה את השאלה מה קורה לבית אופנה ידוע כשהמעצב העומד בראשו מת. במלים אחרות, האם יש חיים אחרי המוות?



פעם, כשיוצר היה נפטר מן העולם, היה חזונו היצירתי מת עמו. הזהות בין היוצר לבין היצירות הנושאות את שמו היתה טוטאלית. מלבד אידיוטים גמורים, איש לא היה משלם שקל על יצירה של אדם שרכש את שמו של אמן מסוים, ומוכר את קשקושיו שלו עצמו תחת אותו השם - ואן גוך למשל.

כיום העניינים מתנהלים קצת אחרת. רבים מבתי האופנה הנושאים את שמם של מעצבים כאלה ואחרים, כלל אינם שייכים להם. התאגידים - אלה שביכולתם להחיות את המתים ולפרוט אותם לשטרות מרשרשים של יורו - השתלטו גם על עולם האופנה. lvmh הוא התאגיד הגדול מכולם, השולט בין השאר בלואי ויטון, ג'יוואנשי ודונה קארן; otb (only the brave), חברת האחזקות האיטלקית שבבעלות רנצו רוסו, שולטת במותגים דיזל, ויקטור ורולף, מרטין מרג'אלה, סופיה קוקוסלאקי ועוד; ppr, שרכשה ב-1999 את קבוצת גוצ'י, מחזיקה באיב סאן לורן, סרג'ו רוסי ובלנסיאגה.



אצולת האופנה החדשה



המעצבים הצרפתים האגדתיים - דיור, שאנל, לנווין ואיב סן לורן - הלכו כולם לעולמם (עם המון סטייל, כמובן) והשאירו אחריהם בתי אופנה הממשיכים לשאת את שמותיהם, אף שלנעליהם נכנסו מעצבים אחרים (רובם, אגב, לא צרפתים). נשאלת השאלה האם השמלות היוצאות מבית שאנל, למשל, הן עדיין שמלות שאנל או שהן שמלות קארל לגרפלד? והאם למישהו זה בכלל משנה? כנראה שלא.



האוכלוסייה הרוכשת כיום את מותגי העל של עולם האופנה מורכבת ברובה ממיליארדרים שמקורם בנסיכויות נפט ערביות ובני מזל שזכו בלוטו. כך או כך, מדובר באוכלוסייה שאין לה כל עניין בהקשרים התרבותיים וההיסטוריים של האנשים שמאחורי שם המותג - היא מעוניינת בשם בלבד. אם הדבר לא היה נחשב סממן של טעם רע, אותם "אצילים חדשים" היו ודאי מבקשים לרקום את המחיר ששילמו לרוחב החזה.



התאגידים מתייחסים לבתי האופנה שבשליטתם כאל עסק כלכלי לכל דבר; ומה שלא עושה כסף - נזרק לכלבים. הם אוחזים בצי של מעצבי בית, שאותם הם מזיזים כפיונים על לוח שחמט, מבית אופנה אחד למשנהו. מעט מאוד מהמעצבים שהוצבו על ידי התאגיד בראש בית אופנה ותיק נשארים במקומם יותר משנתיים-שלוש. ממילא אין להם זמן וסבלנות לבנות מסורת עיצובית של אופנה. הם מסמנים וי ליד סעיף ה"עמד בראש בית אופנה" (זה טוב לרזומה), ומזדרזים לפתוח אחד משלהם.



במציאות של ימינו, בתי אופנה פרטיים, שאינם מוחזקים על ידי תאגיד עם גב כלכלי איתן, מתקשים לשרוד. כשג'יאני ורסאצ'ה נרצח, תפסה את מקומו אחותו דונטלה, והיא ממשיכה לתפעל את בית האופנה בשם האח המת. ואולם המשבר לא איחר להגיע, וכיום בית האופנה ורסאצ'ה נחשב סוס מת.



אלכסנדר מקווין נחשב מעצב פורץ דרך, בעל חזון עיצובי וראייה אסתטית חדשה ומקורית. בשבוע האופנה הבריטי האחרון, שהתקיים במארס, עשו הרבה כבוד למת הטרי. סטלה מקרטני הקדישה את התצוגה לזכרו, וחוסיין שאליין אף הרחיק לכת ופתח את תצוגתו בהספד מביך משהו, שבו כינה את מקווין "גיבור הדור". סביר להניח שבשבוע האופנה הבא מישהו, שהוא לא אלכסנדר מקווין, ייקח את השם הזה וימשיך לעשות ממנו כסף. גיבורים מתים הם עסק כשר, אבל מסריח.